ערך מומלץ

אדוארד הית'

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אדוארד הית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדוארד הית'
הית' ב-1987
הית' ב-1987
לידה ברודסטיירס, קנט, הממלכה המאוחדת
פטירה סולסברי, וילטשייר, הממלכה המאוחדת
שם מלא אדוארד ריצ'רד ג'ורג' הית'
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
מקום קבורה קתדרלת סולסברי
השכלה בייליול קולג'
מפלגה המפלגה השמרנית
ראש ממשלת בריטניה ה־47
19 ביוני 1970 – 4 במרץ 1974
(3 שנים ו־37 שבועות)
מונרך בתקופה אליזבת השנייה
מנהיג האופוזיציה
28 ביולי 1965 – 19 ביוני 1970
(4 שנים ו־46 שבועות)
מונרך בתקופה אליזבת השנייה
מנהיג האופוזיציה
4 במרץ 1974 – 11 בפברואר 1975
(49 שבועות ויומיים)
מונרך בתקופה אליזבת השנייה
מנהיג המפלגה השמרנית
28 ביולי 1965 – 11 בפברואר 1975
(9 שנים ו־28 שבועות)
שירות צבאי
השתייכות הצבא הבריטי
דרגה לוטננט קולונל

סר אדוארד ריצ'רד ג'ורג' הית' (באנגלית: Edward Richard George Heath, נודע לעיתים כטד הית', באנגלית: Ted Heath;‏ 9 ביולי 1916 – 17 ביולי 2005) היה פוליטיקאי בריטי, שכיהן כראש ממשלת בריטניה בין השנים 1970 – 1974 וכמנהיג המפלגה השמרנית בין השנים 1965 – 1975. הוא היה תומך נלהב בקהילה האירופית ולאחר שזכה בהצבעה מכרעת בבית הנבחרים, הוא הוביל את המשא ומתן ששיאו היה כניסתה של בריטניה לקהילה האירופית ב-1 בינואר 1973. לדברי הביוגרף שלו, ג'ון קמפבל, "הייתה זו שעתו היפה ביותר של הית'".[1] אף על פי שהית' החליט להיות ראש ממשלה חדשן, כשלה ממשלתו על רקע קשיים כלכליים, כולל אינפלציה גבוהה ושביתות נרחבות. הוא היה ליריב מר נפש של מרגרט תאצ'ר, שהחליפה אותו בהנהגת המפלגה ב-1975.

מוצאו של הית' מהמעמד הביניים התחתון היה די חריג עבור מי שכיהן כמנהיג המפלגה השמרנית. הוא היה מנהיג פוליטי בקרב הסטודנטים באוניברסיטת אוקספורד והגיע עד לדרגת לוטננט קולונל במלחמת העולם השנייה. לזמן קצר הוא עבד כפקיד בשירות הציבורי,[2] אך התפטר כדי לעמוד לבחירה כחבר הפרלמנט ונבחר מטעם מחוז הבחירה של בקסלי בבחירות הכלליות של 1950. בין השנים 1955 –1959 הוא שימש כמצליף הראשי. לאחר מכן הוא נכנס לקבינט כשר העבודה ובהמשך קודם לתפקיד הלורד שומר החותם ולאחר מכן לתפקיד נשיא מועצת הסחר. ב-1965 נבחר הית' לתפקיד מנהיג המפלגה השמרנית. הוא המשיך לכהן בתפקיד זה על אף הפסדה של המפלגה בבחירות הכלליות שנערכו ב-1966.

לאחר ניצחונה של המפלגה השמרנית בבחירות 1970 התמנה הית' לתפקיד ראש הממשלה. ב-1971 הוא הוביל את המעבר של הלירה שטרלינג לשיטה העשרונית וב-1972 הוא ביצע רפורמה בממשל המקומי, הפחית את מספר הרשויות המקומיות ויצר מספר מחוזות מטרופוליטניים חדשים. האירוע שככל הנראה היה המשמעותי ביותר בתקופת כהונתו של הית' כראש הממשלה היה כניסתה של בריטניה לשוק האירופי המשותף ב-1973. תקופת כהונתו עמדה גם בסימן הסכסוך בצפון אירלנד ("הצרות"), יחד עם השעיית פעולתו של הפרלמנט של צפון אירלנד וכפיית השלטון הבריטי הישיר שם. שיחות בלתי רשמיות עם נציגי הצבא האירי הרפובליקני הזמני לא נשאו פרי, ממש כפי שהסכם סנינגדייל שנחתם ב-1973 הוביל להיפרדותם של חברי הפרלמנט מהמפלגה היוניוניסטית של אלסטר מהמפלגה השמרנית.

הית' גם ניסה לרסן את האיגודים המקצועיים באמצעות חקיקתו של חוק יחסי העבודה ב-1971 והוא קיווה לצמצם את הרגולציה על הכלכלה ולהעביר את בריטניה ממיסוי ישיר למיסוי בלתי-ישיר. העלייה בשיעור האבטלה ב-1972 הובילה את הית' לנקוט בצעדים לאושש את הכלכלה. הוא ניסה להשיג שליטה באינפלציה על ידי מדיניות קביעת מחירים והכנסות. שתי שביתות כורים, שהתקיימו ב-1972 ובראשית שנת 1974, גרמו לממשלה לנזקים. זו האחרונה הובילה ליישום "השבוע של שלושה ימים" כצעד לחיסכון באנרגיה. בסופו של דבר הכריז הית' על עריכת בחירות כלליות בפברואר 1974 כדי לקבל מהציבור מנדט לדחות את דרישות השכר של הכורים, אך תחת זאת הסתיימו הבחירות בכינוסו של "פרלמנט תלוי" (Hung parliament) שבו למפלגת הלייבור, אף על פי שהיא זכתה בפחות מושבים בהשוואה לפרלמנט הקודם, היו ארבעה מושבים יותר בהשוואה לאלו של השמרנים. לאחר שניסיונו להקים ממשלה קואליציונית עם המפלגה הליברלית, עלה בתוהו, התפטר הית' מתפקידו כראש הממשלה. על אף הפסדו בבחירות הכלליות השניות שנערכו באוקטובר אותה שנה, הוא המשיך לכהן כמנהיג המפלגה. בפברואר 1975 קראה מרגרט תאצ'ר תיגר על מנהיגותו ונבחרה להיות מנהיגת המפלגה במקומו.

בשובו אל הספסלים האחוריים של המפלגה, היה הית' למבקר פעיל של מנהיגותה של תאצ'ר. הוא המשיך לשבת על הספסלים האחוריים עד לפרישתו בבחירות 2001, והיה זקן חברי בית הנבחרים במשך תשע השנים האחרונות לכהונתו. מחוץ לחיים הפוליטיים היה הית' שייט יאכטות ברמה עולמית ומוזיקאי מוכשר. הוא היה אחד מארבעת ראשי ממשלת בריטניה היחידים שמעולם לא נישאו.

בין השנים 2015 – 2017 ניהלה משטרת וילטשייר חקירה על האשמות בדבר מעשי התעללות בילדים שבוצעו לכאורה על ידי הית', אך בסופו של דבר נסגרה החקירה מבלי שהוכחו ההאשמות שהועלו נגדו.

ראשית חייו

אדוארד הית', שהיה ידוע בצעירותו כ"טדי", נולד בעיירת החוף ברודסטיירס (Broadstairs) שבמחוז קנט, לאביו ויליאם ג'ורג' הית', נגר ובנאי ולאמו, אדית אן הית' לבית פנטוני, שעבדה כמשרתת. אביו ניהל לימים עסק בנייה קטן ומצליח. אדוארד הית' התחנך בבית הספר היסודי צ'טהאם שבעיירה רמסגייט הסמוכה וב-1935, בעזרת מלגת לימודים של המחוז, הוא החל ללמוד בבייליול קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד.

בשנים מאוחרות יותר, זכה מבטאו המוזר של הית' – עם צלילי התנועות ה"משתנקות" שלו, בשילוב עם ההגייה הלא-תקנית של האות I כאות W ושל המילה out כ-eout – להתייחסות סאטירית במערכון "למד את עצמך הית'ית" (Teach Yourself Heath) בסדרת הטלוויזיה הקרקס המעופף של מונטי פייתון.[3] הביוגרף של הית', ג'ון קמפבל, העלה השערה שמבטאו של הית', שלא כמו זה של אביו ושל אחיו הצעיר, ששניהם דיברו במבטא של מחוז קנט, חייב היה לעבור "שינוי מהותי בעת לימודיו באוקספורד", אף על פי שהוא שמר על מרכיבים של הדיבור הקנטי.

אוקספורד

כמוזיקאי מוכשר, קיבל הית' משרת נגן עוגב בקולג' שלו כבר בסמסטר הראשון, כך התאפשר לו להישאר ללמוד באוניברסיטה בשנה הרביעית. בסופו של דבר הוא סיים ב-1939 את לימודי התואר הראשון שלו בהצטיינות בדרגה שנייה בפילוסופיה, מדע המדינה וכלכלה.

בתקופת לימודיו באוניברסיטה היה הית' פעיל בחוגי הפוליטיקה של המפלגה השמרנית. בסוגיה שעמדה אז במרכז הדיונים הפוליטיים, מדיניות החוץ, הוא התנגד בגלוי לממשלה בשליטת השמרנים שכיהנה אז. בנאומו הראשון במסגרת מועדון הדיבייט של "אגודת אוקספורד" (Oxford Union) בחג מיקלמס, 29 בספטמבר 1936, הוא הביע את התנגדותו למדיניות הפיוס כלפי גרמניה הנאצית.

ביוני 1937 הוא נבחר להיות נשיא "אגודת השמרנים של אוניברסיטת אוקספורד" (Oxford University Conservative Association) כמועמד שתמך ברפובליקה הספרדית השנייה, כמשקל נגד למי שתמך בפרנסיסקו פרנקו, ג'ון סטוקס (לימים חבר פרלמנט שמרני בעצמו). בין השנים 1937 – 1938 הוא שימש כיושב ראש הפדרציה הלאומית של האגודות השמרניות של האוניברסיטאות ובאותה שנה, שנתו השלישית באוניברסיטה, הוא שימש כמזכיר ולאחר מכן כספרן של אגודת אוקספורד. בסוף אותה שנה הוא נוצח בהתמודדות על נשיאות אגודת אוקספורד על ידי מועמד אחר מבייליול קולג', אלן ווד, על רקע הוויכוח אם ממשלתו של נוויל צ'מברלין צריכה לפנות את מקומה לחזית עממית מהאגף השמאלי. בוויכוח זה תמך הית' בממשלה.

בשנה האחרונה ללימודיו היה הית' נשיא החדר המשותף בקולג' שלו, תפקיד שבשנים הבאות הוחזק על ידי מי שהיו לימים פוליטיקאים גם כן, דניס הילי ורוי ג'נקינס, ובתוקף כך הוא הוזמן להימנות על תומכיו של אלכסנדר לינדסיי, שב-1938 התמודד בבחירות הביניים למחוז הבחירה של אוקספורד כמועמד פרוגרסיבי עצמאי שהתנגד למדיניות הפיוס מול המועמד השמרני הרשמי, קוונטין הוג.

הית', שבעצמו ביקש להיות מועמד השמרנים בבחירות ביניים אלו,[4] האשים את הממשלה, בדיון שנערך באגודת אוקספורד, ב"הפניית כל ארבע הלחיים" לאדולף היטלר, ובנובמבר 1938 נבחר כנשיא אגודת אוקספורד מטעם בייליול קולג' וכיהן בתפקיד זה בחודשים ינואר עד מרץ 1939. לאופולד אמרי, שביקר אז באוקספורד, תיאר אותו ביומניו כ"צעיר חביב".

עוד בטרם סיום לימודיו, יצא הית' לטיולים ברחבי אירופה. התנגדותו למדיניות הפיוס נבעה מההזדמנות בה הוא חווה ממקור ראשון את מצעד נירנברג של 1937, שם הוא פגש את מנהיגי המפלגה הנאצית, הרמן גרינג, יוזף גבלס והיינריך הימלר, במסיבת קוקטייל של האס אס. לימים הוא תיאר את הימלר כ"אדם המרושע ביותר שפגשתי מעודי".[5] הוא שהה בגרמניה במשך חודשיים כדי ללמוד את השפה הגרמנית, אך במשך חייו הוא לא שמר על ידיעותיו בשפה. ב-1938 הוא ביקר בברצלונה, שהייתה אז תחת מתקפה של הכוחות הלאומניים במסגרת מלחמת האזרחים בספרד. בהזדמנות אחת נקלעה מכונית בה נסע לירי מקלעים ובהזדמנות אחרת פגעה פצצה במלון בו הוא שהה כאשר הוא צפה ממנו על מתקפה אווירית. בקיץ 1939 הוא נסע לדנציג שבפולין בלוויית חברו היהודי, מדרון זליגמן. מסעם חזרה משם היה רצוף סכנות והם עברו את גרמניה בטרמפים וברכבת, תוך שהם רואים בדרכם את הכוחות המתארגנים לפתיחת מלחמת העולם השנייה ושבו לבריטניה ממש לפני הכרזת המלחמה הבריטית.

מלחמת העולם השנייה

הית' בילה את סוף שנת 1939 ואת ראשית 1940 במסע דיבייטינג בארצות הברית עד אשר נקרא להתגייס. ב-22 במרץ 1941 הוא קיבל מינוי חרום של לוטננט משנה בארטילריה המלכותית.[6] במהלך המלחמה הוא שירת בתחילה עם יחידת תותחי נ"מ בסביבות ליברפול שסבלה מהפצצה גרמנית כבדה במאי 1941. בראשית 1942 הוא מונה לשליש של הרגימנט בדרגה קבועה של קפטן.[7]

הית' השתתף כשליש בפלישה לנורמנדי, שם הוא פגש את מוריס שומן, לימים שר החוץ של צרפת תחת ז'ורז' פומפידו. כקצין בדרגה זמנית של מייג'ור שפיקד על סוללה משל עצמו, הוא העניק סיוע ארטילרי בחזית המערבית במלחמת העולם השנייה, ועל כך הוענק לו ציון לשבח ב-8 בנובמבר 1945.

מאוחר יותר ציין הית', שעל אף שהוא מעולם לא הרג מישהו באופן אישי, הוא חווה את ההרס שנגרם כתוצאה מהירי של יחידתו כאשר הכוחות הבריטיים התקדמו. בספטמבר 1945 הוא פיקד על כיתת יורים שהוציאה להורג חייל פולני שהורשע בעינוי וברצח. ב-24 בינואר 1946 הוענק לו התואר חבר במסדר האימפריה הבריטית – החטיבה הצבאית.[8] באוגוסט אותה שנה הוא שוחרר משירות וקודם לדרגת קבע של לוטננט קולונל ב-1 במאי 1947.[9]

ב-1 בספטמבר 1951 הצטרף הית' ל"פלוגת הכבוד של הארטילריה" (Honourable Artillery Company) כקצין בדרגת לוטננט קולונל,[10] יחידה בה הוא המשיך להיות פעיל במשך שנות החמישים וקודם להיות מפקד הגדוד השני. עד היום מוצג דיוקן של הית', לבוש בחליפת מדים מלאה בחדר ההסבה של הפלוגה. באפריל 1971, כראש הממשלה, ענד הית' את דרגות הקצונה שלו כאשר סקר כוחות צבא.[11]

לאחר המלחמה

עוד לפני המלחמה זכה הית' במלגת לימודים באכסניית המשפט גרייז אין והחל בהכנות לקריירה משפטית, אך תחת זאת, לאחר המלחמה פנה לעבודה בשירות הציבורי. הוא החל בעבודה במשרד האווירייה האזרחית. קודם לכן הוא התאכזב מכך שלא הוצב במשרד האוצר, אך דחה הצעה למשרה במשרד החוץ, מתוך חשש שמשרה כזאת תמנע ממנו כניסה לפוליטיקה.[12]

הית' הצטרף לצוות בראשותה של אליסון מונרו שמשימתו הייתה להכין תוכנית להסבתם של רבים מבסיסי חיל האוויר המלכותי שהיו פעילים במהלך המלחמה לנמלי תעופה אזרחיים. שנים לאחר מכן ייחסה מונרו לעבודתו זו של הית' את התלהבותו הגלויה של הית' למיזם בנייתו של נמל תעופה בחולות מפלין שעל הגדה הצפונית של שפך נהר התמזה, מיזם שבוטל בסופו של דבר על ידי ממשלת הלייבור שהוקמה לאחר כהונתו כראש הממשלה. להפתעת רבים מעמיתיו לעבודה, פנה הית' לפוליטיקה ובנובמבר 1947 הוא התפטר מעבודתו כדי להתמודד כמועמד לפרלמנט.

לאחר שעבד כעורך חדשות בעיתון Church Times מפברואר 1948 ועד ספטמבר 1949, הוא הועסק כמנהל מתלמד בבנק המסחרי בראון ושיפלי, עד לבחירתו לפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של בקסלי בבחירות הכלליות שהתקיימו בפברואר 1950. בבחירות אלו הוא הביס את אשלי ברמול, שלמד אף הוא באוקספורד באותה תקופה יחד עם הית' והחל משנת 1946 ועד אז ייצג את המחוז.

חבר הפרלמנט

את נאום הבכורה שלו בבית הנבחרים נשא הית' ב-26 ביוני 1950, ובו הוא פנה לממשלת הלייבור כדי שתשתתף בתוכנית שומאן. כחבר פרלמנט מטעם מחוז הבחירה של בקסלי הוא העניק תמיכה נלהבת בנאומיו למועמדת הצעירה ממחוז הבחירה השכן של דרטפורד, מרגרט רוברטס, לימים מרגרט תאצ'ר.

בפברואר 1951 מונה הית' על ידי וינסטסון צ'רצ'יל לתפקיד מצליף האופוזיציה. בתפקיד זה הוא שימש גם לאחר ניצחונם של השמרנים בבחירות הכלליות שנערכו באותה שנה, קודם לתפקיד סגן מצליף סיעת הממשלה בפרלמנט ובדצמבר 1955 הוא מונה למצליף הראשי על ידי ראש הממשלה, אנתוני אידן.

בזכות המוסכמה שהמצליפים לא נושאים נאומים בפרלמנט, עלה בידו של הית' להתחמק מהסתבכות במחלוקת בנוגע למשבר סואץ. עם הכרזת ההתפטרות של אידן, הגיש הית' דוח על חוות דעותיהם של חברי הפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית בנוגע ליורשו האפשרי של אידן. בדוח זה זכה הרולד מקמילן להעדפה וכך הובטחה לו בחירתו כראש הממשלה בינואר 1957. מאוחר יותר, לאחר הניצחון בבחירות 1959, מינה מקמילן את הית' לתפקיד שר העבודה וחבר הקבינט. כמצליף הראשי נכח הית' בישיבות הקבינט, אך רשמית הוא לא היה חבר בו.

ב-1960 מינה מקמילן את הית' לתפקיד הלורד שומר החותם עם אחריות למשא ומתן על ניסיונה הראשון של בריטניה להצטרף לשוק האירופי המשותף. לאחר משא ומתן קדחתני, שבו היו כרוכים הסכמים מפורטים בנוגע לסחר החקלאי של בריטניה עם מדינות חבר העמים הבריטי כמו ניו זילנד, הוטל וטו על הצטרפותה של בריטניה לארגון על ידי נשיא צרפת, שארל דה גול, במסיבת עיתונאים שקיים בינואר 1963, לאכזבתו הרבה של הית', שהיה תומך נלהב ברעיון חברותה של בריטניה בשוק האירופי המשותף. עשור לאחר מכן, כשכיהן כראש הממשלה, עלה בידו של הית' להגשים את שאיפתו זו.[13]

לאחר תבוסה זו, שהיוותה השפלה קשה למדיניות החוץ של ממשלת מקמילן, לא היה הית' מועמד לרשת את מקמילן עם התפטרותו של זה האחרון באוקטובר 1963. תחת ראש הממשלה סר אלק דאגלס-יום כיהן הית' כנשיא לשכת המסחר וכמזכיר המדינה לתעשייה, מסחר ופיתוח אזורי והוא דאג לחקיקת חוק תחזוקת המחיר החוזרת (Resale price maintenance).

מנהיג האופוזיציה

הית' ב-1966

לאחר תבוסתה של המפלגה השמרנית בבחירות 1964, שינה דאגלס-יום את הכללים לבחירת מנהיג המפלגה בתהליך הצבעה חדש על ידי כל חברי הפרלמנט מטעם המפלגה, ואז התפטר מתפקידו. בשנה שלאחר מכן, ניצח הית', שכיהן אז כשר האוצר בממשלת הצללים וזכה לפרסום ניכר כאשר הוביל את המאבק נגד חוק התקציב של ממשלת הלייבור. בבחירות למנהיגות המפלגה זכה הית' באופן מפתיע ב-150 קולות מול 133 הקולות של רג'ינלד מאודלינג ו-15 הקולות של אינוק פאוול (אנ').[14] הית' היה למנהיג המפלגה השמרנית הצעיר ביותר בהיסטוריה שלה, והמשיך לכהן בתפקידו זה גם לאחר תבוסתה בבחירות 1966.

באפריל 1968 נשא אינוק פאוול את נאומו השנוי במחלוקת "נהרות של דם" (אנ')‏ (Rivers of Blood), שבו הוא מתח ביקורת על מדיניות ההגירה לבריטניה. זמן קצר לאחר מכן טלפן הית' למרגרט תאצ'ר כדי ליידע אותה שהוא מתכוון להדיח את פאוול מממשלת הצללים. לימים היא זכרה שהיא "חשבה באמת שהיה עדיף להרגיע את המצב בעת ההיא מאשר להחמיר את המשבר". למחרת פיטר הית' את פאוול מממשלת הצללים. כמה מאנשי האגף הימני של המפלגה השמרנית מחו נגד הפיטורים. על פי הית', הוא מעולם לא החליף שוב מילה אחת עם פאוול.[15]

ראש הממשלה

עם התקרב הבחירות הכלליות של 1970, נוסח מסמך מדיניות חדש של המפלגה השמרנית שכלל כלכלת שוק חופשי כפתרון לבעיות האבטלה והאינפלציה של בריטניה. הית' הצהיר שמסמך זה רק אישר מחדש מדיניות שלמעשה התפתחה מאז שהוא נבחר להיות מנהיג המפלגה. ראש הממשלה מטעם הלייבור, הרולד וילסון סבר שהמסמך הוא מתכון לכישלון של השמרנים בבחירות ופקפק בישימות שלו. בבחירות זכתה המפלגה השמרנית ב-330 מושבים בבית הנבחרים מול 287 המושבים של הלייבור. בקבינט החדש שהוקם כיהנו מרגרט תאצ'ר כשרת החינוך והמדע, ויליאם וייטלאו כמנהיג סיעת הממשלה בבית הנבחרים וראש הממשלה לשעבר, אלק דאגלס-יום כמזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים.

כלכלה וחברה

במהלך שנתו הראשונה של הית' כראש הממשלה, הועלו התשלומים על ארוחות בבתי הספר, על משקפיים, על טיפולי שיניים ועל תרופות. הזכאות לתשלום דמי מחלה על חשבון המדינה שונתה כך שהיא שולמה רק לאחר שלושה ימי מחלה. כתוצאה מקיצוצים בתקציב החינוך, שמה תאצ'ר קץ לנוהג על פיו ילדים בגילאים 8 עד 11 קיבלו כוס חלב, וזאת לאחר שילדים בגילאים אחרים הפסיקו לקבל זאת בתקופת כהונתו של וילסון כראש הממשלה. העיתונות הצהובה הדביקה לה את הכינוי "חוטפת החלב" (Milk Snatcher) וזאת על אף שווילסון לא ספג ביקורת כזאת.[16] על אף צעדים אלו, עודדה ממשלת הית' גידול משמעותי בהוצאות הרווחה ותאצ'ר ביטלה מדיניות שהובלה קודם לכן על ידי מקלאוד: ביטולה של האוניברסיטה הפתוחה, שזמן קצר קודם לכן נוסדה על ידי ממשלת הלייבור.

בחוק הביטוח הלאומי שנחקק ב-1970 שולמו פנסיות לקשישים שלא נכללו בתשלומי הפנסיות לפני 1948 ולפיכך גם לא נכללו בתוכנית הפנסיה הכוללת שהונהגה באותה שנה. כ-100,000 איש הושפעו משינוי זה, מחציתם בעקבות קבלת הטבה משלימה (Supplementary Benefit) במסגרת תוכנית הביטוח הלאומי. החוק גם כלל שיפורים בקצבאות לאלמנות באמצעות הנהגת מדרג לתשלום 30 שילינג לשבוע לנשים שהתאלמנו בגיל 40 ועד לתשלום קצבה מלאה לנשים על סך 5 ליש"ט בגיל 50.

סיוע ניכר ניתן לבניית גני ילדים והוחל בביצוע מיזם ארוך טווח לבניית בתי ספר. קרן משפחות (Family Fund) הוקמה כדי להעניק סיוע למשפחות עם ילדים עם בעיות מולדות.[17] ובנוסף הונהגו הטבות חדשות לטובת מאות אלפי נכי מלחמה ונכי תאונות עבודה. לאנשים שזקוקים לסיוע ביתי שולמה קצבת סיעוד, בנוסף לקצבת אובדן כושר עבודה לחולים לטווח ארוך ולמשפחות שלהן שולמה קצבה כזאת, הוגדלה גם קצבת הילדים. הקצבאות לאלמנות הונהגו לנשים בגילאי 40 ו-50, הונהגו סובסידיות לפינוי שכונות עוני ושולמו קצבאות למימון שכר דירה. באפריל 1971 ניתנה לראשונה הזכות לחינוך לילדים עם תסמונת דאון.[18]

חוק חינוך חובה הורחב עד גיל 16,[19] והונהג תשלום השלמת הכנסה למשפחות בעלות הכנסה נמוכה. משפחות שזכו להטבה זו קיבלו גם פטור מתשלום תרופות וילדים למשפחות אלו היו זכאים לארוחות חינם בבתי הספר. קצבאות זקנה מיוחדות שולמו לאנשים מעל גיל 80. על פי חוק הביטוח הלאומי שנחקק ב-1973 הונהגה לראשונה בבריטניה הצמדה למדד של הקצבאות כדי לשמור על ערכן.

המפלגה הלאומית הסקוטית והפלייד קמרי (המפלגה הוולשית) צמחו ככוחות פוליטיים. ותהליך המעבר של הלירה שטרלינג לשיטה העשרונית, שהחל עוד בתקופת ממשלת הליבור, הושלם שמונה חודשים לאחר בחירתו של הית' כראש הממשלה. צוות סקירת המדיניות המרכזי (Central Policy Review Staff) הוקם על ידי הית' בפברואר 1971. חוק הממשל המקומי שנחקק ב-1972 שינה את גבולותיהם של מחוזות בריטניה ונוצרו "מחוזות מטרופוליטניים" סביב לערים הגדולות, שינוי שעורר כעס ציבורי משמעותי. הית' לא חילק את אנגליה לאזורים ותחת זאת בחר להשהות את הדוח של הוועדה המלכותית על החוקה. בסופו של דבר הוקמו עשרה אזורי ממשלה באנגליה על ידי ממשלתו של ג'ון מייג'ור ב-1994.

תקופת כהונתו של הית' הייתה קשה כמו אלו של כל ראשי הממשלות בבריטניה של שנות השבעים. הממשלה ספגה מכה בראשית ימיה עם מותו של שר האוצר איאן מקלאוד ב-20 ביולי 1970 והוא הוחלף באנתוני ברבר. הית' תכנן שינויים במדיניות הכלכלית, כולל מעבר ממיסוי ישיר למיסוי עקיף, אך אלו לא יושמו ברובם. מסמך המדיניות שנוסח עם הקמת הממשלה נזנח ברובו עם העלייה המשמעותית של האבטלה ב-1972. בינואר אותה שנה הגיע מספר המובטלים למיליון, שיעור האבטלה הגבוה ביותר מזה כמה עשורים. על רקע התנגדותו לאבטלה ממניעים מוסריים, עודד הית' תפנית במדיניות הכלכלית שהאיצה את מה שנודע כ"שגשוג של ברבר" (Barber boom). היה זה תהליך דו-שלבי שכלל את התקציבים של 1972 ושל 1973, בהם הוזרמו 2.5 מיליארד לירות שטרלינג אל השוק באמצעות הגדלת הפנסיות, הקצבאות והפחתות המס. בראשית 1974, כתוצאה מאסטרטגיה הכלכלה הקיינסיאנית, ירד שיעור האבטלה אל מתחת ל-550,000 איש. השגשוג הכלכלי לא נמשך זמן רב וממשלת הית' הטילה כמה קיצוצים שגרמו לזניחת המטרות המדיניות הכלכלית כמו הרחבתם של גני הילדים.

הית' ניסה לצמצם את כוחם של האיגודים המקצועיים, שעד אז עלה בידם לבלום את הניסיונות לכרסם בכוחם. חוק יחסי העבודה שחוקק ב-1971 כלל את הקמתו של בית משפט מיוחד בראשותו של הלורד דונלדסון, שעונשי המאסר שהוטלו על ידו על עובדי נמל שובתים היו מכה ליחסי הציבור עד כי ממשלת תאצ'ר בשנות השמונים לא חזרה על משגה זה.

ניסיונותיו של הית' להתעמת עם האיגודים המקצועיים גרמו למהומה פוליטית שהתחוללה בעקבות שיעורי האינפלציה והאבטלה הגבוהים. אמינותה של הממשלה נפגעה בעיקר על ידי שתי שביתות כורים שהתנהלו בשנים 1972 ו-1974, כשזו האחרונה הובילה למעבר של רוב המדינה לשבוע עבודה של שלושה ימים בניסיון לחסוך באנרגיה. האיגוד הארצי של עובדי המכרות השיג את מטרתו, אך המחסור באנרגיה ושבירת הקונצנזוס הלאומי תרמו בסופו של דבר לנפילתה של הממשלה.

כאמור, ממשלת הית' חוותה שנתיים של עלייה תלולה בשיעורי האבטלה, שבהמשך עלה בידה להוריד אותם. קודמו בתפקיד של הית' מטעם מפלגת הלייבור, הרולד וילסון, ירש שיעור של כ-400,000 מובטלים כאשר הוא ניצח בבחירות של 1964, אך בראשית 1967 נסק מספר המובטלים לשיא של 631,000, אף על פי שהוא צנח ל-582,000 כאשר ניצח הית' בבחירות ביוני 1970, כמו וילסון והלייבור, היו הית' והשמרנים מחויבים לתעסוקה מלאה, אך תוך שנה היה ברור שהם עומדים להפסיד את המערכה כאשר מספר המובטלים על מיליון איש, שיעור אבטלה שלא נראה בבריטניה מזה שלושים שנה.[20] דיווחים אחרים מאותה תקופה טענו ששיעור האבטלה היה אף גבוה והגדיל לעשות הטיימס שטען שמספר המובטלים במרץ אותה שנה הגיע לכמעט שלושה מיליון איש.[21]

מדיניות החוץ

עם כניסתו לתפקיד ביוני 1970 ניסה הית' לשים קץ למדיניותו של וילסון לסיים את הנוכחות הצבאית הבריטית ממזרח לתעלת סואץ. בינואר 1972, עם הגיעו לארמון אגמונט בבריסל כדי לחתום על הסכם ההצטרפות של בריטניה לקהילה האירופית, הותז על הית' דיו על ידי מפגינה.[22] הית' הכניס את בריטניה אל הקהילה האירופאית עם חקיקתו חוק הקהילה האירופאית ב-1972.[23] הוא תמך בפומבי בהפצצות האמריקאיות על האנוי והייפונג באפריל 1972.

באוקטובר 1973 הטיל הית' אמברגו על אספקת נשק למדינות שלקחו חלק במלחמת יום הכיפורים, שבעיקר השפיע על ישראל שלא יכלה לקבל חלקי חילוף לטנקי הצנטוריון שלה. הית' סירב לאפשר איסוף מודיעין על ידי האמריקאים מהבסיסים הבריטיים בקפריסין.[24] הוא גם סירב לאפשר לאמריקאים לעשות שימוש בבסיסים אלו כבסיסי אספקה.[25]

הית' נתן העדפה לקיום הקשרים עם הרפובליקה העממית של סין כאשר הוא ביקר את מאו דזה-דונג בבייג'ינג ב-1974 וב-1975 ונותר אורח רצוי בסין בביקוריו התכופים שם לאחר מכן והמשיך לקיים יחסים קרובים עם יורשו של מאו, דנג שיאופינג. הית' גם שמר על יחסים טובים עם נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון ועם אישים במפלגת הבעת' בעיראק.

צפון אירלנד

כהונתו של הית' כראש הממשלה התרחשה במקביל לתקופה רווית הדמים של הסכסוך בצפון אירלנד. ביום ראשון העקוב מדם של 1972 נורו 14 איש למוות על ידי חיילים בריטים במהלך צעדה נגד מעצרים בעיר דרי. בראשית 1971 שלח הית' את איש ה-SIS, פרנק סטיל, לנהל שיחות עם אנשי הצבא האירי הרפובליקני ולבדוק אפשרות למשא ומתן. סטיל ניהל שיחות חשאיות עם ג'ומו קניאטה עוד לפני הפינוי הבריטי מקניה. ביולי 1972 התיר הית' למזכיר המדינה לענייני צפון אירלנד, ויליאם וייטלאו, לקיים שיחות בלתי רשמיות בלונדון עם משלחת של הצבא האירי הרפובליקני בראשותו של שון מק'סטייפין. לאחר כישלון שיחות אלו, דחפה ממשלת הית' להסדר שלום עם המפלגות הפוליטיות הדמוקרטיות. הסכם סנינגדייל משנת 1973 שהתווה הסדר חלוקת סמכויות, נדחה בתקיפות על ידי יוניוניסטים רבים ועל ידי המפלגה היוניוניסטית של אלסטר שנציגיה בבית הנבחרים הבריטי ניתקו עצמם ממרותה של המפלגה השמרנית. בסופו של דבר נפלה ההצעה בעקבות השביתה הכללית של עובדי אלסטר ב-1974, כאשר הית' כבר לא היה ראש הממשלה.

הית' היווה מטרה של הצבא האירי הרפובליקני על הנהגת המעצרים ההמוניים בצפון אירלנד. בדצמבר 1974, השליכה כנופיית רחוב בלקום פצצה למרפסת בקומה הראשונה של ביתו של הית' ברחוב וילטון בבלגרביה. הית' ניהל קונצרט של מזמורי חג המולד בברודסטיירס והגיע לביתו עשר דקות לאחר הפיצוץ. איש לא נפגע בפיגוע, אך ציור נוף פרי מכחולו של וינסטון צ'רצ'יל, שניתן כמתנה להית', ניזוק מהפיצוץ.[26]

בינואר 2003 העיד הית' בוועדת סביל שחקרה את אירועי יום ראשון העקוב מדם והצהיר שהוא מעולם לא אישר נקיטת פעולות הרג בלתי חוקיות בצפון אירלנד.[27]

נפילתו

בחירות 1974

הית' ניסה להרחיב את בסיס התמיכה בממשלתו על ידי עריכת בחירות שהתקיימו ב-28 בפברואר 1974 תחת הסיסמה "מי שולט בבריטניה?" (Who governs Britain?). תוצאות הבחירות לא היו חד משמעיות ואף מפלגה לא השיגה רוב מוחלט בבית הנבחרים. השמרנים גרפו את רוב קולות המצביעים, אך בהשוואה אליהם היו למפלגת הלייבור מעט יותר מושבים בפרלמנט. הית' החל לנהל משא ומתן עם ג'רמי ת'ורפ, מנהיג המפלגה הליברלית, אך כאשר דיונים אלו נחלו כישלון, הוא הגיש ב-3 במרץ את התפטרותו וממשלתו הוחלפה בממשלת המיעוט בראשותו של וילסון, שבסופו של דבר השיגה רוב בבחירות נוספות שנערכו באוקטובר אותה שנה.

עלייתה של תאצ'ר

הית' נתפש כאחראי לכישלונה של המפלגה השמרנית בעיני רבים מחברי הפרלמנט שלה, פעיליה ובעיני רבים מעורכי העיתונים. אישיותו הייתה קרירה ומרוחקת, ומטרידה אף בעיני ידידיו. הפרשן הפוליטי אלן וטקינס העיר ב-1991 ש"חוסר אדיבותו, סרבולו, חוסר יכולתו לנהל שיחת חולין או שיחה כלשהי ונימוסיו הרעים" היו בין הגורמים שהובילו לאובדן תמיכתם של יושבי הספסלים האחוריים מהמפלגה השמרנית בו במהלך מערכת הבחירות למנהיגות המפלגה ב-1975.

הוא היה נחוש בדעתו להמשיך ולכהן כמנהיג המפלגה, גם לאחר המפלה בבחירות אוקטובר 1974 ובתחילה נראה היה שבאמצעות נאמנותם של חבריו לספסלים הקדמיים יעלה הדבר בידו. בשבועות שלאחר הבחירות הופעל על הית' לחץ עצום לוותר על בדיקה מחדש של הנהלים ועל הקמת ועדה שתציע שינויים וללכת לבחירה מחדש. לא היה מתמודד ברור מולו לאחר שאינוק פאוול עזב את המפלגה ולאחר שקית' ג'וזף פרש מהמרוץ לאחר שהושמעו הצהרות שנויות במחלוקת על כך שיש לעודד את המעמדות העובדים לעשות שימוש רב יותר באמצעי מניעה. ידידתו הקרובה של ג'וזף ובעלת בריתו, מרגרט תאצ'ר, נכנסה להתמודדות יחד עם יו פרייזר. בסיועו של איירי ניב, שניהל מערכה בקרב יושבי הספסלים האחוריים - שקודם לכן התנגדו לבחירתו של ויליאם וייטלאו, מתוך נאמנות להית' – היא נותרה בסופו של דבר כמתמודדת הרצינית היחידה.

ב-4 בפברואר 1975 הביסה תאצ'ר את הית' בסיבוב הראשון עם 130 קולות בעדה מול 119 שהצביעו בעד הית' ומול 16 קולות עבור פרייזר. תוצאה זו לא הייתה מספקת כדי לתת לתאצ'ר את הרוב של 15% כדי לנצח במרוץ הראשון, אך הית' התפטר לאחר מכן ולא ניגש לסיבוב השני. המועמד העדיף עליו, ויליאם וייטלאו, הפסיד לתאצ'ר בסיבוב השני שנערך שבוע לאחר מכן, כשתאצ'ר גרפה 146 קולות, וייטלאו 79, האו 19, פריור 19 ופייתון 11. ההצבעה גרמה לקיטוב באגף הימני של המפלגה, בנוסף לקיטוב על רקע אזור מוצא, ניסיון והשכלה של חברי הפרלמנט. הית' ווייטלאו היו דמויות חזקות באגף השמאלי של המפלגה.

תאצ'ר הבטיחה להית' תפקיד בממשלת הצללים ותכננה להציע לו כל תיק בו הוא יחפוץ. יועציו הסכימו שעליו להמתין לפחות שישה חודשים, אך הוא סירב. הוא מעולם לא נעתר להפצרות וסירובו כונה "השתיקה הרועמת המדהימה" (the incredible sulk). זמן קצר לאחר בחירתה כמנהיגת המפלגה ביקרה תאצ'ר את הית' בביתו והיה עליה להישאר לכוס קפה עם עוזרו הפרלמנטרי של הית', טים קיטסון, כדי שלא יעלה על דעתם של העיתונאים שהמתינו בחוץ כמה קצר היה הביקור. הית' טען שהוא פשוט דחה את בקשתה לעצה כיצד להתמודד מול העיתונות. מנגד טענה תאצ'ר שהיא הציעה לו לקבל כל תפקיד בממשלת הצללים שהוא יחפוץ בו וביקשה ממנו להוביל את המערכה של המפלגה לקראת משאל העם על חברותה של בריטניה בשוק האירופי המשותף ונדחתה בגסות רוח.

קריירה מאוחרת

הית' בהופעה בטלוויזיה ב-1989

במשך שנים רבות מתח הית' ביקורת על הקו הרעיוני החדש של המפלגה השמרנית. בעת תבוסתו הוא היה עדיין פופולרי בקרב חברי המפלגה מהשורה וזכה למחיאות כפיים חמות בוועידת המפלגה של 1975. הוא לקח חלק מרכזי במערכה לקראת משאל העם על חברותה של בריטניה בשוק האירופאי המשותף ונותר פעיל בבמה הבינלאומית, כולל חברות בוועדת החקירה בראשותו של וילי ברנדט בנושאי פיתוח, במיוחד בנוגע למיזמים הקשורים ליחסים בין מדינות צפוניות ודרומיות על פני כדור הארץ.

יחסיו עם תאצ'ר נותרו קרירים ובשנים 1979 – 1980 הוא דחה את הצעותיה לשמש כשגריר בריטניה בארצות הברית וכמזכיר הכללי של נאט"ו. הוא המשיך להיות דמות מרכזית באגף המרכזי של המפלגה השמרנית ובוועידת המפלגה של 1981 הוא מתח בגלוי ביקורת על מדיניותה הכלכלית של הממשלה, קרי, המוניטריזם ושיעור אינפלציה שעלה מ-13% ב-1979 ל-18% ב-1980 וירד ל-4% ב-1983,[28] זאת בנוסף לשיעור אבטלה שנסק מ-1% באמצע שנות החמישים ל-14% בספטמבר 1982.[29]

ב-1990 טס הית' לבגדאד כדי לנסות לנהל משא ומתן על שחרורם של נוסעי מטוס ואזרחים בריטים נוספים שנלקחו כבני ערובה כאשר פלש סדאם חוסיין לכווית. לאחר אירועי "יום רביעי השחור" (השעיית הלירה שטרלינג ממנגנון שער החליפין האירופי), הצהיר הית' בבית הנבחרים שעל הממשלה להקים קרן רזרבות כדי להתמודד עם ספסרי מטבע.

בשנות השישים חי הית' במכלול הבניינים אולבני שליד רובע פיקדילי. לאחר הסיום הבלתי צפוי של כהונתו כראש הממשלה, סירב הזוג הצרפתי שהתגורר שם לדרישתו לפנות את הבית כדי שהוא יוכל לחזור ולהתגורר שם ("כל כך הרבה בשביל האחדות האירופאית!" כתב הית' מאוחר יותר בזכרונותיו). במשך ארבעה חודשים התגורר הית' בדירתו של חבר הפרלמנט ממפלגתו, טים קיטסון. קיטסון סירב להצעתו של הית' לקבל שכר דירה, אך לימים הוא נזכר בהזדמנות כאשר שעון היד שלו התקלקל והית' הציע לו לקחת את אחד משעוני היד שהיו באוסף הגדול שלו שהוענק לו כמתנה באחת מנסיעותיו. ביולי 1974 אפשר להית' הדוכס מווסטמינסטר, שהיה אחד מבעלי הקרקעות הראשיים בלונדון ותומך נלהב בחברותה של בריטניה בשוק האירופי, לשכור נכס שלו ברחוב וילטון בבלגרביה תמורת שכר דירה שנתי של 1,250 ליש"ט (כמעט 10,000 ליש"ט בערכי 2014), עשירית ממחיר השוק. הבית כלל שלוש קומות ומרתף עבור עובדת משק הבית שלו. הית' המשיך להתגורר בבית זה עד שלעת זקנתו מצב בריאותו לא אפשר לו לעלות במדרגות.

בפברואר 1985 רכש הית' בית כפרי בעיר סולסברי שבמחוז וילטשייר, שם הוא התגורר עד למותו עשרים שנים לאחר מכן. ב-1987 הוא היה מועמד בבחירות לתפקיד נשיא אוניברסיטת אוקספורד, אך הפסיד לרוי ג'נקינס כתוצאה מהתפצלות הקולות במפלגה השמרנית עם הלורד בלייק.

הית' המשיך לשבת על הספסלים האחוריים של המפלגה השמרנית בבית הנבחרים מטעם מחוז הבחירה הלונדוני של אולד בקסלי וסידקפ והחל משנת 1992 הוא היה זקן חברי הבית וראש הממשלה לשעבר המבוגר ביותר. ב-23 באפריל 1992 הוענק להית' תואר אביר מסדר הבירית.[30] בבחירות הכלליות של 2001 הוא פרש מהחיים הפוליטיים. הית' וטוני בן היו שני חברי הפרלמנט המכהנים האחרונים שנבחרו בתקופת מלכותו של ג'ורג' השישי, כשמבין השניים היה הית' היחידי שכיהן ברציפות (כהונתו של בן הופסקה לזמן קצר בין השנים 1983 – 1984). בן פרש גם הוא בבחירות 2001.

באופן חסר תקדים, הוצב בפרלמנט פסל דיוקן של הית' עוד בחייו.[31] פסל הארד, מעשה ידיו של מרטין ג'נינגס, הועבר למבואת חברי הפרלמנט ב-2002. ב-29 באפריל אותה שנה, ביום הולדתו ה-86, נכח הית' בארמון בקינגהאם יחד עם מי שכיהן אז כראש הממשלה, טוני בלייר, עם עוד שלושה ראשי ממשלה לשעבר שהיו אז בחיים (ג'יימס קלהאן, מרגרט תאצ'ר וג'ון מייג'ור) ועם קרובי משפחותיהם של ראשי ממשלה שהלכו לעולמם, בארוחת ערב שהייתה חלק מחגיגות יובל הזהב של המלכה אליזבת השנייה. הייתה זו אחת מהופעותיו הפומביות האחרונות של הית', שכן בשנה שלאחר מכן החל מצב בריאותו להתדרדר עד למותו שלוש שנים לאחר מכן.[32]

מחלתו ומותו

קברו של הית' בקתדרלת סולסברי

באוגוסט 2003, בגיל 87, לקה הית' בתסחיף ריאתי כאשר שהה בחופשה בזלצבורג, אוסטריה. הוא מעולם לא התאושש לחלוטין ועקב בריאותו המתדרדרת וקשיי הניידות שלו הוא הופיע בציבור מספר פעמים מועט בשנתיים האחרונות לחייו. הופעתו הציבורית האחרונה הייתה ב-30 בנובמבר 2004 בטקס הסרת הלוט מעל מערך של שערים על שמו של וינסטון צ'רצ'יל בקתדרלת סנט פול.

בהתבטאותו הפומבית האחרונה התייחס הית' לג'יימס קלהאן, שמת ב-26 במרץ 2005, באומרו, "ג'יימס קלהאן היה דמות ותיקה בחיים הפוליטיים של הארץ הזאת במהלך הקריירה הארוכה והמגוונת שלו. כאשר ישב באופוזיציה הוא מעולם לא היסס לייצג בנחישות את עניינה של מפלגתו. כאשר הוא כיהן כראש הממשלה הוא נקט בגישה מתונה הן כלפי תומכיו והן כלפי מתנגדיו. אף על פי שהוא עזב את בית הנבחרים ב-1987, הוא המשיך לעקוב אחר העולם הפוליטי ותמיד היה זה עונג לפגוש אותו. איבדנו דמות מרכזית בנוף הפוליטי שלנו".[33]

אדוארד הית' מת מדלקת ריאות בערבו של ה-17 ביולי 2005, בגיל 89. גופתו נשרפה ב-25 ביולי בטקס שבו נכחו 1,500 איש. ביום שלמחרת מותו הקרין ערוץ הפרלמנט של ה-BBC את צילומי הכיסוי התקשורתי של בחירות 1970. טקס ההלוויה שלו נערך במנזר וסטמינסטר ב-8 בנובמבר ובו נכחו אלפי אנשים. שלושה ימים לאחר מכן נטמן אפרו בקתדרלת סולסברי. כמחווה להית' אמר ראש הממשלה, טוני בלייר, "הוא היה אדם עם הרבה יושרה ואמונות שבהן הוא החזיק בנחישות ומעולם לא פקפק בהן".[34]

ירושתו

ארונדלס, אחוזתו הכפרית של הית' בסולסברי

בינואר 2006 פורסם שהית' הוריש את ביתו הכפרי בסולסברי ואת תכולתו, שערכם מוערך ב-5 מיליון ליש"ט, לקרן צדקה לשימור ביתו כמוזיאון לתולדות הקריירה שלו.[35] הבית פתוח לציבור ונערכים בו סיורים מודרכים בחודשים מרץ עד אוקטובר ובו מוצג אוסף גדול של חפציו האישיים של הית' לצד ספרייתו האישית, אוספי תצלומים וציורים פרי מכחולו של וינסטון צ'רצ'יל.[36] בצוואתו הוריש הית', שלא היו לו יורשים, 20,000 ליש"ט לאלמנת אחיו ו-2,500 ליש"ט למנהלת משק הבית שלו.[37]

חייו האישיים

הית' מעולם לא נשא אישה. הוא היה אמור לשאת לאישה את חברת ילדותו, קיי ראבן, שעל פי המסופר היא איבדה את סבלנותה ובסופו של דבר נישאה לקצין חיל האוויר המלכותי שאותו היא הכירה במהלך חופשה ב-1950. בפסקה בת ארבעה משפטים בספר זיכרונותיו טען הית' שהוא היה טרוד מדי בביסוס הקריירה שלו לאחר המלחמה. בראיון טלוויזיוני עם מייקל קוקרל ב-1998 אמר הית' שהוא שמר את תמונתה של ראבן בדירתו במשך שנים רבות.

שיט יאכטות

הית' היה שייט יאכטות נלהב. את היאכטה הראשונה שלו, " Morning Cloud", הוא רכש ב-1969 ובאותה שנה הוא ניצח במרוץ היאכטות סידני-הובארט. הוא היה הקפטן של נבחרת בריטניה שזכתה ב-1971 ב"גביע האדמירל" (Admiral's Cup), בעודו מכהן כראש הממשלה וכן עמד בראש הנבחרת כאשר היא התמודדה ב"מרוץ פסטנט" (Fastnet race) ב-1979. הוא היה חבר במועדון השייט של בראודסטייס, שם הוא למד לשוט על סירות מפרש לשני אנשי צוות לפני שעבר בהצלחה לסירות גדולות יותר.[38]

מוזיקה קלאסית

הית' גילה עניין רב במוזיקה קלאסית כפסנתרן, כנגן עוגב וכמנצח. בתחום זה הוא התפרסם על הכנסתו של פסנתר סטיינווי גדול למעונו ברחוב דאונינג 10, שנקנה ב-450 ליש"ט, כספי פרס קרלמן שהוענק לו על מאמציו להכניס את בריטניה לשוק האירופי המשותף ב-1963 ואת הפסנתר הוא בחר בעצת ידידתו, הפסנתרנית מאורה לימפני. הוא ניגן בקונצרטי מזמורי חג המולד בכל שנה מנערותו ועד לזקנתו. בצעירותו ניגן הית' לעיתים בעוגב בתפילות שהתקיימו בכנסיית טריניטי הקדוש ברומפטון שבלונדון.

הית' ניצח על התזמורת הסימפונית של לונדון בקונצרט הגאלה ברויאל פסטיבל הול בנובמבר 1971 כשזו ביצעה את הפתיחה ליצירתו של אדוארד אלגר, קוקיין. הוא גם ניצח על התזמורת הפילהרמונית המלכותית של ליברפול ועל התזמורת הקאמרית האנגלית וכן על תזמורות בגרמניה ובארצות הברית. במהלך תקופת כהונתו כראש הממשלה, הזמין הית' את ידידיו המוזיקאים, כמו אייזק שטרן, יהודי מנוחין, קליפורד קרזון ורביעיית אמדאוס, להופיע, הן בצ'קרס, המעון הכפרי של ראש הממשלה והן במעון הרשמי בדאונינג 10. הית' היה הנשיא המייסד של תזמורת הנוער של הקהילה האירופית ב-1976, כיום תזמורת הנוער של האיחוד האירופי. ב-1988 הקליט הית' את הקונצ'רטו המשולש של לודוויג ואן בטהובן ואת הקונצ'רטו לצ'לו בסול מז'ור של לואיג'י בוקריני.[39]

כתיבה

הית' כתב מספר ספרים. בין השאר הוא הוציא לאור את ספרו "שיט, מוזיקה ומסעות". הוא גם ליקט אוסף של מזמורים בשם "חדוות חג המולד" (The Joy of Christmas) שפורסם ב-1978 על ידי הוצאת אוניברסיטת אוקספורד וכלל לחנים ומילים למגוון רחב של מזמורי חג מולד, כשכל אחד מהם מלווה ביצירת אמנות דתית ובהקדמה קצרה פרי עטו של הית'.

האוטוביוגרפיה של הית', "מהלך חיי" (The Course of My Life), יצאה לאור ב-1998. בידיעה על מותו של הית' שפורסמה בדיילי טלגרף, נכתב שבכתיבת ספר זה "היו מעורבים עשרות חוקרים וכותבים במשך שנים רבות".[40]

טענות להתעללות בילדים

באוגוסט 2015 נפתחה חקירה מטעם כמה יחידות במשטרת בריטניה בנוגע לחשדות על התעללות בילדים מצדו של הית'. החשדות נגד הית' נחקרו כחלק מ"מבצע מידלנד" (Operation Midland) של משטרת המטרופולין של לונדון שבו היא חקרה טענות היסטוריות על התעללות בילדים ומעשי רצח קשורים.[41] עדותו של אדם בשם "ניק" הועברה למשטרה על ידי אתר התחקירים Exaro לאחר שזה התראיין שם בנוגע חשדות לכאורה על התעללות בילדים על ידי אישים מפורסמים בדירה בכיכר דולפין בפימליקו. הית' היה אחד מהאישים הללו.

בספטמבר 2015 דיווח הגרדיאן שהקצינים המנהלים את החקירה חלוקים בדעתם אם ניתן להמשיך במבצע מידלנד, שכן לא נמצאו ראיות מסייעות. רשת סקיי ניוז דיווחה שמשטרת ג'רזי חוקרת חשדות כנגד הית' כחלק חקירה רחבה יותר ושחקירה דומה התנהלה בה בעת על ידי משטרת וילטשייר.[42] קרן הצדקה על שמו של הית', שמנהלת את המוזיאון שפועל בביתו לשעבר, הודיעה שהיא מקדמת בברכה את החקירה.[43]

בנובמבר 2016 דיווח הגרדיאן שהקרימינולוג הבכיר, ריצ'רד הוסקינס, ציין שהעדות כנגד הית' שהועלו בחקירת משטרת וילטשייר, כולל האשמות חסרות בסיס על התעללות פולחנית שטנית, היו "מגוחכות", ו"דמיוניות" והושגו באמצעות הפרקטיקה השנויה במחלוקת של "תרפיית שחזור זיכרון" (Recovered-memory therapy). בדצמבר אותה שנה דיווח הגרדיאן ש-15 איש הגישו תלונה על פגיעה על ידי הית'. באותו חודש הודיע מפקד משטרת וילטשייר כי החשדות בנוגע להתעללות פולחנית שטנית "אינן נוגעת לסר אדוארד הית'".[44]

במרץ 2017 סגרה משטרת וילטשייר את תיק החקירה, לאחר שעלותו של זה הגיע ל-1.5 מיליון ליט"ש במשך שנתיים ולאחר ששום עדות מבוססת לא נמצאה ב-42 עדויותיהם של 40 אנשים (כולל שלושה שמות שונים שנעשה בהם שימוש עבור אדם אחד). בספטמבר אותה שנה הוכרז שבמסגרת חקירה בלתי תלויה בנוגע להתעללות בילדים תיבדק חקירת המשטרה בעניינו של הית'. המשטרה הודיעה כי אם הית' היה עדיין בחיים, הם היו חוקרים אותו תחת אזהרה בנוגע ל-7 מתוך 42 החשדות, אך אין להסיק דבר בנוגע לאשמתו או חפותו.[45] בדיווחו המסכם אישר מפקד משטרת וילטשייר כי "לא נמצאו עדויות מבוססות נוספות" כדי לתמוך בהאשמות על התעללות פולחנית שטנית.

לקריאה נוספת

  • John Campbell, Edward Heath: A Biography, London: Jonathan Cape, 1993 (הספר בקטלוג ULI)
  • Michael McManus, Edward Heath: A Singular Life, Elliott & Thompson, 2016, מסת"ב 978-1783962648
  • Mark Garnett, Edward Heath, 1965–70 and 1974–75 in Leaders of the opposition: from Churchill to Cameron, Palgrave Macmillan, 2012, עמ' 80-96
  • Edward Heath, Edward HeathThe Course of my Life: The Autobiography of Edward Heath, Hodder & Stoughton, 1998, מסת"ב 978-0340708521

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדוארד הית' בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ John Campbell, Edward Heath (1993) p 404-5.
  2. ^ "Edward Heath: A profile of the former UK Prime Minister". BBC News. 4 August 2015. Retrieved 2 April 2017.
  3. ^ המערכון, סרטון באתר יוטיוב
  4. ^ Heath, Edward. The Course of My Life. London: Hodder & Stoughton, 1998, p. 58
  5. ^ "House of Commons Hansard Debates for 18 July 2005 (pt. 6". 2005. Retrieved 30 March 2009.
  6. ^ "No. 35133". The London Gazette (Supplement). 8 April 1941. p. 2100.
  7. ^ No. 37340". The London Gazette (Supplement). 6 November 1945. p. 5437.
  8. ^ "No. 37442". The London Gazette (Supplement). 22 January 1946. p. 621.
  9. ^ "No. 38006". The London Gazette (Supplement). 1 July 1947. p. 3065.
  10. ^ "No. 39334". The London Gazette (Supplement). 14 September 1951. p. 4872.
  11. ^ Staff (2014). A History of Our Reserves (PDF). Ministry of Defence. p. 31.
  12. ^ Heath, Edward. The Course of My Life. London: Hodder & Stoughton, 1998, p. 111
  13. ^ Historic Figures: Edward Heath (1916–2005), BBC. Retrieved 21 June 2015.
  14. ^ "Heath is new Tory leader". BBC News. 27 July 1996. Retrieved 20 April 2010.
  15. ^ Heath, Edward. The Course of My Life (1998), p. 293
  16. ^ Rebecca Smith, "How Margaret Thatcher became known as 'Milk Snatcher'" The Telegraph 8 Aug. 2010
  17. ^ Family Fund – Home" (PDF). familyfund.org.uk. Archived from the original (PDF) on 11 May 2013.
  18. ^ Lorenz, Stephanie (1998). Children with Down's Syndrome: A Guide for Teachers and Support Assistants in Mainstream Education. David Fulton. p. 7.
  19. ^ Sally Tomlinson, Education in a post-welfare society (2005) p 24
  20. ^ "UK unemployment tops one million". BBC News. 20 January 1972. Retrieved 25 May 2011.
  21. ^ "Capitalism In Crisis – Unemployment in 1930s". Socialist Studies. Archived from the original on 28 October 2012. Retrieved 25 May 2011.
  22. ^ "Ted Heath Inked". Iconicphotos.wordpress.com. 25 May 2015. Retrieved 12 April 2016.
  23. ^ "European Communities Act 1972" (PDF). Retrieved 17 July 2016.
  24. ^ "Dangerous liaisons: post-September 11 intelligence alliances". Harvard International Review. 2002. Archived from the original on 8 December 2011.
  25. ^ US-UK Special Relationship 06
  26. ^ (The Year London Blew Up - 1974 (Channel 4 2005), סרטון באתר יוטיוב
  27. ^ Tom Happold, Heath gives Bloody Sunday evidence, The Guardian, 14 January 2003
  28. ^ Morely, Stephen. Historical UK Inflation And Price Conversion. Retrieved 11 June 2015.
  29. ^ Denman, James; McDonald, Paul (1 Jan 1996). "Unemployment statistics from 1881 to the present day" (PDF). Labour Market Trends
  30. ^ Official announcement of knighthood for Heath, The London Gazette. (issue 52903, 24 April 1992)
  31. ^ UK Parliament: Unveiling of a Statue of Baroness Thatcher in Members Lobby, House of Commons Archived 25 June 2007 at the Wayback Machine.
  32. ^ "Queen dines with her prime ministers". BBC News. 29 April 2002.
  33. ^ "'Tough operator' remembered". BBC News. 26 March 2005. Retrieved 20 April 2010.
  34. ^ "Edward Heath". 10 Downing Street. Archived from the original on 25 August 2008. Retrieved 17 August 2010.
  35. ^ "The Foundation". Arundells. Retrieved 4 September 2016.
  36. ^ Arundells website, arundells.org. Retrieved 27 March 2016.
  37. ^ "Former PM Heath left £5m in will". BBC News. 20 January 2006. Retrieved 20 April 2010.
  38. ^ "Broadstairs Sailing Club - History". www.broadstairssailingclub.com. Retrieved 5 October 2017.
  39. ^ June Classic Archived 1 September 2013 at Archive.is, juneclassic.net. Retrieved 1 September 2013.
  40. ^ "Obituary: Sir Edward Heath". The Daily Telegraph. London. 18 July 2005. Retrieved 23 November 2010.
  41. ^ "Edward Heath: Met has been investigating claims for several months". The Guardian. London. 4 August 2015.
  42. ^ Willgress, Lydia; Evans, Martin (14 November 2016). "Two people arrested as part of police probe into child abuse allegations against Sir Edward Heath". The Telegraph. London. Retrieved 26 February 2017.
  43. ^ "Sir Edward Heath abuse claims: IPCC investigates police". BBC News. 3 August 2015. Retrieved 4 April 2016.
  44. ^ Veale butchers Grocer". Private Eye. London: Pressdram Ltd. 20 October 2017.
  45. ^ Dodd, Vikram; Morris, Steven (5 October 2017). "Ted Heath would have been questioned over abuse claims, police say". The Guardian. Retrieved 5 October 2017.


ראשי ממשלת הממלכה המאוחדת
וולפול • קומפטון • פלהם • ניוקאסל • דבונשייר • ניוקאסל • ביוט • ג'ורג' גרנוויל • רוקינגהם • פיט האב • גראפטון • נורת' • רוקינגהם • שלברן • פורטלנד • פיט הבן • אדינגטון • פיט הבן • ויליאם גרנוויל • פורטלנד • פרסיבל • ליברפול • קנינג • גודריץ' • ולינגטון • גריי • מלבורן • ולינגטון • פיל • מלבורן • פיל • ראסל • דרבי • אברדין • פלמרסטון • דרבי • פלמרסטון • ראסל • דרבי • דיזראלי • גלאדסטון • דיזראלי • גלאדסטון • סולסברי • גלאדסטון • סולסברי • גלאדסטון • רוזברי • סולסברי • בלפור • קמפבל-באנרמן • אסקווית' • לויד ג'ורג' • בונאר לואו • בולדווין • מקדונלד • בולדווין • מקדונלד • בולדווין • צ'מברלין • צ'רצ'יל • אטלי • צ'רצ'יל • אידן • מקמילן • דאגלס-יום • וילסון • הית' • וילסון • קלהאן • תאצ'ר • מייג'ור • בלייר • בראון • קמרון • מיי • ג'ונסון • טראס • סונאק • סטארמר


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32442522אדוארד הית'

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אדוארד_הית%27&oldid=1883148"