איי מאלוקו
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| גובה מרבי | 3,027 מטר |
| נתונים מדיניים | |
| מדינה |
 אינדונזיה |
| אוכלוסייה | 2,844,131 (2015) |
איי מאלוקו או איי מולוקה הם קבוצת איים מזרחית לאינדונזיה ולסולאווסי, מערבית לגינאה החדשה וכן צפונית לטימור.
בעבר האיים נודעו כאיי התבלינים על ידי הסינים והאירופאים וזאת בשל מצבורי המוסקט, המשיה והציפורן שגדלים על האיים. איי מאלוקו הם מקורם של התבלינים הללו, ובעבר הם התקיימו עליהם באופן בלעדי, עובדה שייצרה לאיים ערך קולוניאלי.[1] השם "איי התבלינים" לא ניתן רק לאיי מאלוקו, אלא גם לאיים אחרים בדרום-מזרח אסיה לאורך השנים. מציאתה של דרך ימית לאיים אלו מכיוון מערב הייתה מטרת מסעו של מגלה הארצות פרדיננד מגלן.
רוב איי מלוקו הם הרריים, חלקם אף עם הרי געש פעילים.
מעצמאותה של אינדונזיה בשנת 1950 ועד לשנת 1999, כלל איי מאלוקו אוגדו במחוז אחד שנקרא בשם "מאלוקו". ב-1999 חולק המחוז לשניים - דרומו נותר כמחוז "מאלוקו", אך צפונו כונה "מאלוקו הצפונית". אוכלוסיית המחוז הצפוני היא ברובה מוסלמית ובירתה היא העיר סופיפי שעל האי הלמהרה, ואילו במחוז הדרומי יש אוכלוסייה נוצרית גדולה ובירתו היא העיר אמבון. רוב אוכלוסיית האיים המקורית היא ממוצא מלנזי,[2] אך החל מתקופת השלטון ההולנדי ועד לימינו, ישנו שטף מהגרים מתמיד של תושבים מג'אווה והאיים הסמוכים לה אל קבוצת האיים. בין השנים 1999 ו-2002, התרחשו באיים סכסוכים נרחבים בין הנוצרים למוסלמים, שהובילו לאלפי הרוגים ולמיליוני פליטים.
האיים הצפוניים:
האיים הדרומיים:
מקור השם
השם כבר הוזכר בנגרקרטגאמה שמתקופת המג'פהיט במאה ה-14. מקור השם בשפה מקומית ומשמעותו "ראש שור".[3]
היסטוריה
היסטוריה מוקדמת
אנשי מאלוקו המקוריים היו ספנים וסוחרים במשך אלפי שנים. באיים נמצאו חרוזי אוניקס ודיסקיות כסף המתוארכים לסביבות 200 לפני הספירה ששמשו כנראה אמצעי תשלום. סוחרים ערבים החלו להגיע לאיים ולסביבתם במאה ה-14, ואיתם הגיע האסלאם. המרת דת שלווה התרחשה בחלק מן האיים, בייחוד במרכזי הסחר, אך האנימיזם הילידי נותר יותר נפוץ באיים המרוחקים ובעורף היישובים הגדולים.[4] איתור ריכוזי המוסלמים באיים השונים מתבצע באמצעות ממצאים ארכאולוגיים של הימצאות שיני חזירים, המעידים על אכילתו או הינזרות ממנה, שכן החזיר אסור למאכל באסלאם.[4]
התקופה הפורטוגזית
לאחר שהפורטוגזים כבשו את עיר המדינה מלאקה בתחילת המאה ה-16, השפעתם החלה להגיע לכל איי האזור.[5] ההשפעה המשמעותית ביותר על אינדונזיה הייתה הארגון מחדש וההתערבות בהסדרי הסחר באזור. באזורים המרוחקים יותר של אינדונזיה, כולל איי מאלוקו, השינוי המשמעותי יותר הייתה הגעתה של הנצרות.[6] ביומן פורטוגזי שמתוארך לאוגוסט 1511, עם כיבוש העיר מלאקה, נכתב כי "מזה שלושים שנה התושבים באזור הם מוסלמים".[7]
לאחר ששמע אפונסו דה אלבוקרקי על הדרך הימית לאיי בנדה ולאיי התבלינים האחרים, הוא שלח משלחת מחקר לאזור בראשות שלושה כלי שיט.[8] אחד מכלי השיט הגיע לאי אמבון ב-1512. הפורטוגזים פיתחו קשרים עם השליט המקומי, וכתוצאה מכך, גם השליטים היריבים מהאיים טידורה וטרנאטה ביקשו לבסס עימם קשרים. הפורטוגזים הורשו לסחור בתבלינים ובסחורות באזור והפכו לסוחרים העיקריים בשל הרחקתם של תושבי ג'אווה וחצי האי המלאי מהאזור לאחר כיבוש מלאקה. גם כשחזרו הסוחרים המקומיים, המשיכו הפורטוגזים להיות חלק משמעותי מהמסחר.[6]
עד 1513, מרכז הסחר הפורטוגזי במאלוקו היה בטרנאטה, אך לאחר שסולקו משם, הם הקימו בשנת 1513 מבצר באמבון, ומיסיונרים החלו לפעול באזור על מנת לנצר את האוכלוסייה המקומית. סולטן טרנאטה, באב אולא, היה אנטי-אירופאי ומוסלמי, ושלט באזור בין 1570 ל-1583, ובשל התעצמותו, הפורטוגזים לא הצליחו להגיע לשליטה מוחלטת בתחום שלטונו.[9] גם מאמצי המיסיון צלחו באופן חלקי בלבד, וקהילות נוצריות התפתחו רק על חלק מהאיים - רוב האוכלוסייה נותרה מוסלמית. גם בתקופת הסולטן סעיד התקשו האירופאים ככלל לשלוט באזור.[9]
התקופה ההולנדית
עם תחילת המאה ה-17, החלו הפורטוגזים, הספרדים, ההולנדים והבריטים להיאבק על השליטה באזור.[10] בשנת 1599 הגיעו ההולנדים לאיי מאלוקו ונאבקו בפורטוגזים במטרה לייצר לעצמם מונופול במסחר התבלינים. בסופו של הסכסוך יצאו ההולנדים כשידם עם העליונה והם החילו את שלטונם על איי מאלוקו ועל אינדונזיה כולה. במהלך המאה ה-17 ביצעו ההולנדים טבח בתושבי איי בנדה אשר הוחלפו על ידם בעבדים, כיוון שניסו לסחור בתבלינים עם הבריטים. עם דעיכתו של הסחר בתבלינים בשלהי המאה ה-18, הפכו האיים ללא רלוונטיים מבחינת ההולנדים, מאחר שהפסיקו לספק להם תנובה כלכלית.[10]
המאה ה-20-היום
במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשו האיים על ידי היפנים.
עם ההכרזה על עצמאותה של אינדונזיה ב-1950, הכריזה על עצמאותה גם הרפובליקה של איי מאלוקו הדרומיים (האיים אמבון, בורו וסראם). הרפובליקה הונהגה על ידי כריס סומוקיל, שהיה שר המשפטים של מזרח אינדונזיה תחת השלטון ההולנדי, ונתמכה על ידי בני האיים ששירתו בכוחות המיוחדים ההולנדים. תנועת העצמאות הזו הובסה על ידי צבא אינדונזיה ובהסכם שנחתם עם ממשלת הולנד, הכוחות שנותרו הועברו לקבלת מקלט בהולנד.
מחוז מאלוקו באינדונזיה התקיים בין השנים 1950–1999, כשהוחלט על פיצולו לשני מחוזות - מאלוקו ואיי מאלוקו הצפוניים. בירת המחוז הצפוני מוקמה תחילה על האי טרנאטה, אך לאחר מכן הועברה לסופיפי שעל הלמהרה, האי הגדול ביותר בקבוצת האיים. בירת המחוז הדרומי נותרה באמבון.
מאבקי דת פרצו ברחבי האיים בינואר 1999. תוצאות המאבקים היו לחימה עיקשת בין קבוצות גדולות של מוסלמים ונוצרים, הריסתם של אלפי בתים ומבנים, עקירתם של חצי מיליון תושבים בקירוב, מותם של אלפי אנשים בלחימה וההפרדה המובנית והשיטתית בין נוצרים למוסלמים.[11]
גאוגרפיה
.jpg)
שטחם הכולל של איי מאלוקו הוא 850 אלף קמ"ר, מתוכם 90% הם מי ים.[12] ישנם בקירוב 1027 איים - ובעוד השניים הגדולים שבהם, הלמהרה וסראם, מיושבים בצורה דלילה, שני האיים המיושבים ביותר, אמבון וטרנאטה, הם איים קטנים.[13]
רובם של האיים הם מיוערים והרריים. אולם, בעוד איי טנימבר, לדוגמה, הם יבשים והרריים, איי ארו הם ביצתיים ושטוחים. הר בינאיה, המתנשא לגובה של 3,027 מטרים, שעל האי סראם הוא ההר הגובה ביותר באיי מאלוקו. מספר איים בארכיפלג, ובהם טרנאטה, הם איים געשיים. היו כ-70 התפרצויות געשיות באיי מאלוקו ב-500 השנים האחרונות, ורעידות אדמה הן דבר שבשגרה.[13]
ביוטה וסביבה
בעלי החיים המתקיימים על איי מאלוקו בעיקרם דומים יותר למינים הקיימים באוסטרליה מאשר לאלו הקיימים בדרום-מזרח אסיה. המגוון הטבעי שעל האיים ותפוצתו מושפעים מהפעילות הטקטונית שמתרחשות בסביבתם - רוב האיים מעולם לא היו מחוברים למסת אדמה גדולה אחרת. האיים שונים מרוב האיים באינדונזיה - נכללים בהם כמה מהאיים הקטנים ביותר במדינה, יש בהם איים נמוכים שנמצאים בימים מהעמוקים בעולם, ואין ביניהם איים גדולים באמת דוגמת ג'אווה או סומטרה. ולכן, נדידה של בעלי חיים או צמחים בין האיים הללו היא מוגבלת ביותר, מה שמוביל להתפתחותם של מינים אנדמיים רבים.[14]
את האקולוגיה והביולוגיה באיים חקרו גדולי הביולוגים והחוקרים בעולם, וביניהם אלפרד ראסל וולאס וג'ורג' אברהארד רומפיוס.[15] יערות גשם מכסים את רוב האיים הצפוניים והמרכזיים, אך באיים הקטנים יותר, היערות מתחלפים בצמחייה הכוללת מינים אנדמיים לאיים כמו ציפורן ומוסקט. איי טנימבר ואיים דרום-מזרחיים נוספים הם צחיחים ובעלי צמחייה דלילה יותר, בדומה לאי טימור הסמוך.[13]
חיות כיס ליליות, כמו הבנדיקוטאים והקוסקוסיים, מהווים את מרביתם של היונקים החיים על האיים, ובנוסף להם הובאו לאיים על ידי האדם גם חזירי בר וזבדים מלאיים.[13] מיני הציפורים כוללים מעל ל-100 מינים אנדמיים לאיים, שנפוצות בעיקר על האיים הגדולים הלמהרה וסראם. באיים הצפוניים ישנם שני מינים אנדמיים של עדניים.[13] בניגוד לשאר האיים בארכיפלג, על איי ארו ישנה פאונה שמקורה באי גינאה החדשה - קנגורו, קזואר ועדניים.[13]
אקלים
באיים המרכזיים והדרומיים ישנה עונת מונסונים יבשה בין אוקטובר למרץ ועונת מונסונים רטובה בין מאי לאוגוסט, בהיפוך גמור לשאר איי אינדונזיה. הטמפרטורה המקסימלית הממוצעת בתקופה היבשה היא 30 מעלות צלזיוס, ובעונה היבשה 23 מעלות צלזיוס. באיים הצפוניים עונת המונסונים הרטובה היא בין דצמבר למרץ בדומה לשאר אינדונזיה. בכל קבוצת איים בארכיפלג אקלים מעט שונה, ובאיים הגדולים בדרך כלל השפלות הן יבשות יותר והעורף ההררי גשום יותר.[13]
דמוגרפיה
האוכלוסייה באיי מאלוקו מונה כ-2 מיליון תושבים, פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית אינדונזיה כולה.[13]
באיים מדוברות מעל ל-130 שפות שונות. אולם, מאז עצמאות אינדונזיה, ישנה נטייה של האוכלוסייה לעבור לדבר בקראולים של השפה המלאית שנוצרו באמבון ובטרנאטה, שמהווים את הלינגואה פרנקה באיים הדרומיים והצפוניים בהתאמה.[13] היסטוריה ארוכה של מסחר וימאות של תושבי האיים ושל זרים אל האיים, הובילו לרמה גבוהה של עירוב במוצא של תושביהם. אוסטרונזים התערבבו לתוך המלנזים בסביבות 2000 לפנה"ס.[13] לתוכם התערבבו גם הודים וערבים ובמאות האחרונות גם תושבים מקומיים מסולאווסי ומג'אווה.[13]
משקי הציפורן והמוסקט עדיין מהווים חלק עיקרי בכלכלה של איי מאלוקו, ובנוסף אליהם יש גם את תעשיות הקקאו, הקפה והפירות. דייג מהווה נתח גדול מהתעשייה באיים, אך בעיקר באזור הלמהרה ובאצ'אן. באיי ארו מפיקים פנינים, ובסראם מייצאים לובסטרים. חטיבת עצים היא תעשייה נפוצה באיים הגדולים - בסראם חוטבים בעיקר אקליפטוס ובבורו חוטבים בעיקר טיק והובנה.[13]
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
הערות שוליים
- ^ "Welcome to Maluku". Lonely Planet. Retrieved 11 April 2017.
- ^ IRJA.org. Archived 14 April 2009 at the Wayback Machine
- ^ Andaya, Leonard Y. (1993). The World of Maluku: Eastern Indonesia in the Early Modern Period. Honolulu: Univ. of Hawaii Press. מסת"ב 0-8248-1490-8
- ^ 4.0 4.1 Lape, PV. (2000). Contact and Colonialism in the Banda Islands, Maluku, Indonesia. Indo-Pacific Prehistory Association Bulletin 20 (Melaka Papers, Vol.4)
- ^ Ricklefs, M.C. (1991). A History of Modern Indonesia Since c.1300, second edition. London: MacMillan. p. 24. מסת"ב 0-333-57689-6
- ^ 6.0 6.1 Ricklefs, M.C. (1991). A History of Modern Indonesia Since c.1300, second edition. London: MacMillan. p. 26. מסת"ב 0-333-57689-6
- ^ Lach, DF. (1994) Asia in the Making of Europe: The Century of Discovery (Vol 1), Chicago University Press
- ^ E. C. Abendanon and E. Heawood, Missing Links in the Development of the Ancient Portuguese Cartography of the Netherlands East Indian Archipelago, The Geographical Journal. Blackwell Publishing., 54 (6): 347–355, December 1919, in JSTOR
- ^ 9.0 9.1 Ricklefs, M. C. (1991). A History of Modern Indonesia Since c.1300, second edition. London: MacMillan. p. 25. מסת"ב 0-333-57689-6
- ^ 10.0 10.1 Moluccas. Encyclopedia Britannica
- ^ "Troubled history of the Moluccas". BBC News. 26 June 2000.
- ^ Monk, K.A.; Fretes, Y.; Reksodiharjo-Lilley, G. (1996). The Ecology of Nusa Tenggara and Maluku. Hong Kong: Periplus Editions Ltd. p. 9. מסת"ב 962-593-076-0
- ^ 13.00 13.01 13.02 13.03 13.04 13.05 13.06 13.07 13.08 13.09 13.10 13.11 Witton, Patrick (2003). Indonesia. Melbourne: Lonely Planet. p. 818. מסת"ב 1-74059-154-2
- ^ Monk (1996), page 9
- ^ Monk,, K.A.; Fretes, Y.; Reksodiharjo-Lilley, G. (1996). The Ecology of Nusa Tenggara and Maluku. Hong Kong: Periplus Editions Ltd. p. 4. מסת"ב 962-593-076-0
| מדינות וטריטוריות באוקיאניה | ||
|---|---|---|
| אוסטרליה | אוסטרליה • נורפוק | 
|
| מלנזיה | איי מאלוקו ומערב גינאה החדשה (חלק מאינדונזיה) • איי שלמה • ונואטו • מזרח טימור • פיג'י • פפואה גינאה החדשה • קלדוניה החדשה | |
| מיקרונזיה | איי מריאנה הצפוניים • איי מרשל • גואם • מיקרונזיה • נאורו • פלאו • קיריבטי | |
| פולינזיה | איי קוק • הוואי • ואליס ופוטונה • טובאלו • טונגה • טוקלאו • ניואה • ניו זילנד • סמואה • אי הפסחא • סמואה האמריקנית • פולינזיה הצרפתית • פיטקרן | |
 | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אגוז (1506–1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458–1550) • ארזילה (1471–1550, 1577–1589) • אזמור (1513–1541) • סאוטה (1415–1640) • מזאגאן (1485–1550, 1506–1769) • אסואירה (1506–1525) • ספים (1488–1541) • אגאדיר (1505–1769) • טנג'יר (1471–1662) • ואדאן (1487–אמצע המאה ה–16) | |
| אפריקה שמדרום לסהרה | אקרה (1557–1578) • אנגולה (1575–1975) • אנובון (1474–1778) • ארגן (1455–1633) • קבינדה (1883–1975) • כף ורדה (1642–1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482–1637) • ביוקו (1478–1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482–1642) • גינאה ביסאו (1879–1974) • מלינדה (1500–1630) • מומבסה (1593–1698, 1728–1729) • מוזמביק (1501–1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505–1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680–1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753–1975 • סוקוטרה (1506–1511) • זנזיבר (1503–1698) • זיגינשור (1645–1888) | |
| מערב אסיה | בחריין (1521–1602) • הורמוז (1515–1622) • מסקט (1515–1650) • בנדר עבאס (1506–1615) | |
| תת-היבשת ההודית | ציילון הפורטוגזית (1518–1658) • לקשאדוויפ (1498–1545) • האיים המלדיביים (1518–1521, 1558–1573) • וסאי-ויראר (1535–1739); מומבאי (1534–1661); קז'יקוד (1512–1525); קנאנור (1502–1663); צ'אול (1521–1740); צ'יטגונג (1528–1666); קוצ'י (1500–1663); קאנור (1536–1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779–1954); דאמאן (1559–1962); דיו (1535–1962); גואה וגואה העתיקה (1510–1962); הוגלי (1579–1632); נגפטינאם (1507–1657); פוליקאט (1518–1619); פאליפורם (1502–1661); סלסט (1534–1737); מצ'יליפטנאם (1598–1610); מנגלור (1568–1659); סוראט (1540–1612); טהואוטהוקודי (1548–1658); סן תומא דה מליאפור (1523–1662; 1687–1749) | |
| מזרח ודרום מזרח אסיה | איי בנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה–16 עד המאה ה–19) • מקאו (1557–1999) • מקאסאר (1512–1665) • מלאקה (1511–1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576–1605, טרנאטה 1522–1575, טידורה 1578–1650) • נגסאקי (1571–1639) • טימור הפורטוגזית (1702–1975) | |
| אמריקה הצפונית | ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501–1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?) | |
| אמריקה המרכזית והדרומית | ברזיל (1500–1822) • ברבדוס (1536–1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808–1822) • גיאנה הצרפתית (1809–1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680–1777) | |
| מדיירה והאיים האזוריים | שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים. | |
32614769איי מאלוקו