קרום כדור הארץ
קרום כדור הארץ הוא השכבה החיצונית של כדור הארץ. מתחת לשכבה זו נמצאים המעטפת והגלעין. הגבול התחתון של הקרום, המפריד בינו לבין המעטפת, הוא תחום אי-רציפות מוהורוביצ'יץ'.
קרום כדור הארץ, יחד עם החלק העליון של המעטפת, מהווים את שכבת הליתוספירה.
על אף שהקרום לבדו מקיים ומחזיק עליו את כל המתרחש על פני האדמה, נפחו הוא רק כ-1% מכלל נפח כדור הארץ, ומסתו היא רק כ-0.5% ממסת כדור הארץ. העובי הממוצע של הקרום הוא 30 ק"מ, כאשר עובי הקרום היבשתי הוא בין 25 ל-70 ק"מ, ואילו עובי הקרום הימי, שנמצא מתחת לאוקיינוסים, הוא פחות מ-10 קילומטרים.[1] הבדלים משמעותיים אלה מצביעים על כך שהיבשה הנראית לעינינו אינה רק התנשאות חיצונית של מסה מעל המפלס הממוצע של פני שטח כדור הארץ, אלא יש לה שורשים עמוקים שנעוצים בתוך חומר כבד יותר (חומר המעטפת והחלק התחתון של הקרום היבשתי) וקשורים לתהליכים בטקטוניקת הלוחות. בנוסף, גם הבליה שנגרמת ביבשה משפיעה ישירות על מידת עוביו של קרום היבשה. התורה העוסקת במערכת שיווי המשקל הזו היא תורת האיזוסטזיה (Isostasy).
כאמור, קיים הבדל בין הקרום הימי (האוקייני) לבין הקרום היבשתי (הקונטיננטלי). הבדל זה מתבטא גם ברמת צפיפות החומר ובהרכבם של שני סוגי הקרומים. הקרום היבשתי הוא בעל צפיפות של כ-2.7 גרם לסמ"ק, והרכבו דומה להרכב הגרניט, לכן הוא גם נקרא "שכבת הגרניט" או סיאל (ע"ש מרכיבי הגרניט הנפוצים: Si - צורן, Al - אלומיניום). הקרום היבשתי מורכב משתי שכבות, כאשר הקרום היבשתי העליון קל ופחות צפוף מהקרום התחתון. הקרום הימי לעומתו הוא בעל צפיפות של 3 עד 3.3 גרם לסמ"ק, והרכבו דומה להרכב הבזלת, לכן מכנים אותו גם "שכבת הבזלת" או סימה – הלחם של Si – התחילית של סיליקון, ו-Ma – התחילית של מגנזיום.
השכבה החיצונית של הקרום היבשתי בנויה בעיקרה מסלעי משקע, המהווים כ-75% מפני השטח של היבשות, ורק בכ-25% מפני השטח נחשפים סלעי היסוד. למרות זאת, אחוז נפח סלעי המשקע מכלל נפח קרום כדור הארץ מוערך בכ-5% בלבד.
קרום כדור הארץ, הן היבשתי והן הימי, אינו מקשה אחת. הלחצים הפנימיים של המגמה בשכבת המעטפת יוצרים בקרום שברים וסדקים אנכיים המחלקים אותו ללוחות טקטוניים, וגורמים בסופו של דבר לתהליך נדידת היבשות.
