אבולוציה חברתית ותרבותית
תאוריות על אֵבוֹלוּצְיָה חֶבְרָתִית ואֵבוֹלוּצְיָה תַּרְבּוּתִית הן קשת רחבה של תאוריות בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה המתארות כיצד תרבויות וחברות התפתחו מתוך זרמים שהתגלו כ"מוצלחים" במשך הזמן. המשותף לתאוריות אלה הן יצירת מודלים להבנת הקשר בין טכנולוגיות, מבנה חברתי וערכים חברתיים, ומענה לשאלות כיצד ומדוע הם משתנים במשך הזמן. התאוריות חלוקות ביניהן בנוגע למנגנונים השונים של השינוי והשוני החברתי.
רוב הגישות במאה ה-19 וחלק מהגישות במאה ה-20 ניסו לבנות מודלים עבור האבולוציה של המין האנושי כולו, וטענו כי חברות שונות נמצאות בשלבים שונים של תהליך ההתפתחות הכללי. רוב הגישות במאה ה-20 התמקדו בשינויים בחברות יחידות, והתנגדו לרעיון של שינוי חד-כיווני (חד-קווי) ולרעיון "הקִדמה החברתית". חלק מהארכאולוגים והאנתרופולוגים של התרבות פועלים במסגרת התאוריות המודרניות של האבולוציה החברתית-תרבותית. גישות מודרניות לאבולוציה חברתית-תרבותית כוללות את הנאו-אבולוציוניזם, סוציוביולוגיה, תאוריות של מודרניזציה, פרדיגמה של שינוי אבולוציוני ותאוריות של החברה הבתר-תעשייתית.
סקירה כללית
רוב מוחלט של האנתרופולוגים והסוציולוגים מניחים כי לבני אדם יש נטיות חברתיות טבעיות, וכי להתנהגות חברתית פרטנית יש סיבות ודינמיקה לא-גנטית (כלומר, שהם נלמדו מהסביבה החברתית ועל ידי אינטראקציה חברתית). ההנחה היא שחברות מתקיימות בסביבות מורכבות מבחינה חברתית (כלומר, אינטראקציה עם חברות אחרות) וביוטית (כלומר, אינטראקציות עם משאבים ומגבלות טבעיות), והן מתאימות את עצמן לסביבות הללו. לפיכך, ברור כי החברות האנושיות משתנות והן אינן סטטיות לחלוטין.
תאוריות שונות של אבולוציה חברתית או תרבותית בדרך כלל מסבירות את ההבדלים בין חברות שונות החיות באותו הזמן, כשהן טוענות כי החברות השונות מצויות בשלבים שונים של התפתחות לאורך ציר אחיד. המשותף לתאוריות אלה הן יצירת מודלים להבנת הקשר בין טכנולוגיות, מבנה חברתי, והערכים החברתיים, ומענה לשאלות כיצד ומדוע הם משתנים במשך הזמן. התאוריות חלוקות ביניהן בנוגע למנגנונים השונים של השינוי והשוני החברתי.
תאוריות מוקדמות של אבולוציה סוציו-תרבותית – התאוריות של אוגוסט קונט, הרברט ספנסר ולואיס הנרי מורגן – התפרסמו, באופן עצמאי וללא תלות, בסמוך לעת שצ'ארלס דרווין פיתח את תאורית האבולוציה שלו על מיני בעלי החיים. הן היו פופולריות מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לסוף מלחמת העולם הראשונה. תאוריות אלה מהמאה ה-19, של "אבולוציה חד-קווית", טענו כי חברות נולדות כשהן נמצאות במצב "פרימיטיבי" ובאופן הדרגתי נעשות יותר "מתורבתות" במשך הזמן. תאוריות אלה זיהו את התרבות והטכנולוגיה של התרבות המערבית עם הקדמה. כמה מהניסוחים של תאוריות האבולוציה הסוציו-תרבותית המקודמות (בעיקר החד-קוויות) בוקרו רבות, כמו למשל, דרוויניזם חברתי, וגזענות מדעית. תאוריות אלה שימשו להצדקת מדיניות של קולוניאליזם, עבדות ורצח עם, או למדיניות (ומחקר) של "השבחת הגזע", וזוהו עם ההשקפה הנאציסיטית.
רוב הגישות במאה ה-19 וחלק מאלה של המאה ה-20 ניסוי ליצור מודלים להתפתחות של האנושות כישות אחת. בעקבות הביקורת שמודלים אלה ספגו, רוב הגישות במאה ה-20, מתמקדות בשינויים ספציפיים המתרחשים בחברה מסוימת, ומתנגדות לאפשרות של שינוי חד-כיווני דטרמיניסטי (מובל-תהליכי). מרבית הארכאולוגים והאנתרופולוגים של התרבות עובדים במסגרת הגישה הרב-קווית. גישות מודרניות לאבולוציה סוציו-תרבותית כוללות את הנאו-אבולוציוניות, סוציוביולוגיה, תאוריות של מודרניזציה, פרדיגמה של שינוי אבולוציוני ותאוריות של החברה הפוסט-תעשייתית.
אבולוציה חברתית קלאסית
התפתחות
המלומד המוסלמי בן המאה ה-14, אבן ח'לדון, סבר כי החברות האנושיות בדומה לאדם הפרטי הן אורגניזם חי, אשר בשל גורמים אוניברסליים, עוברות תהליך מחזורי של לידה, גדילה, בגרות, דעיכה ולבסוף מוות. תאוריות של אבולוציה חברתית ותרבותית היו פופולריות בהגות האירופאית המודרנית עוד בטרם התפתח מדע הסוציולוגיה. עוד בטרם המאה ה-18, התפיסה המקובלת באירופה הייתה שהחברות האנושיות נמצאות במצב של דעיכה. החברה האירופאית הציבה את העולם העתיק, ובראש ובראשונה את יוון ורומא כמודל לחיקוי וכרף שאליו שאפה להגיע. במקביל, הדוקטרינה הנוצרית טענה כי בני האדם חיים בעולם שפל ונחות ביחס לגן העדן. בעידן הנאורות, הביטחון העצמי האירופאי גדל והרעיון של קדמה נעשה פופולרי יותר ויותר. בתקופה זו נזרעו זרעי המחשבה, של מה שיקרא מאוחר יותר - "אבולוציה חברתית" או "אבולוציה תרבותית".
הוגי ההשכלה הרבו לטעון כי חברות עוברות שלבים של התפתחות והתקדמות הדרגתית, וחיפשו את הלוגיקה והסדר של האמיתות המדעיות הקובעות את דרכה של ההיסטוריה האנושית. גאורג וילהלם פרידריך הגל, לדוגמה, טען שההתפתחות החברתית הוא תהליך דטרמיניסטי, בדומה לזרע שמתפתח לעץ. באותו אופן, ההנחה הייתה שהחברות האנושיות מתחילות במצב פרימיטיבי, אולי בדומה ל"מצב הטבעי" ההובסיאני, ומתקדמות עד אשר מגיעות למצבן של החברות באירופה התעשייתית.
אף שכבר כותבים מוקדמים כמו מישל דה מונטן דנו בשינוי של חברות במשך הזמן, מלומדים סקוטים בני עידן האורות, הם אלה שנתנו הדחיפה הראשונית להתפתחותה של גישת האבולוציה הסוציו-תרבותית. לאחר האיחוד בין סקוטלנד ואנגליה ב-1707, כמה הוגים סקוטים התעניינו בנוגע ליחס בין ההתקדמות וה"התנוונות" שבאה כתוצאה מהמסחר המתעורר עם אנגליה והשפע שבא בעקבותיו. התוצאה הייתה סדרה של כתיבת "היסטוריות משוערות". כותבים כמו אדם פרגוסון, ג'ון מילר ואדם סמית' טענו כי כל החברות עוברות ארבעה שלבים: ציד ולקט, רועים-נוודים, חקלאות, ולבסוף שלב של מסחר. הוגים אלה הבינו את השינויים שעברו על סקוטלנד באותה תקופה כמעבר מחברה חקלאית לחברה המבוססת על מסחר.
מושגים פילוסופיים של קדמה (כמו אלה של הפילוסוף הגרמני, הגל) התפתחו גם הם בתקופה זו. בצרפת, פילוסופים כמו קלוד אדריאֶן הלווטיוס ואחרים הושפעו ממסורת סקוטית זו. הוגים מאוחרים יותר כמו קלוד-אנרי דה סן-סימון פיתחו את הרעיונות האלה. אוגוסט קונט, הבולט מביניהם, הציג תמונה ברורה של ההתקדמות החברתית, ותחום-דעת חדש שיחקור אותה – הסוציולוגיה. מייסדי הסוציולוגיה החלו לחקור בעזרת מתודולוגיות מתחומי-דעת אחרים, ובעזרת שיטות חקירה שהמציאו בעצמם.
התפתחויות אלה במחשבה האנושית אירעו בתוך הקשר רחב יותר. ההקשר הראשון היה הקולוניאליזם. למרות שהמעצמות האימפריאליות פתרו את רוב בעיותיהן עם הנתינים הקולוניאליים בכוח הזרוע, המודעות הגדלה והולכת לעמים ושבטים שאינם מערביים העלתה שאלות חדשות בקרב המלומדים האירופאים לגבי טבע האדם ולגבי החברה האנושית ותרבותה. במקביל, מנהל יעיל חייב הבנה כלשהי של התרבויות השונות האלה. תאוריות האבולוציה הסוציו-חברתית שהתפתחו באותה התקופה אפשרו לאירופאים לסדר את הידע החדש שלהם כך ששיקפו והצדיקו את השליטה הכלכלית והפוליטית הגדלה והולכת שלהם על אחרים. כשהפילוסוף בן המאה ה-17 תומאס הובס תיאר את האדם הראשון כחי בתנאים שבהם "אין אמנות, אין כתיבה, אין חברה", ואת החיים שלו כבודדים, דלים, אכזריים וקצרים, הוא צייר תמונה שהתאימה לתפיסה הפופולרית של ה"פרא". הטענה הייתה שכל מה שטוב ומתורבת הוא תוצאה של התפתחות איטית מהמצב הנחות הזה. אפילו פילוסופים רציונליסטיים כמו וולטר הניחו כמובן מאליו כי ההשכלה היא תוצאה של התקדמות הדרגתית של האנושות.
ההקשר השני היה המהפכה התעשייתית ועליית הקפיטליזם שאפשרה וקידמה את מהפכת אמצעי הייצור. התאוריות של האבולוציה הסוציו-תרבותית שיקפו אמונה שהשינויים באירופה שנוצרו על ידי המהפכה התעשייתי והקפיטליזם הן ללא ספק שיפור על המצב הקודם. התיעוש, בד בבד עם השינוי הפוליטי העמוק שהביאו המהפכה הצרפתית, מלחמת העצמאות של ארצות הברית, והחוקה הפולנית של 1791, שסללו את הדרך להנחלתה של הדמוקרטיה, גרמו להוגים האירופאים לחשוב מחדש על ההנחות שלהם בנוגע לאופן ארגון ובניין החברה.
בסופו של דבר נוצרו במאה ה-19 שלוש תאוריות קלאסיות של שינוי חברתי והיסטורי: האבולוציה הסוציו-תרבותית, תאוריית המחזור החברתי והמטריאליזם ההיסטורי המרקסיסטי. לתאוריות אלה היה מכנה משותף אחד: כולן הסכימו כי ההיסטוריה של האנושות נמצאת במתווה אחד קבוע, קרוב לוודאי בדרך של קדמה חברתית. כך, כל אירוע בעבר קשור לאירועים בהווה ובעתיד באופן סיבתי. תאוריות אלה הניחו כי על ידי גילוי של רצף האירועים האלה, אפשר יהיה לגלות את חוקי ההיסטוריה.
אבולוציה סוציו-חברתית ורעיון הקדמה
אותם הוגים שתמכו ברעיון האבולוציה הסוציו-תרבותית סברו כי המהלך האבולוציוני מביא לקדמה חברתית. הם פיתחו מספר תאוריות, הידועות כתאוריות של אבולוציה ליניארית (חד-קווית). אבולוציה סוציו-תרבותית הייתה התאוריה המובילה בראשית דרכה של האנתרופולוגיה וענף מרכזי בסוציולוגיה. מבין החוקרים וההוגים הבולטים ניתן למנות את אוגוסט קונט, אדוארד טיילור, לואיס הנרי מורגן, בנג'מין קיד, ל. ט. הובהאוס והרברט ספנסר. אבולוציה סוציו-תרבותית הייתה ניסיון לנסח חשיבה סוציולוגית ואנתרופולוגית באופן פורמלי על פי תבנית מדעית, כאשר המודל בו השתמשו היה תאוריה מתחום הביולוגיה - אבולוציה. האבולוציונרים הראשונים ערכו אנלוגיה בין החברה האנושית והאורגניזם הביולוגי והשתמשו בתאוריה שפתחו במונחים ביולוגיים כמו גיוון, ברירה טבעית, ותורשה, וברעיונות כמו "הישרדותם של המתאימים ביותר". יחד עם רעיון הקדמה התפתח הרעיון של "שלבים" קבועים שדרכם עוברת החברה האנושית, בדרך כלל שלושה, אך לפעמים יותר. המרקיז דה קונדורסה מצא עשרה שלבים, או "תקופות", כשהאחרונה החלה במהפכה הצרפתית, שהייתה מיועדת, לדעתו, להתחיל תקופה של זכויות אדם ושל שלמות האנושות. ישנם חוקרים שראו בשלבי הגדילה של כל יחיד השתקפות של שלבי התפתחות החברה. כך הסבירו מנהגים מוזרים כ"שיור", כשריד של הרגלים מועילים בעבר. תקופה זו גם הייתה תחילתה של האנתרופולוגיה כתחום מדעי, והפרדות מהשקפת עולם דתית בנוגע לתרבויות ה"פרימיטיביות".
תאוריות סוציולוגיות
המושג "אבולוציה חברתית קלאסית" מזוהה לרוב עם כתביהם של אוגוסט קונט, הרברט ספנסר (שטבע את המונח "הישרדותם של המתאימים ביותר"), וויליאם גראהם סומנר. אוגוסט קונט, הידוע כאבי הסוציולוגיה, ניסח את חוק שלושת השלבים: ההתפתחות האנושית מתחילה בשלב שבו האדם מבין את הטבע באופן מיתי ומחפש את ההסבר לתופעות חברתיות בישויות על-טבעיות, דרך שלב מטפיזי שבו הטבע מובן כתוצאה מכוחות עמומים, והאדם מחפש את ההסבר לתופעות הטבעיות בכוחות אלה, ועד לשלב הפוזיטיביזם, שבו כל הכוחות המופשטים והעמומים מושלכים והתופעות הטבעיות מוסברות ביחסים ביניהם. ההתפתחות הזו מונעת באמצעות התפתחותה של המחשבה האנושית, והיישום הגובר של החשיבה, ההיגיון והלוגיקה כאמצעים להבנה של העולם.
תאורטיקן מרכזי בגישת האבולוציה החברתית הקלאסית היה הרברט ספנסר. מבחינות רבות תאוריית ה"אבולוציה הקוסמית" שלו יש בה מן המשותף הרבה יותר עם כתביהם של ז'אן-בטיסט דה לאמארק ואוגוסט קונט מאשר עם בן התקופה, צ'ארלס דרווין (ספנסר פיתח ופרסם את התאוריות שלו מספר שנים לפני דרווין). ביחס למוסדות חברתיים, אפשר לאפיין את כתביו של ספנסר כ"אבולוציוניזם חברתי". למרות שסבר שחברות מתפתחות במשך הזמן, וכי ההתקדמות מושגת על ידי תחרות, הוא הדגיש כי היחיד (בניגוד לכלל החברה) הוא יחידת המחקר המשתנה במשך הזמן, שהאבולוציה מתרחשת על ידי ברירה טבעית ושהיא משפיעה על תופעות חברתיות וביולוגיות גם יחד. הפרסום של כתבי דרווין הביא עדנה לתומכים באבולוציוניזם סוציו-תרבותי. עולם מדעי החברה אימץ את תאוריות האבולוציה הביולוגית כהסבר אפשרי לשאלות דומות ביחס למקור ולהתפתחות של ההתנהגות החברתית, והרעיון של החברה כאורגניזם מתפתח קוסם לאנתרופולוגים וסוציולוגיים רבים עד היום.
ספנסר וקונט גם יחד ראו את החברה כסוג של אורגניזם הנתון לתהליך של צמיחה וגדילה – מפשטות למורכבות, מכאוס לסדר, מהכללה להתמחות, מגמישות לארגון. הם סברו כי ניתן לחלק את תהליך גדילת החברות לכמה שלבים, שיש להם התחלה וסוף בעתיד, וכי צמיחה זו היא התקדמות – כל שלב טוב יותר מקודמו. כך ההתקדמות נעשתה לאחת מהרעיונות שבבסיס התאוריה של האבולוציה הסוציו-תרבותית.
הרברט ספנסר, שהאמין כי החברה מתפתחת לקראת חרות גדלה והולכת ליחידים, ולפיכך חשב שעל התערבות ממשלתית בחיים הפוליטיים והחברתיים להיות מינימלית ככל הניתן, הבדיל בין שני שלבים של התפתחות, כשהוא מתמקד באופן הניהול הפנימי של החברות האנושיות. הוא הבדיל בין חברות צבאיות ותעשייתיות. מטרת החברה הצבאית, הפרימיטיבית יותר, היא כיבוש והגנה, והיא יותר ממורכזת, מספקת את המשאבים הנחוצים לה בעצמה, קולקטוויסטית, מקדמת את טובת הקבוצה על פני זו של היחיד, פועלת על ידי כפייה וכוח, וגומלת על נאמנות, צייתנות ומשמעת. מטרתה של החברה התעשייתית היא בייצור ובמסחר, היא מבוזרת, קשורה לחברות אחרות על ידי יחסים כלכליים, מגיעה למטרותיה על ידי שיתוף פעולה מרצון וריסון עצמי של היחידים, רואה את טובת היחיד כערך הגבוה ביותר, מנהלת את החיים החברתיים על ידי יחסים מרצון, ומעריכה יוזמה, עצמאות וחדשנות.
ספנסר היה דמות פופולרית ביותר בשנות ה-70 של המאה ה-19, בייחוד בארצות הברית. סופרים כמו אדוארד יומנס, ויליאם גראהם סומנר, ג'ון פיסק, ג'ון וו. בורגס, לסטר פרנק וורד, לואיס הנרי מורגן והוגים אחרים של התקופה, כולם פיתחו תאוריות דומות של אבולוציוניזם חברתי כתוצאה מהחשיפה שלהם לרעיונות של ספנסר ודרווין.
ספנסר, בניגוד לקונט, לא דגל ברפורמות חברתיות. ספנסר האמין שהקדמה האבולוציונית הולכת בכיוון חיובי מכיון שישנו תהליך של ברירה טבעית במסגרתו המתאימים ביותר שורדים. לכן ניתן לסווגו כדרוויניסט חברתי. אחת מתוצאות השקפה זו היא אמונתו בדוקטרינת הלסה פר. הבדל נוסף בין גישתו של ספנסר לזו של קונט קשור לנקודת ההתייחסות העיקרית. בעוד קונט התמקד באבולוציה של יחידות גדולות כמו המשפחה, ספנסר הדגיש את האבולוציה הפועלת על היחיד. ספנסר דחה את חוק שלושת השלבים של קונט בטענה כי קונט מתמקד בהתפתחות אינטלקטואלית בעולם הרעיונות, בעוד שהוא שאף לפתח תאוריית אבולוציה כללית הנוגעת לעולם הממשי, המעשי.
לסטר פרנק וורד (Lester Frank Ward) פיתח את התאוריה של ספנסר, אך בניגוד אליו, שסבר כי האבולוציה הוא תהליך כללי אותו ניתן ליישם בכל תחומי הדעת, הפיזיקלי כמו גם הסוציולוגי, וורד הבדיל בין אבולוציה סוציולוגית ואבולוציה ביולוגית. הוא הדגיש כי בני אדם מציבים לעצמם מטרות וחותרים להשיג אותן, ואילו לעולם הלא-אנושי אין לדעתו תבונה ומודעות המדריכה אותו, ולכן הוא מתפתח פחות או יותר בצורה אקראית. הוא יצר היררכיה של תהליכי אבולוציה. ראשית, ישנו ה"קוסמוג'נסיס", הבריאה והאבולוציה של העולם. לאחר התפתחות החיים, ישנו "ביוג'נסיס" – אבולוציה של בעלי החיים. התפתחות של האנושות מביאה לאנתרופוג'נסיס, שמושפעת על ידי המחשבה האנושית. לבסוף, כשהחברה מתפתחת, כך גם הסוציוגנסיס, שהוא העיצוב של החברה על פי מטרות פוליטיות, תרבותיות ואידאולוגיות.
פרדיננד טניס תיאר את האבולוציה כהתפתחות מהחברה הלא-פורמלית, שם יש לבני אדם חירויות רבות ומעט חוקים וחובות, ועד לחברה המודרנית, הפורמלית והרציונלית, הנשלטת על ידי מסורות וחוקים שמגבילים את היחיד. הוא גם ציין כי יש נטייה לסטנדרטיזציה ואיחוד, כשכל החברות הקטנות נקלטות בחברה המודרנית הגדולה והיחידה. בכך, למעשה, הוא היה הראשון שתיאר את התהליך הקרוי היום גלובליזציה. הוא גם היה אחד מהסוציולוגים הראשונים שטענו שהאבולוציה החברתית איננה מושלמת ואיננה הולכת בהכרח בכיוון הנכון, וכי ניתן לראות אלמנטים של נסיגה בכך שהתפתחות חברתית גוררת מחירים חברתיים הגורמים ליחידים בחברה להיות פחות מרוצים. רעיונותיו של טאניס היוו בסיס לנאו-אבולוציוניזם.
תאוריות אנתרופולוגיות
האנתרופולוגים אדוארד טיילור באנגליה ולואיס הנרי מורגן בארצות הברית פתחו את רעיונותיהם התאורטיים בעקבות נתונים אמפיריים משבטים באפריקה, שלטענתם ייצגו את השלבים הראשונים של ההתפתחות התרבותית. טיילור ומורגן פיתחו את התאוריה של האבולוציה הליניארית (חד-קווית), כשהם קובעים קטגוריות להגדרת תרבויות על פי מקומם בתוך המבנה הקבוע של האנושות ככלל, ובחינה של האופנים והמנגנונים של הצמיחה הזו. הם עסקו לרוב בתרבויות ככלל, ולא עם תרבויות ספציפיות.
האנליזה שלהם לנתונים מתרבויות שונות התבססה על מספר הנחות:
- בני האדם שווים. הייתה זו חשיבה נאורה (במקביל לממדים האתנוצנטרים בתאוריה שלהם) ביחס לחשיבה הרווחת בתקופתם, שלא שמה את השבטים ה"פרימיטיביים" באותה מדרגה אנושית עם האדם האירופאי.
- ניתן למיין חברות בנות ימינו ל"פרימיטיביות" יותר ול"מתורבתות" יותר.
- ישנו מספר קבוע של שלבים בין "פרימיטיבי" ל"מתורבת" (לדוגמה, שבט, עיר או מדינה).
- תאוריה חד קווית - כל החברות עוברות את השלבים האלה באותו בסדר, אך בקצב שונה.
- אין נסיגה לאחור. מרגע שחברה או תרבות התפתחה והגיעה לשלב מסוים, היא איננה חוזרת לשלבים קדומים יותר.
האנתרופולוגים לרוב מדדו את ההתקדמות (כלומר, את ההבדל בין שלב אחד למשנהו) במונחים של מורכבות חברתית (כולל ריבוד חברתי וחלוקת עבודה מורכבת), או על פי הגידול במורכבות האינטלקטואלית, התאולוגית או האסתטית. הם השתמשו בעקרונות אלה על מנת להסביר בעיקר את ההבדלים בין האמונות הדתיות ומושגי השארות בחברות שונות.
אדוארד ברנט טיילור, אחד ממניחי היסוד למדע האנתרופולוגיה, התמקד באבולוציה של התרבות בעולם כולו, בהתבסס על כך שהתרבות היא חלק חשוב מכל חברה וכי גם היא נתונה לתהליך אבולוציוני. הוא סבר כי החברות האנושיות נמצאות בשלבים שונים של ההתפתחות התרבותית, ושהמטרה של האנתרופולוגיה היא להבין את האבולוציה של התרבות, מהמצב הפרימיטיבי ועד למדינה המודרנית, כפי שהתקיימה באירופה של אותן שנים. כך, למשל, בתחום הדת: טיילור התעניין במיתוסים, בשפה, טקסים דתיים ואף ביקש לחקור את התפתחות המוסדות התוך שבטיים. לדעת טיילור אנימיזם הוביל לפטישיזם, שהוביל לטוטמיזם. אנתרופולוגים רבים עסקו באבולוציה הרוחנית-דתית. כך, למשל, לדעת לובוך (Lubboch) אתאיזם הוביל לפטישיזם, ומכאן לטוטמיזם, אחר כך לשמאניזם, עבור דרך עבודת אלילים ולבסוף מונותיאיזם/תיאיזם. גם ג'יימס פרייזר, בספרו "ענף הזהב" (The Golden Bough) תיאר התפתחות דתית חד קווית - ראשית ישנה מאגיה, טכניקה באמצעותה האדם חש שהוא שולט בגורלו. לאחר מכן דת, אשר כל שהאדם יכול לעשות זה לקוות לקבל את חסדו של הא-ל. ולבסוף מדע, אשר יש בה מן הדמיון למאגיה בכך שהאדם באמצעות המדע שואף לשלוט על העולם.
אנתרופולוג בולט נוסף בגישת האבולוציה התרבותית הקלאסית הוא מורגן, אשר הירבה לעסוק בשארות, ולכן לרעיונותיו היו השפעה רבה גם על הסוציולוגיה. מורגן הבחין בחיבורו הקלאסי, "חברות עתיקות", (1877) בין שלוש תקופות: פראות, ברבריות, וציוויליזציה, המחולקים על ידי המצאות טכנולוגיות, כמו האש, הקשת, והקדרות בתקופה הפראית, תירבות החיות, החקלאות וייצור מתכות בתקופה הברברית, וכתיבה בתקופה התרבותית. בכך מורגן קישר בין התפתחות חברתית לבין התקדמות טכנולוגית. מורגן ראה את ההתקדמות הטכנולוגית ככוח העומד מאחורי ההתקדמות החברתית, ושורשיו של כל שינוי חברתי – במוסדות החברתיים, בארגונים החברתיים ובאידאולוגיות השונות. פרידריך אנגלס הושפע ממורגן, וניתן לראות זאת בחיבורו הנודע "מקור המשפחה, הרכוש הפרטי והמדינה". השפעה זו הקנתה פופולריות רבה לרעיונותיו של מורגן. עבור אנגלס ומרקסיסטים אחרים, התאוריה של מורגן הייתה חשובה מאחר שתמכה ברעיון הבסיסי של המרקסיזם המציב את הגורמים החומריים – כלכלה וטכנולוגיה – כמשפיעים ביותר על גורל האנושות.
ביקורת והשפעה של תאוריות מודרניות
בתחילת המאה ה-20 החלה תקופה של בחינה ביקורתית שיטתית, ודחייה של ההכללות הסוחפות של התאוריות החד קווית של האבולוציה הסוציו-תרבותית. אנתרופולוגים של התרבות כפרנץ בועז, ותלמידותיו רות בנדיקט (Ruth Benedict) ומרגרט מיד, הנחשבים למתנגדים החריפים ביותר לאבולוציוניזם החברתי והתרבותי הקלאסי, השתמשו באתנוגרפיה מורכבת ובשיטות אמפיריות מחמירות יותר מאשר האנתרופולוגים והסוציולוגים הקלאסים (בשל כך הקלאסיקאים נקראו בלעג מסוים "אנתרופולוגים של כורסה"). בועז ותלמידיו טענו שהתאוריות של ספנסר, טיילור ומורגן היו ספקולטיביות ולא ייצגו נכונה את המציאות האתנוגרפית. הם ביקרו את תאוריות ה"שלבים" של האבולוציוניסטים ותיארו אותן כבדיוניות. בנוסף, הם דחו את ההבדלה בין ה"פרימיטיבי" ל"תרבותי" (או ה"מודרני"), כשהם מצביעים על כך שלחברות "פרימיטיביות" בנות ימינו יש לא פחות היסטוריה ומורכבות מאשר לחברות ה"מתורבתות". הם טענו כי כל ניסיון להשתמש בתאוריה האבולוציונית על מנת לבנות מחדש את ההיסטוריות של עמים חסרי-כתב היא ספקולטיבית לחלוטין ולא מדעית. הם הצביעו על כך שתאוריית ההתפתחות שהציעו קודמיהם, שבדרך כלל הסתיימה בשלב של הציוויליזציה שהיה זהה לזה של אירופה המודרנית, היא אתנוצנטרית. כמו כן, התאוריה מניחה כי לחברות יש גבולות ברורים והן נבדלות זה מזה, ואילו למעשה מאפיינים תרבותיים פעמים רבות חוצים גבולות חברתיים וקיימות בחברות שונות רבות (ולפיכך מדובר במנגנון חשוב של שינוי). בועז הציע גישה היסטורית לחקר התרבות (פרטיקולריזם היסטורי), שהתמקדה במחקרי שדה בין העמים הילידיים על מנת לזהות תהליכים היסטוריים ותרבותיים ממשיים במקום לנסות לנחש את שלבי הצמיחה של החברה שלהם. גישה מחקרית זו השפיעה רבות על האנתרופולוגיה, במיוחד על זו האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה-20.
מבקרים מאוחרים הצביעו על כך שהנחה זו של חברות בעלות גבולות יציבים הוצעה בדיוק בתקופה בה המעצמות האירופאיות עסקו בקולוניזציה של החברות הלא-מערביות, ולפיכך שירתה את החברות האלה. אנתרופולוגים וסוציולוגים רבים כיום רואים את התאוריות האבולוציוניות החד-קוויות כמיתוס מערבי שלרוב אינו מבוסס על ראיות אמפיריות ממשיות. תאורטיקנים טוענים כי הרעיון של אבולוציה חברתית הוא פשוט הצדקה לכוח הנמצא בידי האליטה של החברה. לבסוף, מלחמות העולם המחרידות שאירעו בין 1914 ו-1945 מוטטו את הביטחון העצמי האירופאי. לאחר מיליוני הרוגים, רצח עם, וההרס של התשתית התעשייתית האירופאית, הרעיון של "קדמה" נראה לא מבטיח, במקרה הטוב.
גם התאוריות האבולוציוניות המודרניות דוחות את התאוריה האבולוציונית הקלאסית בשל בעיות תאורטיות שונות:
- התאוריה האבולוציונית הקלאסית הייתה אתנוצנטרית ביותר – היא ביצעה שיפוטים ערכיים כבדי משקל על חברות אחרות, על פי המדד של התרבות המערבית.
- התאוריה יצאה מנקודת הנחה שכל התרבויות משתנות באותה הדרך, ושיש להם את אותן המטרות.
- התאוריה קישרה את ההתפתחות התרבותית לתרבות החומרית (טכנולוגיה, ערים וכו').
- התאוריה קישרה את התהליך האבולוציוני להתפתחות, או "שרידות המתאימים ביותר", כשהיא מבססת עצמה על חוסר הבנה מעמיקה של התאוריה האבולוציונית.
- התאוריה נסתרת על ידי ראיות רבות. מרבית (אם כי לא כל) החברות ה"פרימיטיביות" הן שלוות יותר או דמוקרטיות יותר מחברות מודרניות רבות, ולרוב הן בריאות יותר מבחינה תזונתית ואקולוגית.
תאוריות מודרניות
כשהביקורת על האבולוציוניזם הקלאסי נעשתה מקובלת, גישות אנתרופולוגיות וסוציולוגיות מודרניות השתנו בהתאם. תאוריות מודרניות החלו להיזהר מפני ספקולציות, השוואות או שיפוטים ערכיים אתנוצנטריים וחסרי בסיס ראייתי; הן השתדלו לראות כל חברה וחברה כמתקיימת בתוך ההקשרים ההיסטוריים הספציפיים שלה. על פי תנאים אלה התפתחו התאוריות החדשות, כמו הרלטביזם התרבותי והאבולוציה המולטילינארית (רב-קווית).
בשנות ה-40 אנתרופולוגים של התרבות כמו לסלי ווייט וג'וליאן סטיוארד (Julian Steward) ניסו לחדש את המודל האבולוציוני על בסיס מדעי יותר, והצליחו לייסד גישה הידועה כנאו-אבולוציוניזם. ווייט דחה את ההנגדה בין חברות "פרימיטיביות" ל"מודרניות", אך הוא טען כי אפשר להבדיל בין חברות על פי כמות האנרגיה אותה הן ניצלו והשתמשו, וכי אנרגיה גדולה יותר איפשרה גיוון חברתי גדול יותר. סטיוארד, לעומת זאת, התמקד ברעיון הדרווניסטי של "הסתגלות", כשהוא טוען כי על כל החברות להתאים את עצמן לסביבה שלהן באופן כלשהו (ומכאן, שלא בצורה אחידה ודטרמיניסטית).
האנתרופולוגים מרשל סהלינס ואלמן סרוויס (Elman Service) ערכו ספר, "אבולוציה ותרבות", שבו הם ניסו לשלב את הגישות של ווייט וסטיוארד. אנתרופולוגים אחרים, שהתבססו על או הגיבו למחקריהם של ווייט וסטיוארד, פיתחו תאוריות של אקולוגיה תרבותית ואנתרופולוגיה אקולוגית. הדוגמאות הבולטות הן פטר ויידה (Peter Vayda) ורוי רפפורט (Roy Rappaport). בשנות ה-50 המאוחרות, תלמידים של סטיוארד כמו אריק וולף וסידני מינץ פנו מהאקולוגיה התרבותית למרקסיזם, תאוריית מערכות עולמיות, תאוריית התלות והמטריאליזם התרבותי של מרווין האריס.
כיום רוב האנתרופולוגים ממשיכים לדחות את רעיון הקדמה מהמאה ה–19, ואת ההנחות של האבולוציה החד-קווית. בעיקר בעקבות סטיוארד הם מנסים להבין את היחס בין התרבות לסביבה שלה על מנת להסביר את ההיבטים השונים של התרבות. חלק מהאנתרופולוגים של התרבות אימצו גישה מערכתית כללית, הבוחנת את התרבויות כמערכות מתפתחות, וטוענת כי יש לקחת בחשבון את כל הסביבה החברתית, הכוללת יחסים פוליטיים וכלכליים בין תרבויות. ישנם אנתרופולוגים אחרים הממשיכים לדחות את כל הרעיון האבולוציוני ובמקום זה בוחנים את העובדות ההיסטוריות, הקשרים עם תרבויות אחרות, ואופן הפעולה של מערכות הסמלים של התרבות.
נאו-אבולוציוניזם
ערך מורחב – נאו-אבולוציוניזם
לאחר דחיית גישת האבולוציה החברתית הקלאסית בידי אנתרופולוגים מגישות אחרות כגון פונקציונליזם ופרטיקולריזם היסטורי והוקעתה כלא-מדעית, הנאו-אבולוציוניזם החזיר את הרעיון האבולוציוני ופיתח אותו כך שיתאים לאנתרופולוגיה (ולסוציולוגיה) המודרנית. הנאו-אבולוציוניזם היא התאוריה הראשונה בסדרה של תאוריות אבולוציה רב-קוויות (מולטי-ליניאריות), כאשר הגרסאות הראשונות של התאוריה נוסחו לראשונה בשנות ה-30. הנאו-אבולוציוניסטים דחו רעיונות רבים של האבולוציוניזם הקלאסי, בעיקר רעיון ההתפתחות התרבותית הליניארי החד-קווי, שהיה כה דומיננטי בתאוריות הקלאסיות. הנאו-אבולוציוניסטים דחו את הטענה הדטרמניסטית וטענו כי למקריות ולבחירה חופשית ישנה השפעה רבה על תהליך השינוי החברתי, ולכן ראוי לדבר על הסתברויות ולא על הכרח. הנאו-אבולוציוניזם גם תמך ב"היסטוריה נגדית": לשאול "מה היה אילו" ולחשוב על הדרכים השונות של שינוי חברתי אפשרי, וכך להראות כי תרבויות שונות עשויות להתפתח בדרכים שונות, כשלפעמים הן מדלגות על שלבים מסוימים שאחרים עברו דרכם, ופעמים אף חוזרות "לאחור". הנאו-אבולוציוניזם הדגיש את החשיבות של הראיות האמפיריות. בזמן שהאבולוציוניזם מהמאה ה-19 הסתמך על שיפוטים והנחות ערכיות לפירוש והבנת הנתונים, הנאו-אבולוציוניזם ניסה למעט בשיפוטים כאלה ולהסתמך על מידע מוצק לניתוח תהליכי האבולוציה הסוציו-תרבותית.
חוקרים מרכזיים בגישה זו הם:
- לזלי וייט. כמו עבור מורגן, גם עבור וייט, הגורם החשוב ביותר בתאוריה שלו היא הטכנולוגיה. כאמת מידה להתפתחות החברה, הוא הציע מדידה של צריכת האנרגיה של החברה. הוא הבחין בחמישה שלבים של התפתחות אנושית. בראשון, בני אדם משתמשים באנרגיית השרירים שלהם. בשני, הם משתמשים באנרגיה של בעלי חיים מתורבתים. בשלישי, הם משתמשים באנרגיה של צמחים (כך וייט מתייחס למהפכה החקלאית). ברביעי, הם לומדים להשתמש באנרגיה של משאבים טבעיים: פחם, נפט, גז. בחמישי, הם רותמים את האנרגיה הגרעינית לטובתם. וייט הציע נוסחה, P=E*T, כאשר E היא כמות האנרגיה הנצרכת, ו-T היא היעילות של הטכנולוגיה המשתמשת באנרגיה הזו.
- ג'וליאן סטיוארד, ממייסדי גישת האקולוגיה התרבותית, שהתמקדה באופן שבו חברות מסתגלות לסביבתן. הוא טען כי אפשר לחקור את ההסתגלויות השונות על ידי בחינה של המשאבים המסוימים בהם החברה השתמשה, הטכנולוגיה עליה היא הסתמכה על מנת לנצל את המשאבים האלה, וצורת ארגון העבודה. הוא טען כי סביבות וטכנולוגיות שונות דורשות התאמות שונות, ושיחד עם השינוי בבסיס המשאבים או הטכנולוגיה, גם התרבות משתנה בהתאם. תרבויות לפיכך לא עוברות את אותם השלבים ובאותו הסדר, אלא משתנות בדרכים שונות ומגוונות. הגורמים החשובים הקובעים את ההתפתחות של תרבות מסוימת, לדעתו, הם הטכנולוגיה והכלכלה ("ליבת התרבות"), ובנוסף להם יש גם גורמים משניים, כמו מערכת פוליטית, אידאולוגיות ודתות.
- מרווין האריס, פיתח את המטריאליזם התרבותי, שהיא במידה רבה המשך לאקולוגיה התרבותית של ג'וליאן סטיוארד. האריס הבחין בין התחום ההתנהגותי ובין התחום המנטלי הנמצאים בכל תרבות, והדגיש את השפעת התחום ההתנהגותי על התחום המנטלי. לכל תחום יש את המוסדות השייכים לו כאשר המוסדות המשפיעים על ההסתגלות האנושית הם החשובים יותר והם משפיעים על המוסדות שהשפעתם על ההסתגלות פחותה יותר. על פי האריס, אופן הייצור (במיוחד הטכנולוגיה) והמאפיינים הדמוגרפים הם התשתית, המפתח לקביעת המבנה החברתי התרבותי, הכלכלי, המשפחתי ושאר המוסדות החברתיים של כל חברה וחברה. על פי האריס שינוי תרבותי מתרחש כאשר היחסים בין הדמוגרפיה, הטכנולוגיה ויכולת הסביבה לספק משאבים לחברה יצאו משיווי משקל. במקרה זה תהיה התאמה מחדש של המוסדות בחברה עד הגעת שיווי משקל חדש.
- מרשל סהלינס. סהלינס חילק את האבולוציה של החברות השונות ל"כללי" ו"מסוים". אבולוציה כללית היא הנטייה של המערכות התרבותיות והחברתיות להגביר את המורכבות, את רמת הארגון ואת ההסתגלות לסביבה שלהן. אולם מאחר שהתרבויות השונות אינן מבודדות, ישנן אינטראקציות ופעפוע (דיפוזיה) של התכונות שלהן (למשל, המצאות טכנולוגיות). זה מוביל את התרבויות לפתח דרכים שונות (אבולוציה מסוימת), כתוצאה מכך שהתרבויות נחשפות לאלמנטים תרבותיים שונים בצירופים שונים ובשלב אבולוציוני שונה.
- גרהרד לנסקי, פיתח את הגישות של לסלי ווייט ולואיס הנרי מורגן. גם הוא ראה את ההתפתחות הטכנולוגית כגורם הבסיסי ביותר באבולוציה של חברות ותרבויות. אך שלא כמו ווייט, שהגדיר את הטכנולוגיה כיכולת ליצור ולהשתמש באנרגיה, לנסקי מתמקד במידע – הכמות שלו והשימוש בו. הוא טען כי ככל שיש לחברה כלשהי יותר מידע וידע (במיוחד כאלו המועילים לשליטה על הסביבה הטבעית), היא יותר מפותחת ומתקדמת. הוא הבחין בארבעה שלבים של ההתפתחות האנושית, המבוססים על שלבים בהיסטוריה של התקשורת, אשר מובילות להתקדמויות במערכת הכלכלית והפוליטית, בפיזור הטובין, בחוסר שוויון חברתי ובמישורים האחרים של החיים החברתיים.
עבודה חדשה (1997), שהיא במובנים רבים המשכה של התאוריות האקולוגיות של וייט, סטיוארד והאריס הוא הספר רובים, חיידקים ופלדה של ג'ארד דיימונד. דימונד מציע גישה של דטרמיניזם גאוגרפי: הוא מסביר שינויים בחברות האנושיות והיחסים ביניהן בהיסטוריה באמצעות ההבדלים הצורניים והאקולוגיים בין יבשות ואזורים שונים. בספר מתוארת ההיסטוריה של כדור הארץ והאנושות מאז תחילתה של המהפכה החקלאית, ואת ההבדלים בין היבשות השונות מבחינת אקלים, פאונה (החי) ופלורה (הצומח).
פרדיגמה של שינוי אבולוציוני
ניסיון נוסף להציע תאוריה נאו-אבולוציונית היה של טלקוט פרסונס, מחבר הספרים "חברות: היבטים אבולוציונים והשוואתיים", ו"המערכת של החברות המודרניות" (1971). היה בכך שינוי כיוון תאורטי מצידו של פרסונס לאחר שהוביל במשך שנים את הפרדיגמה הפונקציונלית-סטרוקטורלית בסוציולוגיה. פרסונס חילק את האבולוציה לארבעה תתי-שלבים: 1. חלוקה, שיוצרת תת-מערכות מהמערכת הראשית; 2. הסתגלות, שבה המערכות האלה מתפתחות לגרסאות יעילות יותר; 3. הכללה של המרכיבים שקודם לכן לא היו חלק מאותן ממערכות; ו 4. הפיכת ערכי המערכת לכלליים, ועל ידי כך הרחבת הלגיטימציה של המערכת, שנעשית מורכבת יותר. הוא הראה כיצד תהליכים אלה פועלים בשלושה שלבים של האבולוציה: 1. שלב פרימיטיבי, 2. שלב הביניים, ו־3. שלב מודרני. הגורם המכריע במעבר מהשלב הראשון לשני היה התפתחות השפה. הגורם המשמעותי במעבר מהשלב השני לשלישי היה "התפתחות הכללים הממוסדים של הסדר הנורמטיבי" או מערכת החוק. הרעיון המרכזי בגישתו הוא שדרוג הסתגלותי של מחזור השינוי האבולוציוני. דגם תאורטי זה היה חיובי בבסיסו, דהיינו צידד ברעיון הקדמה החברתית מתוך הנחה שככל שהחברה מתפתחת, היא משפרת בצורה הולכת וגוברת את יכולתה להתמודד עם בעיותיה. פרסונס ראה את התרבות המערבית כשיאן של החברות המודרניות, ואת ארצות הברית כמפותחת ביותר.
פרסונס, כפונקציונליסט-סטרוקטורליסט לא תפס את האבולוציה כתהליך. הוא טען כי מדובר בניסיון "להגדיר סוגים סטרוקטורליים ולקשור אותם ברצף". יש בכך כדי לראות את עבודתו גם כמחקר סטרוקטורלי השוואתי.
סוציוביולוגיה
- ערך מורחב – סוציוביולוגיה
הסוציוביולוגיה היא הגישה הרחוקה ביותר מהאבולוציוניזם החברתי הקלאסי. הגישה הזו הוצגה על ידי אדוארד וילסון בספרו מ-1975, "סוציוביולוגיה: הסינתזה החדשה", ובו הוא ניסה להתאים את הנאו-דרווניזם הביולוגי לתחום מדעי החברה. וילסון היה חלוץ בניסיונו להסביר את המנגנונים האבולוציוניים שמאחורי התנהגויות חברתיות כמו אלטרואיזם, תוקפנות וטיפול בצאצאים. בכך, וילסון פתח את אחד מהוויכוחים המדעיים הגדולים של המאה ה-20.
סוציוביולוגים תומכים בתאוריה של תורשה כפולה, שטוענת כי בני אדם הם תוצאה של אבולוציה ביולוגית וסוציו-תרבותית, וכל אחת מהן כפופה למנגנוני ברירה שונים ולצורות שונות של מעבר אבולוציוני (כלומר, במקרה של ביולוגיה – גנים, ובתרבות – ייתכן ממים). גישה זו מתמקדת גם במנגנונים של העברת אלמנטים של התרבות וגם ללחצים הנובעים מברירה טבעית המשפיעים על שינוי תרבותי. גרסה זו של אבולוציה סוציו-תרבותית אינה דומה כלל למודלים האבולוציוניים של ראשית ואמצע המאה ה-20, ותומכים בה בעיקר פסיכולוגים מסוימים וכמה אנתרופולוגים של התרבות, אך מעט מאוד אנתרופולוגיים פיזיים.
נאו-דרווניזם, הידוע גם כ"סינתזה אבולוציונית מודרנית", הוא הכינוי לשילוב שבין האבולוציה באמצעות הברירה הטבעית של צ'ארלס דרווין והתאוריה הגנטית של גרגור מנדל המהווה בסיס לתורשה ביולוגית וגנטיקת אוכלוסייה מתמטית. באופן בסיסי, הסינתזה המודרנית (או הנאו-דרוויניזם) הציגה את הקשר בין שני גילויים חשובים: היחידות של האבולוציה (גנים) והמנגנון של האבולוציה (ברירה טבעית).
בשל ההסתמכות על הביולוגיה, סוציוביולוגיה נחשבת לעיתים כענף של הביולוגיה והסוציולוגיה, למרות שהיא משתמשת בטכניקות ממדעים רבים אחרים, כולל אנתרופולוגיה, אבולוציה, זואולוגיה, ארכאולוגיה, גנטיקת אוכלוסייה, ורבים אחרים. בתוך תחום המחקר של חברות אנושיות, סוציוביולוגיה משויכת ביותר לתחומים של אקולוגיה אנושית ופסיכולוגיה אבולוציונית.
הסוציוביולוגיה נותרה נושא מעורר מחלוקת מכיון שהיא טוענת שהגנים משחקים תפקיד משמעותי בהתנהגות האנושית, למרות שסוציוביולוגים מתארים את התפקיד הזה כאינטראקציה מורכבת ביותר, ולרוב לא ניתנת לחיזוי, בין טבע וחינוך. המבקרים החשובים ביותר של הגישה שלגנים יש תפקיד חשוב בהתנהגות האנושית הם פרנץ בועז, ריצ'רד לוונטין וסטיבן ג'יי גולד.
תאוריית המודרניזציה
- ערך מורחב – תאוריית המודרניזציה
תאוריות של מודרניזציה פותחו ונעשו פופולריות בשנות ה-50 וה-60, והן קשורות בצורה של התנגדות לתאוריית התלות. הן משלבות את התאוריות הקודמות של האבולוציה הסוציו-תרבותית עם ניסיון מעשי ומחקר אמפירי, במיוחד מתקופת הדה-קולוניזציה. התאוריה קובעת כי:
- המדינות המערביות הן המפותחות ביותר, ושאר העולם (בעיקר הקולוניות לשעבר) נמצא בשלבים מוקדמים יותר של התפתחות, כאשר בסופו של דבר יגיע לאותה הרמה כמו העולם המערבי.
- שלבי ההתפתחות מתחילים בחברות מסורתיות ומגיעים עד לחברות מפותחות.
- מדינות העולם השלישי מפגרות מאחור בהתפתחותן החברתית, ויש לכוון את דרכן כדי שיעשו מפותחות יותר.
תאוריית המודרניזציה התפתחה מתאוריות האבולוציה החברתית הקלאסית, והיא מדגישה את גורם המודרניזציה: חברות רבות מנסות (או צריכות לנסות) לחקות את החברות והתרבויות המצליחות כדי להצליח בעצמם. התאוריה גם קובעת שיש בידי החברות הלא-מערביות היכולת לחקות את החברות המערביות. בכך התאוריה תומכת ברעיונות של הנדסה חברתית ובכך שהמדינות המפותחות יכולות ומחויבות לעזור למדינות המתפתחות, באופן ישיר או עקיף.
מבין המדענים שתרמו רבות לתאוריה זו הם וולט רוסטוב (Walt Rostow), שבספרו "שלבים של צמיחה כלכלית: מניפסט לא-קומוניסטי" (1960) התמקד בצד הכלכלי של המודרניזציה, וניסה להראות מהם הגורמים שמדינה צריכה כדי להגיע לדרך המודרניזציה על פי מודל ה"הצמיחה" שלו. דייוויד אפטר הדגיש את החשיבות של השיטה הפוליטית ואת ההיסטוריה של הדמוקרטיה, כשהוא חוקר את הקשר בין דמוקרטיה, ממשל תקין ויעילות לבין מודרניזציה. דייוויד מק'קללנד ("החברה המצליחה", 1967) ניגש לנושא זה מההיבט הפסיכולוגי, עם תאוריית המוטיבציה שלו, כשהוא טוען שמודרניזציה אינה יכולה להתרחש עד שחברה מסוימת מעריכה את ערך החדשנות, ההצלחה והיוזמה החופשית. אלכס אינקלס ("להעשות מודרני", 1974) יצר גם הוא מודל דומה של "האישיות המודרנית", שעליה להיות עצמאית, פעילה, מעוניינת במדיניות ציבורית ובעניינים תרבותיים, פתוחה לחוויות חדשות, רציונלית ומסוגלת ליצור תכניות ארוכות טווח לעתיד. כמה מהחיבורים של יורגן הברמאס גם הם קשורים לתת-התחום הזה.
תאוריות המודרניזציה ספגו ביקורת בדומה לזו שספגה האבולוציה החברתית הקלאסית, במיוחד על כך שהיא אתנוצנטרית מדי, חד-צדדית וממוקדת בעולם המערבי ובתרבותו.
תאוריה של החברה הפוסט-תעשייתית
חוקרים רבים ניתחו מגמות שונות וניסו לחזות התפתחויות עתידיות של החברות האנושיות בעזרת התאוריה האבולוציונית. מניסיונות אלה נוצרו תאוריות של חברות פוסט-תעשייתיות, הטוענות שהתקופה הנוכחית של החברה התעשייתית מגיעה לסופה, ושמידע ושירותים נעשים יותר חשובים מתעשייה ומוצריה.
ב-1974 דניאל בל, מחבר הספר "ביאתה של החברה הפוסט-תעשייתית", הציג את המושג של החברה הפוסט-תעשייתית. כמו רבים לפניו, הוא חילק את ההיסטוריה של האנושות לשלוש תקופות: קדם-תעשייתית, תעשייתית ופוסט-תעשייתית. הוא חזה כי עד סופה של המאה ה-20, ארצות הברית, יפן ומערב אירופה יגיעו לשלב הפוסט-תעשייתי. דבר זה יתבטא במספר מאפיינים:
- חשיבותו של מגזר השירותים (מנהל, בנקאות, מסחר, תחבורה, בריאות, חינוך, מדע, אמצעי תקשורת, תרבות) יחסית למגזר התעשייתי המסורתי (תעשיות ייצור, שחשיבותן נעשתה רבה יותר מהמגזר החקלאי או מהכרייה לאחר המהפכה התעשייתית במאה ה-18).
- החשיבות הגדלה של טכנולוגיות מידע;
- החשיבות הגדלה של תכנון לטווח ארוך, שינסה לחזות את המגמות העתידיות;
- עליית הטכנוקרטיה והפרגמטיזם לעומת האתיקה המסורתית והאידאולוגיות;
- החשיבות העולה והשימוש הגובר בטכנולוגיה ובאינטלקט;
- שינויים בהיררכיה המסורתית של המעמדות החברתיים, כשמומחים בעלי השכלה גבוהה ומדענים הופכים לחשובים יותר מהבורגנות המסורתית.
משנות ה-70 סוציולוגים ואנתרופולוגים רבים אחרים, כמו אלווין טופלר ("הלם העתיד", 1970), וג'ון נייסביט (John Naisbitt) ("מגה-מגמות 2000: הכיוונים החדשים לשנות ה-90", 1982) הלכו בעקבותיו של בל ויצרו תאוריות דומות. ג'ון ניסבייט הציג את המושג של megatrends: מגמות חזקות וגלובליות שמשנות חברות אנושיות בקנה מידה עולמי. אחת מהמגמות שהוא מציין היא הגלובליזציה. מגמה חשובה אחרת היא יעילותם הגוברת של המחשבים וההתפתחות של האינטרנט. מרשל מקלוהן טבע את המושג הכפר הגלובלי ("גלקסיית גוטנברג", 1962), ומושג זה אומץ על ידי חוקרים של הגלובליזציה והאינטרנט. ניסבייט ורבים אחרים טוענים כי המגמות הרחבות האלה מביאות לביזור, החלשה של הממשל המרכזי, חשיבות גדלה והולכת ליוזמה מקומית ודמוקרטיה הישירה, שינויים בהיררכיה של המעמדות החברתיים המסורתיים, התפתחות של תנועות חברתיות חדשות ועוצמה גוברת של הצרכנים וריבוי האפשרויות העומדות בפניהם.
כמה מהתחזיות של החברה הפוסט-תעשייתית היו קשורות לתאוריה של "סינגולריות טכנולוגית". תאוריה זו מתייחסת לנקודת זמן או תקופה בהתפתחותה של התרבות, כאשר התאוצה של ההתקדמות הטכנולוגית, השינויים החברתיים, המדעיים והכלכליים מהירה כל כך, שלא ניתן יהיה לחזות או להבין את התקופה שלאחר אותה נקודת זמן או תקופה. נקודת זמן כזה נדון לראשונה בשנות ה-50, והרעיון נעשה פופולרי מאוד בשנות ה-80 על ידי ורנור וינג'. עם זאת, יש ספקנות רבה כלפי דעה קיצונית זו בקרב רבים מאוד מאנשי מדעי החברה השמרנים יותר.
מבקרים של התאוריה הפוסט-תעשייתית מצביעים על כך כי היא מאוד מעורפלת, ושכמו כל תחזית, אין כל הבטחה שהמגמות אותן רואים היום במסגרת תאוריה זו אכן ימשכו בעתיד או יתפתחו בכיוונים שנחזים על ידי החוקרים בני-ימינו.
ויכוחים מוסריים ופוליטיים כיום על אבולוציה סוציו-תרבותית
תקופת המלחמה הקרה התאפיינה ביריבות בין שני מעצמות-על, אשר כל אחת מהן ראתה עצמה כחברה וכבעלת תרבות המפותחת ביותר על פני כדור הארץ. ברית המועצות ראתה את עצמה כחברת מופת סוציאליסטית שהייתה תוצאה של מאבק המעמדות, וייעודה להיות המדינה האוטופית של הקומוניזם, ואילו הסוציולוגים בארצות הברית (כמו טלקוט פרסונס) טענו כי החרות והשגשוג של ארצות הברית הם הוכחה לרמה הגבוהה יותר של התפתחות סוציו-תרבותית של התרבות והחברה שלה. באותה עת, הדה-קולוניזציה יצרה מדינות עצמאיות חשובות ששאפו להתפתח, ומודל זה של צמיחה ותיעוש היה צורה של אבולוציה סוציו-תרבותית.
מצד שני, ישנה מסורת חזקה בתאוריה החברתית האירופאית מרוסו ועד מקס ובר, שטוענת כי לצד ההתקדמות הזו יש גם איבוד של חרות וכבוד אנושי. בשיאה של המלחמה הקרה, מסורת זו התמזגה עם עניין גובר באקולוגיה והשפיעה על אקטיביזם תרבותי בשנות ה-60. תנועה זו יצרה מגוון רחב של תכניות ופעולות פוליטיות ופילוסופיות, שהדגישו את החשיבות של הבאת החברה והאקולוגיה למצב הרמוני.
ישנם חוקרים שהדגישו את החשיבות של הרמוניה אקולוגית של חברות קטנות וסגורות, חשיבות הגוברת על התפתחות ציוויליציונית. סקר שבוצע בשנת 2002 שנערך בקרב מומחים לענייני ילידים ברחבי צפון ודרום אמריקה (עליו דווח במגזין "הרפר") גילה, כי כולם היו מעדיפים להיות אדם החי בעולם החדש (קרי, אמריקה) בשנת 1491, שנה לפני כל מגע אירופאי, ולא להיות אירופאי טיפוסי של אותה התקופה. ביקורת שמופנית כלפי גישה זו היא שיש מספר מחקרים היסטוריים המראים כיצד גם עמים ילידים מסוגלים לעשות נזק אקולוגי רחב, וכי אותם חוקרים שבויים בסטריאוטיפ האירופי של ה"פרא האציל".
כיום, פוסטמודרניסטים שואלים האם למושגים חברה או אבולוציה בכלל יש משמעות פנימית, ושמא מושגים אלה אומרים משהו על האדם המשתמש באותם מושגים יותר מאשר על הנושא אותו הם מתארים. הטענה היא שייתכן כי אין מספיק דמיון בין התרבויות של הצופה והנצפה כדי שיוכלו לתקשר ביניהם ולהבין אחד את השני בצורה מוצלחת. בנוסף, ייתכן כי ישנה כפייה של מערכת ערכים ואמונות של האחד על האחר, על ידי כיבוש או קולוניזציה. לדוגמה, צפייה בהבנה - השונה מאוד – של הפיזיקה והמתמטיקה בקרב עמים ילידים הביאה באופן עקיף לרעיונות כמו ה"מדע הקוגניטיבי של המתמטיקה" של ג'ורג' לייקוף, שאומר כי שיטות מדידה עצמן אינן יכולות להיות אובייקטיביות.
לקריאה נוספת
- גיא גרינפלד, אמני גרילה, באתר "אלכסון", 10 בינואר 2016
ראו גם
קישורים חיצוניים
- טלי שמיר, תראו מה פייסבוק עושה לאבולוציה, באתר כלכליסט, 12 במאי 2011
- סיני גז, שינוי חברתי בקליק, באתר nrg, 1 בספטמבר 2013
25066301אבולוציה חברתית ותרבותית