הפארק הלאומי סנגאי

הפארק הלאומי סנגאי

**אתר מורשת עולמית**
	לגונות אוזוגוצ'ה בפארק
	לגונות אוזוגוצ'ה בפארק
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1983, לפי קריטריונים 7, 8, 9, 10
מדינה	אקוודור
הערות	אתר מורשת עולמית בסיכון 1992-2005
	(למפת אקוודור רגילה) קיטו גואיאקיל קואנקה מצ'אלה צ'ימבורסו קולומביה פרו הפארק הלאומי סנגאי

הפארק הלאומי סנגאי (בספרדית: Parque Nacional Sangay) הוא פארק לאומי באקוודור השוכן בהרי האנדים וממזרח להם, דרומית לבירה קיטו. שטחו של הפארק הוא 5,177.65 קמ"ר והוא משתרע בגבהים שבין 1,000 ל-5,319 מטר. המקום הוכרז כשמורת טבע לחיות בר ב-16 ביוני 1975 וב-26 ביולי 1979 הוכרז כפארק לאומי. ב-1983 הכיר ארגון אונסק"ו בשטח של 2,719.25 קמ"ר משטח הפארק כאתר מורשת עולמית.

גאוגרפיה ואקלים

לאורכו של הפארק שלוש רצועות גאומורפולוגיות. בחלקו המזרחי שוכנים מישורים רחבי ידיים שגובהם נע בין 800 ל-1,300 מטר. חלקם הצעיר של מישורים אלה אינו מבותר בנחלים ובעמקים, אך באזורים העתיקים יותר משתרעים קניונים בעומק של עד 200 מטר. מערבית למישורים שוכנת רצועת הגבעות שבה פסגות הנעות בין גבהים של 1,000 ל-2,000 מטר. מערבית לגבעות משתרעים הרי האנדים המתאפיינים בנוף הררי עשיר במדרונות תלולים, בצוקים ובפסגות סלעיות, הנישאות לגבהים של 2,000 עד 5,000 מטר ויותר. רצועת הרי האנדים מתחלקת בתורה לשלושה אזורי משנה. החלק הנמוך שלא עבר תקופה קרחונית, החלק הגבוה יותר שנופו עוצב על ידי קרחונים, והאזור הגעשי העשיר בשדות לבה ובאפר געשי מהפליסטוקן ומהתקופה האחרונה. באזור זה שוכנים שני הרי געש פעילים - טונגוראווה (Tungurahua) שגובהו 5,016 מטר וסנגאי (Sangay) בגובה של 5,140 מטר. עוד שוכן בפארק הר הגעש הכבוי אל אלטאר (El Altar) שגובהו 5,319 מטר והוא הנקודה הגבוהה ביותר בשטחו. שטחו של הפארק מנוקז מזרחה אל אגן הניקוז של נהר האמזונאס. זרימת מי הנהרות מהירה בשל כמות המשקעים הרבה ובשל המדרונות התלולים. נתונים אלה מביאים לסחיפה ולבליה מהירות של הקרקע, אם כי זו נבלמת במידת מה על ידי היערות הצפופים. בפארק מערכת של יותר מ-320 לגונות ושלוליות שהגדולה שבהן היא לגונת קוביינה (Cubillina) ששטחה 5.25 קמ"ר.

אף שהפארק שוכן באזור הטרופי, בסמוך מדרום לקו המשווה, בשל גובהו האקלים הוא סובטרופי וממוזג. צידו המזרחי של הפארק זוכה לכמות משקעים רבה בשל כך שאוויר המגיע מאמזוניה מתקרר עם עלייתו לאורך מורדות ההרים. בצפון-מזרחו של הפארק עומדת כמות המשקעים השנתית על 4,827 מ"מ ובדרום-מזרחו על 2,414 מ"מ. בצידו האחר של הפארק ובשל אפקט מדבר צל הגשם שנגרם על ידי הרי האנדים, יורדות כמויות משקעים קטנות יחסית המגיעות לפחות מ-700 מ"מ. בחלק זה עונה יבשה החלה בדרך כלל בחודשים יולי-אוגוסט, והחודשים הגשומים ביותר הם פברואר עד אפריל. הטמפרטורות אחידות למדי במשך כל השנה, אך קיימים הבדלים קבועים של כ-10°C בין היום והלילה. שלג עד שוכן בגובה של מעל 4,800 מטר מעל פני הים, מקום בו הטמפרטורה אינה עולה לעולם מעל נקודת הקיפאון.

החי והצומח

בשל הפרשי הגבהים ותנאי האקלים השונים השוררים בתחומי הפארק, הוא נהנה מעושר ומגוון של פאונה ופלורה. הצומח נע מצמחייה אלפינית בפסגות הרי האנדים ועד צמחייה סובטרופית באגן האמאזונאס. מתחת לקו השלג משתרעת טונדרה אלפינית, ומתחתיה שוכן פארמו (Páramo) שבו צמחיית עשבים, צמחים נמוכים וסוג של חזרן. מתחת לגובה של כ-3,750 מטר משתרעת רצועת יער ההולכת ונעשית צפופה ועשירה במיני צמחים ככל שהגובה יורד. בחלק העליון של רצועת היער מגיעים אמירי העצים לגובה של חמישה מטרים בלבד, בעוד שסמוך לגובה של 2,000 מטר מעל פני הים, הם נישאים לגובה של עד 40 מטר. מתחת לגובה של 2,000 מטר גדל יער הגשם הממוזג.

עולם החי מתחלק גם הוא לאזורי מחיה על פי גובה הקרקע, תנאי האקלים והצומח. באזורים הגבוהים חיים הפומה, הטפיר, שועל קולפאו והקביה. במקומות נמוכים יותר נפוצים, בין היתר, דוב המשקפיים, היגואר, האוצלוט, אייל פרדי לבן-זנב, הפודו ולוטרת הענק. ההערכה היא כי ל-400 עד 500 מיני עופות יש ייצוג בפארק, והיידוע שבהם הוא קונדור האנדים.

השפעת האדם

האזור היה מיושב על ידי כ-30,000 אינדיאנים עד בוא הספרדים לשטח בחיפושיהם אחר זהב, החל במאה ה-16. בתחומי הפארק מתגוררים כיום מאות בודדות של תושבים, בעיקר בשל חוסר נגישותם של האזורים הגבוהים. קיימים יישובים לאורך גבולותיו המזרחי והמערבי של הפארק, ואלה הביאו לכך, שבין 1992 ל-2005, הגדיר ארגון אונסק"ו את הפארק כאתר בסיכון, בין היתר, בשל צייד ודייג לא מבוקרים, מרעה יתר וסלילת דרכים ללא תכנון.