חצי האי ואלדס

חצי האי ואלדס

**אתר מורשת עולמית**
	אריות ים דרום אמריקאים בחצי האי ואלדס
	אריות ים דרום אמריקאים בחצי האי ואלדס
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1999, לפי קריטריונים 10
מדינה	ארגנטינה
	; (למפת ארגנטינה רגילה) בואנוס איירס קורדובה בארילוצ'ה רוסאריו טוקומאן מאר דל פלאטה סלטה סנטה פה סן חואן אושואיה איגואסו אקונקגווה ברזיל פרגוואי בוליביה צ'ילה איי פוקלנד אורוגוואי האוקיינוס האטלנטי האוקיינוס; השקט; חצי האי ואלדס

חצי האי ואלדס (ספרדית Península Valdés) הוא חצי אי לחופי האוקיינוס האטלנטי בפרובינציית צ'ובוט בפטגוניה, שבארגנטינה. שטחו של חצי האי הוא 3,625 קמ"ר וצורתו כשל מלבן באורך של כ-90 ק"מ וברוחב של עד 50 ק"מ. בשנת 1999 הוכרז חצי האי ואלדס כאתר מורשת עולמית.

גאוגרפיה

חצי האי ואלדס בולט למרחק של כ-100 ק"מ אל תוך מימי האוקיינוס האטלנטי ואורך קו החוף שלו מגיע ל-400 ק"מ לערך. הוא מחובר אל היבשה במצר היבשה קרלוס אמגינו (Istmo Carlos Ameghino). אורכו של מצר אמגינו הוא כ-40 ק"מ ורוחבו בנקודה הצרה ביותר מגיע לכ-6 ק"מ בלבד, דבר שכמעט ומנתק את חצי האי מהיבשה. מצפון למצר היבשה משתרע מפרץ סן חוזה (Golfo San José) ומדרום לו מפרץ נואבו (Golfo Nuevo - "המפרץ החדש"). לשני המפרצים גם יחד מתאר כללי של עיגול ושניהם מחוברים אל האוקיינוס האטלנטי במצרי ים צרים, שכמעט והופכים אותם ללגונות. לאורך קו החוף המזרחי של חצי האי משתרעת לגונת קלטה ואלדס (Caleta Valdés) שאורכה יותר מ-36 ק"מ ורוחבה המקסימלי אינו עולה על 3 ק"מ. זו מופרדת מהאוקיינוס האטלנטי ברצועת יבשה צרה והחיבור היחיד של הלגונה אל האוקיינוס הוא בקצה הדרומי שלה, שם שוכן מפתח ברוחב של 120 מטר בלבד.

חצי האי ואלדס מגיע לשיא גובהו בחלקו המזרחי שם שוכנת גבעת סרו פיאחיו (Cerro Piaggio) הנישאת לגובה של 110 מטר, ולאורך קו החוף הדרומי משתרעים צוקים בגובה של עד 100 מטרים. במרכזו של חצי האי ואלדס שוכנים שקעים שעומקם המקסימלי מגיע ל-41 מטר מתחת לפני הים. על אלה נמנים שקע גואליצ'ו (Bajo del Gualicho) ושקע ואלדס (Bajo Valdés). בשקעים אחרים וקטנים יותר שוכנות מלחות וביניהן סלינאס גראנדס (Salinas Grandes - "המלחות הגדולות") וצ'יקה (Chica). לאורך חלק מחופי האי משתרעות דיונות המגיעות עד לגבהים של 30 מטר.

החי והצומח

אף שהצמחייה השלטת במקום היא בעלת אופי של מדבר פטגוני, ניתן לאבחן 18 קהילות שונות של צמחים, מתוך סך של 28 קהילות הקיימות בפטגוניה כולה. עושר יחסי זה בשטח כה קטן מבהיר את חשיבותו הפיטוגאוגרפית של חצי האי. בואלדס מצויים כ-130 מינים השייכים ל-41 משפחות שונות, ו-38 מהם אנדמים לארגנטינה.

החי בחצי האי עשיר גם הוא. לוייתני אובלנה דרומית שוחים במימי שני המפרצים שמדרום ומצפון לחצי האי ומשתמשים בהם כאזור רבייה בין אפריל ליוני. לפי מחקרים גדלה אוכלוסיית האובלנה הדרומית בכל שנה ב-7.1% וכ-1,500 פרטים מגיעים למימי חצי האי בכל שנה^[1]. פילי הים הדרומי מגיעים עד לאלף פריטים בתחומי ואלדס וזוהי הקהילה הצפונית ביותר בה הם מתכנסים לרבייה. עוד משמש ואלדס כאזור רבייה חשוב לאריות ים דרום אמריקניים. נוסף על אלה, מצויים 33 מינים נוספים של יונקים ימיים במימיו ובחופיו של חצי האי ובין אלה ניתן למנות את לוויתני האורקה ולווייתני מזיפות המגיעים אליו בחודשי הקיץ.

היונקים היבשתיים במקום נימנים על 33 מינים וביניהם הגואנקו, המארה האנדמית, השועל המצוי והארמדילים.

באי חיים 181 מיני עופות, כשליש מתוכן נודדות. בין העופות במקום ניתן למצוא פינגווינים לסוגיהם, קורמורנים, שלצדפיים, ריאות ועוד.

נוכחות אנושית

באזור התגוררה אוכלוסייה אינדיאנית לפני בוא האירופים. פרדיננד מגלן היה האירופי הראשון שגילה את חצי האי ב-1520. במקום קמו מעוזים ספרדיים, אך יושביהם גורשו בידי המקומיים ב-1810, ויישוב קבע התחדש בחצי האי רק באמצע המאה ה-19.

כיום הנוכחות האנושית בחצי האי זעומה, ושוכן בו רק יישוב אחד - פורטו פירמידס (Puerto Pirámides) הממוקם לחופו של מפרץ נואבו, סמוך למקום בו מצר היבשה מתחבר אל חצי האי. בואלדס כולו מתגוררים רק 220 איש ויש בו 56 חוות ובהן כ-8,000 כבשים. עם זאת משק הכבשים נמצא בנסיגה וחלק מהחוואים עברו לעסוק בתיירות. כ-100,000 איש מבקרים בואלדס מדי שנה, מספר שאינו מאיים על האיזון הסביבתי.

עם זאת, קיימים מספר סיכונים אפשריים למרקם הסביבתי הכוללים תחרות על שטחי מרעה בין כבשי הבית ליונקים אחרים. איום זה הולך וקטן עם הנסיגה במספר הכבשים, אך הפיתוח התיירותי, הבא, בין היתר, על חשבונו, תופס תאוצה כגורם סיכון סביבתי חדש. קיימים איומים נוספים על הסביבה, בעיקר בדמות זיהום ממיכליות נפט החולפות בסמוך לחופי ואלדס, ומישובים השוכנים על חופי היבשת הסמוכים.