המפלגה הדמוקרטית
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
  | |
| מדינה |
 ארצות הברית |
|---|---|
| מנהיגים |
ג'יימי הריסון (יו"ר הוועדה הדמוקרטית הלאומית) צ'אק שומר (מנהיג הרוב בסנאט) ג'ו ביידן (נשיא ארצות הברית) |
| תקופת הפעילות | 1828–הווה (כ־196 שנים) |
| אידאולוגיות | ליברליזם חברתי[1][2] |
| שיא כוחה | 523 קולות של חבר האלקטורים (1936) |
| שפל כוחה | 17 קולות של חבר האלקטורים (1972) |
| נוצרה מתוך | המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית |
| מטה |
430 South Capitol Street SE, וושינגטון די. סי., 20003 |
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז-שמאל[4][1] |
| נציגויות בפרלמנטים | |
| הסנאט |
51 / 100[3] |
| בית הנבחרים |
213 / 435 |
| www.democrats.org | |
המפלגה הדמוקרטית (באנגלית: Democratic Party) היא אחת משתי המפלגות הגדולות בארצות הברית. אפיון מצעה הפוליטי של המפלגה במישור החברתי והכלכלי הוא מרכז-שמאל ביחס למפלגה המתחרה בה, המפלגה הרפובליקנית.
המפלגה הדמוקרטית נוצרה לאחר פילוג המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית שייסד תומאס ג'פרסון ב-1794. מוסדות המפלגה הדמוקרטית של ימינו נוצרו ב-1828, מה שהופך אותה למפלגה הפעילה הוותיקה בעולם.
נשיא ארצות הברית הראשון מטעם המפלגה הדמוקרטית היה אנדרו ג'קסון, והאחרון הוא הנשיא המכהן ג'ו ביידן.
כיום, מבוסס מצע המפלגה בעיקרו על תמיכה מתונה ומסויגת בקפיטליזם, שכוללת, בין השאר, תמיכה בליברליזם חברתי, פרוגרסיביזם או בסוציאל-דמוקרטיה (למפלגה פלגים רבים). נושאים אחרים במצעה כוללים תמיכה באיגודים מקצועיים, זכויות אדם ומיעוטים, רפורמה במערכת אכיפת החוק, הפרדת דת ומדינה, רב-תרבותיות, איכות הסביבה ומאבק במשבר האקלים, רפורמה במערכת הבריאות כך שתהא ציבורית ("אוניברסלית"), חינוך ציבורי, תמיכה בזכותן של נשים לבצע הפלות, פיקוח נוקשה או התנגדות למכר כלי נשק לאזרחיה.
סמל המפלגה
ב-19 בנובמבר 1870 הופיעה קריקטורה במגזין "הארפר'ס ויקלי" שכותרתה "חמור חי הבועט באריה מת". קריקטורה זו, שצוירה על ידי המאייר תומאס נאסט, הציגה את המפלגה הדמוקרטית בדמות חמור. מאז משמש החמור כסמל נפוץ למפלגה הדמוקרטית, אך בניגוד לפיל המייצג את המפלגה הרפובליקנית, לא הוחלט מעולם שהחמור יקבל מעמד רשמי כסמלה של המפלגה.
צבע המפלגה
ערך מורחב – מדינות אדומות וכחולות (ארצות הברית)
מאז ליל הבחירות ב-2000 הצבע הכחול הוא זה המזוהה עם המפלגה הדמוקרטית. זאת לעומת רוב מדינות העולם בהן כחול מזוהה עם הימין הפוליטי דווקא.
ארגון
הגוף המנהיג את המפלגה הדמוקרטית נקרא "הוועדה הדמוקרטית הלאומית", או DNC (ראשי תיבות לDemocratic National Committee). הוועדה אחראית לפיתוח וקידום מצע המפלגה, וכמו כן אחראית לגיוס כספים ולקמפיין הבחירות. וועדות דומות קיימות בכל מדינות ארצות הברית וכמעט בכל המחוזות. ישנה ועדה רפובליקנית מקבילה, הנקראת RNC.
למפלגה יש ועדות נוספות שתפקידן דומה, שעוסקות בבחירות לסנאט, לבית הנבחרים, לתפקידי המושלים ולנציגות בבתי המשפט.
היסטוריה
המאה ה-19
המפלגה הדמוקרטית נוצרה בשם "הסיעה הדמוקרטית-רפובליקנית" בתוך המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, בראשותו של אנדרו ג'קסון. לאחר שהפסיד בבחירות 1824 על אף שזכה ברוב הקולות, שאף ג'קסון לבנות קואליציה חזקה דיה על מנת לנצח את הנשיא ג'ון קווינסי אדמס בבחירות 1828. קואליציה זו מהווה את בסיסה של המפלגה הדמוקרטית של ימינו.
אחרי התפוררותה של המפלגה הפדרליסטית, נותרה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית המפלגה הגדולה היחידה בפוליטיקה האמריקאית. בתקופת נשיאותו של אנדרו ג'קסון התערערה אחדות המפלגה, כשתומכיו של ג'קסון ייסדו את הסיעה הדמוקרטית-רפובליקנית, כשמולם ה"רפובליקנים הלאומיים" בראשות ג'ון קווינסי אדמס. שמם של הדמוקרטים-רפובליקנים קוצר במהרה מטעמי נוחות ל"דמוקרטיים". מ-1833 עד 1856, הייתה המפלגה הוויגית האופוזיציה העיקרית לדמוקרטים, והחל מ-1856 הפכה המפלגה הרפובליקנית לאופוזיציה העיקרית.
בשנות ה-50 של המאה ה-19, ובעקבות התפוררותה של המפלגה הוויגית, הפכה הסיעה הדרומית של המפלגה להיות מזוהה עם תמיכה בעבדות, בניגוד לעמדתה של המפלגה הרפובליקנית נגד העבדות. הסיעה הצפונית התנגדה לכך בתוקף. הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן נטה לתמוך בעמדה הדרומית. הוא סייע בהטיית בית המשפט העליון במשפט דרד סקוט לתת פסיקה התומכת בהרחבת העבדות לטריטוריות החדשות של ארצות הברית. פסק הדין יצר פילוג בתוך המפלגה וכך העמידו שתי הסיעות שני מועמדים נפרדים לבחירות 1860. פילוג זה הוביל לקריסתה של המפלגה, והיה אחד מהגורמים שהובילו לבחירתו של המועמד הרפובליקני אברהם לינקולן ולפרישת מדינות הדרום ולפריצת מלחמת האזרחים האמריקנית.
אחרי המלחמה היו הדמוקרטים מפלגה חלשה ומפולגת. חלק מוותיקי הסיעה הדמוקרטית הדרומית ייסדו את ארגון הקו קלקס קלאן שמטרתו הייתה לחבל בשליטת הצפון המנצח בדרום הכבוש ולהטיל אימה על העבדים השחורים שזה עתה שוחררו. לאחר סדרת פיגועים ורצח של אלפי שחורים ותומכים לבנים, נמחץ הארגון על ידי פעולה נמרצת של הנשיא יוליסס גרנט. בהמשך, הצליחו הדמוקרטים לגרוף תמיכה מספקת ולהוביל לבחירתו של גרובר קליבלנד לשתי קדנציות לא רצופות כנשיא ארצות הברית.
המאה ה-20
בבחירות 1896 הפסיד המועמד הדמוקרטי ויליאם ג'נינגס ברייאן לויליאם מקינלי, והדמוקרטים נותרו באופוזיציה במשך 16 שנה עד לבחירתו של תומאס וודרו וילסון ב-1912. הרפובליקנים זכו שוב בנשיאות ב-1920 בעקבות מדיניות של Laissez Faire, אך קריסת הבורסה ב-24 באוקטובר 1929 ו"השפל הגדול" הובילו לבחירת פרנקלין דלאנו רוזוולט ומדיניות הניו דיל שלו ב-1932.
מדיניות ה"ניו דיל", שהתמקדה ביצירת מקומות עבודה וסיוע כלכלי, יצרה קואליציה של איגודים מקצועיים, ליברליזם חברתי, פרוגרסיבים, מיעוטים (בעיקר יהודים וקתולים) ולבנים מהדרום. קואליציה זו - "קואליציית הניו דיל" - סייעה לרוזוולט להישאר בשלטון במשך ארבע קדנציות, עד לשלהי מלחמת העולם השנייה, ועם קדנציה נוספת של הארי טרומן הושלמו עשרים שנים רצופות של שלטון נשיאים דמוקרטים. אך הישג זה לא חזר על עצמו; מתום כהונתו של טרומן בשנת 1953 עברה הנשיאות בין הדמוקרטים והרפובליקנים פחות או יותר לסירוגין (שישה נשיאים דמוקרטים מול שבעה רפובליקנים, נכון לשנת 2021) והדמוקרטים לא החזיקו בשלטון ליותר משתי קדנציות רצופות. עם זאת, לדמוקרטים היה רוב בבית הנבחרים במשך ארבעים שנה בין השנים 1954–1994. החל מ-1994 השליטה בבית הנבחרים עוברת גם היא בין המפלגות, עם דומיננטיות לרפובליקנים.
לאחר מלחמת העולם השנייה נוסף לאידאולוגיה הכלכלית גם מרכיב של ליברליות בתחומי זכויות האזרח להכרה במיעוטים ובזהויות קבוצתיות. אפרו-אמריקאים, שהצביעו באופן מסורתי למפלגה הרפובליקנית שהתנגדה לעבדות, עברו כמעט באופן מלא לתמוך במפלגה הדמוקרטית בעקבות המאבק לשוויון זכויות בשנות ה-60 ותמיכתו של הנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון (ראו מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות).
במקביל, לבנים מהדרום עברו מהמפלגה הדמוקרטית למפלגה הרפובליקנית. ניקסון הרפובליקני נבחר להחליף את ג'ונסון, כשקואליציית הניו דיל ששלטה בפוליטיקה במשך שלושים ושש שנה התפרקה. סגנו ג'רלד פורד, אשר החליפו בעקבות פרשת ווטרגייט במהלך כהונתו השנייה, נכשל בבחירות של 1976 בהן זכה הדמוקרט ג'ימי קרטר, לאחר שהצליח לגרוף את קולות מדינות הדרום. אולם בשנות השמונים חזרו הרפובליקנים לזכות בנשיאות.
ביל קלינטון כיהן כנשיא למשך שתי קדנציות בין השנים 1993–2001. נמנה אידאולוגית עם "הדמוקרטים החדשים"(אנ'), ותוכניות רבות שלו זוהו עם המרכז הפוליטי ועם דרך הממשל הפילוסופית הדרך השלישית.
דמוקרט חדש הוגדר כחבר במפלגה הדמוקרטית התומך או תומך במדיניות מרכזית או נאו-ליברלית.[5] דמוקרטיים חדשים נתפסו כליברלים מבחינה תרבותית בנושאים חברתיים תוך שהם מתונים או שמרניים מבחינה פיסקלית בנושאים כלכליים.[6] הדמוקרטים החדשים שלטו במפלגה מסוף שנות השמונים.
המאה ה-21
בבחירות 2000 הפסיד המועמד הדמוקרטי אל גור בפער זעום למועמד הרפובליקני ג'ורג' ווקר בוש. רבים מן הדמוקרטים טענו כי ההפסד נגרם כתוצאה מבלבול של חלק מן המצביעים בנוגע לטופסי הבחירות, וכמו כן האשימו את מפלגת הירוקים האמריקנית ומועמדם לנשיאות ראלף ניידר באובדן הקולות הנחוצים.
בשנת 2004 בחרו הדמוקרטים את ג'ון קרי - סנאטור ממסצ'וסטס - כמועמד לנשיאות, ונקטו בקו אנטי מלחמתי בעקבות מלחמת עיראק. על אף הצלחתו של קרי בסקרים, הוא הפסיד בבחירות וג'ורג' בוש הבן נבחר לקדנציה שנייה כנשיא ארצות הברית. (ראו הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית 2004).
בבחירות של אמצע הכהונה ב-2006 זכתה המפלגה לרוב מוחץ בבית הנבחרים ובסנאט ולראש בית הנבחרים מונתה לראשונה אישה, ננסי פלוסי. בבחירות 2008, עם ברק אובמה כמועמד לנשיאות, הגדילה המפלגה את הרוב בבית הנבחרים ובסנאט וזכתה גם בנשיאות.
בשנת 2010 בבחירות אמצע הכהונה ספגה המפלגה מפלה כאשר נבחרו הרפובליקנים ברוב קולות לבית הנבחרים, אך שמרה על רוב בסנאט.
בשנת 2014 בבחירות אמצע איבדה המפלגה את הרוב גם בסנאט, ובכך עברה השליטה בשני בתי קונגרס לידי הרפובליקנים.
בשנת 2016, לאחר סיום הבחירות בארצות הברית. איבדה המפלגה את השליטה בבית הלבן לטובת מועמד המפלגה הרפובליקנית, דונלד טראמפ, וגם נשארה מפלגת המיעוט בסנאט ובקונגרס האמריקני.
לאחר בחירות 2018 בארצות הברית השיבה המפלגה לעצמה את הרוב בבית הנבחרים.
בשנת 2020, לאחר סיום הבחירות לנשיאות בארצות הברית, זכתה המפלגה בשליטה בבית הלבן מחדש לאחר ניצחון מועמד המפלגה, ג'ו ביידן. בבחירות 2020 זכתה המפלגה ברוב גם בסנאט.
בדומה ליריביהם מהמפלגה הרפובליקנית, בעשורים האחרונים נחשבה המפלגה כתומכת בנאו-ליברליזם. במסגרתו הייתה רגולציה מעטה על עסקים גדולים ומונופולים. התנגדות לגישה זו גברה לקראת שנות העשרים של המאה ה-21.[7][8]
כיום מחזיקה המפלגה ברוב בסנאט ונשיא מטעמה בבית הלבן.[דרוש מקור]
נשיאים מטעם המפלגה הדמוקרטית
16 מתוך 46 נשיאי ארצות הברית כיהנו מטעם המפלגה הדמוקרטית.
| שם | דיוקן | מדינה | תקופת כהונה | מספר |
|---|---|---|---|---|
| אנדרו ג'קסון |  |
טנסי | 1829–1837 | הנשיא השביעי |
| מרטין ואן ביורן |  |
ניו יורק | 1837–1841 | הנשיא השמיני |
| ג'יימס פולק |  |
טנסי | 1845–1849 | הנשיא האחד עשר |
| פרנקלין פירס |  |
ניו המפשייר | 1853–1857 | הנשיא הארבעה עשר |
| ג'יימס ביוקנן |  |
פנסילבניה | 1857–1861 | הנשיא החמישה עשר |
| אנדרו ג'ונסון |  |
טנסי | 1865–1869 | הנשיא השבעה עשר |
| גרובר קליבלנד |  |
ניו יורק | 1885–1889 ובכהונה שנייה בלתי רציפה 1893–1897 | הנשיא העשרים ושניים והעשרים וארבע |
| וודרו וילסון |  |
ניו ג'רזי | 1913–1921 | הנשיא העשרים ושמונה |
| פרנקלין דלאנו רוזוולט |  |
ניו יורק | 1933–1945 | הנשיא השלושים ושניים |
| הארי טרומן |  |
מיזורי | 1945-1953 | הנשיא השלושים ושלושה |
| ג'ון קנדי |  |
מסצ'וסטס | 1961–1963 | הנשיא השלושים וחמישה |
| לינדון ג'ונסון |  |
טקסס | 1963–1969 | הנשיא השלושים ושישה |
| ג'ימי קרטר |  |
ג'ורג'יה | 1977–1981 | הנשיא השלושים ותשעה |
| ביל קלינטון |  |
ארקנסו | 1993–2001 | הנשיא הארבעים ושניים |
| ברק אובמה |  |
אילינוי | 2009–2017 | הנשיא הארבעים וארבעה |
| ג'ו ביידן |  |
דלאוור | 2021–מכהן | הנשיא הארבעים ושישה |
דמוקרטים ידועים אחרים
- הילרי קלינטון - אשתו של ביל קלינטון והגברת הראשונה (1993–2001), התמודדה לתפקיד מועמדת המפלגה לנשיאות ב-2008, מזכירת המדינה ה-67 בין השנים 2009–2013 ומועמדת לנשיאות ב-2016 בהן הפסידה לדונלד טראמפ.
- אל גור - סגן נשיא ארצות הברית ה-45 בכהונת קלינטון (1993 - 2001), מועמד בבחירות לנשיאות 2000 שהפסיד מערכת בחירות צמודה ושנויה במחלוקת, ופעיל סביבתי בולט כנגד שינוי האקלים. על פועלו זכה בפרס נובל לשלום.
- ג'ון קרי - סנאטור ותיק מטעם מדינת מסצ'וסטס, מועמד לנשיאות ב-2004 ומזכיר המדינה ה-68 לצד הנשיא ברק אובמה.
- הארי ריד - סנאטור בכיר מטעם מדינת נבדה, כיהן כמנהיג הרוב בסנאט בין השנים 2007–2015 ובעבר מנהיג המיעוט.
- צ'אק שומר - סנאטור בכיר מטעם מדינת ניו יורק, מנהיג הרוב בסנאט של ארצות הברית, והראש של הסיעה הדמוקרטית בסנאט.
- ננסי פלוסי - פוליטיקאית אמריקאית בולטת, בשנים 2007 - 2011 כיהנה כיושבת ראש בית הנבחרים של ארצות הברית, והייתה לאישה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה. ב-2019 שבה לתפקיד.
- טים קיין - סנאטור מכהן מטעם מדינת וירג'יניה, ומועמד לסגן הנשיא בשנת 2016. כיהן כמושל מדינת וירג'יניה בשנים 2006 -2010.
- ג'ו ליברמן - סנאטור מטעם מדינת קונטיקט, ומועמד לסגן נשיאות בשנת 2000. הפסיד לג'ון קרי לתפקיד מועמד המפלגה לנשיאות ב-2004.
- הווארד דין - רופא במקצועו, מושל מדינת ורמונט בשנים 2003-1991, התמודד והפסיד לקרי לתפקיד מועמד המפלגה לנשיאות ב-2004 וכיהן כיושב ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית.
- ג'ון אדוארדס - סנאטור מטעם מדינת צפון קרוליינה בשנים 1999–2005, מועמד לסגן הנשיא בשנת 2004 שהתמודד והפסיד לאובמה לתפקיד מועמד המפלגה לנשיאות ב-2008.
- יוברט האמפרי - סגנו של הנשיא לינדון ג'ונסון והמועמד הדמוקרטי לבחירות 1968. האמפרי נקשר שלא בטובתו במדיניות ממשל ג'ונסון, ובעיקר בהימשכה של מלחמת וייטנאם. אף שהתנגד למלחמה, הוא לא התנער ממנה בפומבי, אם משום שהיה נאמן לנשיא ואם משום שחשש מעוצמת נקמתו הפוליטית. הוא זכה במועמדות מטעם מפלגתו, לאחר מאבק קשה בוועידה הדמוקרטית הסוערת של 1968 בשיקגו. הוא בחר באדמונד מאסקי כסגנו. לאחר הירצחו של מנהיג זכויות האזרח מרטין לותר קינג, והירצחו של מתנגדו רוברט קנדי, בתוספת התחושות הקשות של העם האמריקאי ממלחמת וייטנאם, הפסיד האמפרי בבחירות למועמד המפלגה הרפובליקנית ריצ'רד ניקסון בהפרש לא קטן.
- רוברט קנדי - אחיו הצעיר של הנשיא ג'ון קנדי, התובע הכללי לשעבר, סנאטור ומועמד לנשיאות ב-1968. נרצח על ידי מתנקש פלסטיני על רקע פוליטי.
- טד קנדי - אחיהם הצעיר של הנשיא קנדי ורוברט, סנאטור ותיק ומשפיע משנות השבעים ועד מותו ב-2009, מטעם מדינת מסצ'וסטס.
- אליזבת וורן - חברת הסנאט של ארצות הברית מטעם מסצ'וסטס, הייתה מועמדת לנשיאות ב-2020 ונמנית בין מנהיגי הזרם הפרוגרסיבי במפלגה.
- ברני סנדרס - סנאטור מטעם ורמונט, מתמודד מוביל למועמדות המפלגה ב-2016 וב-2020. עמדותיו הסוציאליסטיות הקנו לו תמיכה נרחבת בקרב צעירים המצביעים למפלגה.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
אתר האינטרנט הרשמי של המפלגה הדמוקרטית
המפלגה הדמוקרטית, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
המפלגה הדמוקרטית, ברשת החברתית טיקטוק- המפלגה הדמוקרטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 N. Scott Arnold, Imposing Values: Liberalism and Regulation, Oxford University Press, 2009-03-20, עמ' 3, מסת"ב 978-0-19-970529-0. (באנגלית)
- ^ John Worthington, Greedy for the Green: An American Political Ideal?, ILLUMINATION, 2023-04-18 (באנגלית)
- ^ ברני סנדרס ואנגוס קינג שנחשבים לסנאטורים עצמאיים נוהגים להצביע עם המפלגה הדמוקרטית, כך שמספר הנציגים בסנאט דה פקטו הוא 50.
- ^ EJ Dionne Jr, The Biden victory and the future of the centre-left, 2020-12-04 (באנגלית בריטית)
- ^ "New Democrat | Definition of New Democrat in English by Oxford Dictionaries". Oxford Dictionaries | English. נבדק ב-2021-06-21.
- ^ Dylan Loewe, Permanently Blue: How Democrats Can End the Republican Party and Rule the Next Generation, Crown, 2010-09-07, מסת"ב 978-0-307-71800-6. (באנגלית)
- ^
האינטרסנטים, דרור שטרום על נאום ביידן: "זו מהפכה ושינוי היסטורי. נקודה", באתר TheMarker, 11 ביולי 2021
- ^ Leah Nylen, Biden launches assault on monopolies, POLITICO (באנגלית)
38611700המפלגה הדמוקרטית