מאיר הר-ציון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף שושנה הר-ציון)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מאיר הר-ציון
מאיר הר-ציון בשנת 1954
מאיר הר-ציון בשנת 1954
לידה 8 באוגוסט 1934
הרצליה
פטירה 14 במרץ 2014 (בגיל 79)
חוות שושנה, כוכב הירדן
השתייכות צבא הגנה לישראל
דרגה סרן  סרן
תפקידים בשירות
מפקד סיירת צנחנים, קצין הדרכה בסיירת מטכ"ל
פעולות ומבצעים
פעולות התגמול
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
עיטורים
עיטור העוז  עיטור העוז
תפקידים אזרחיים
חקלאי, בוקר
מאיר הר-ציון בשנת 1955
מאיר הר-ציון, כורע משמאל
מאיר הר-ציון עומד ראשון משמאל, לצד אריאל שרון ומשה דיין, לאחר פעולת התגמול בכונתילה, אוקטובר 1955

מאיר הר-ציון (8 באוגוסט 1934 – 14 במרץ 2014) היה לוחם קומנדו ישראלי, מלוחמי יחידה 101 ומגיבורי פעולות התגמול בשנות ה-50 של המאה ה-20, עוטר בעיטור העוז,[1] מפקדה הראשון של סיירת צנחנים וממקימי סיירת מטכ"ל.

רקע משפחתי

הורי סבו מצד אמו יצאו מרוסיה והתיישבו ברומניה, שם נולד סבו. כאשר היה סבו בן 3, ככל הנראה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19, עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים העתיקה, בתוך חומות העיר העתיקה. סבתו, גם היא ילידת ירושלים, הייתה בת למשפחה ספרדית שעלתה מאיזמיר. בהיותה נערה נענתה משפחתה לקריאתו של משה מונטיפיורי והייתה לאחת המשפחות הראשונות שיצאו מהחומות והתיישבו בשכונה החדשה שלו. לאחר שנישאו, התגוררו סבו וסבתו בתוך החומות. לאחר שנולד בנם הבכור, עזב הסב את ירושלים והלך להיות חקלאי בראשון לציון, שם נולדה, בשנת 1902[דרוש מקור], אמו של מאיר הר-ציון, שרה גולדנברג[דרוש מקור]. אמו למדה בבית המדרש לגננות לוינסקי בתל אביב. בהיותה נערה צעירה החלה לנסוע בעולם. במונית ערבית, נערה יהודיה יחידה עם 5 גברים ערבים, היא נסעה במשך שתי יממות דרך מדבר סוריה לבגדאד, כדי לשמש גננת לילדי היהודים שם. מבגדאד נסעה לפריז ללמוד בסורבון ומשם בחזרה לארץ ישראל, להרצליה, בה נישאה בשנת 1933 לאביו של הר-ציון, אליהו[דרוש מקור] הורביץ (1905–1981)[דרוש מקור], פועל חקלאי שעלה מרוסיה.[2]

ביוגרפיה

מאיר הר-ציון נולד בהרצליה בשנת 1934 כמאיר הורביץ. בהיותו בן שלוש עברה המשפחה לרשפון, שם נולדו שתי אחיותיו, שושנה (25 במאי 1936) ורחל (1939).[2] בגיל 14 התגרשו הוריו; הר-ציון עבר עם אביו לקיבוץ עין חרוד, ואמו ואחיותיו עברו לקיבוץ בית אלפא. בנעוריו בעין חרוד הקדיש את רוב זמנו הפנוי לצפייה בטבע ולסיורים רגליים. טיולים אלה חרגו לעיתים מגבולות ישראל.

המאסר בסוריה

בימי חג סוכות 1951 יצאו הר-ציון בן ה-17 ואחותו שושנה בת ה-15, לטיול בגליל, שחלקו האחרון היה הליכה מהחולה לאורך הירדן, כאשר נקודת הסיום אמורה הייתה להיות כפר נחום שעל שפת הכנרת. לדברי הר-ציון, מתוך בירורים שערך לפני הטיול לגבי הסיכון שבטיול בקרבת הגבול עם סוריה, נאמר לו כי מדובר באזור מפורז, המותר למעבר אזרחים ללא נשק, ובנוסף לכך, לאחר שצעדו לאורך אזור המפעל לייבוש החולה, הגיעו לגשר בנות יעקב, שם פגשו שוטר שלא אמר להם דבר על כך שאסור להם להמשיך בדרכם. לאחר שהמשיכו דרומה על צלע ההר לכיוון הכנרת, הוקפו על ידי ערבים חמושים שצרחו עליהם וירו באוויר. החמושים הכו בילקוטיהם ואחד מהם אף הכה את האח והאחות עצמם בקת הרובה. עיניהם נקשרו והם הולכו מזרחה, תוך חציית הירדן, אל דרך עפר שהובילה לבקעת הבטיחה. לאחר חקירה קלה הועברו למשרד חקירות בקוניטרה, שם הציגו עצמם החוקרים כ"בנימין" ו"אייזיק", העובדים בשירות ישראל. למחרת בצהריים הם הועברו למשטרה בדמשק ובלילה לבית הסוהר הצבאי בעיר. בתקופה בה הוחזקו בכלא, ישבה שושנה בחדר עם צעירה ישראלית נוספת. הר-ציון קיבל חבילת כלי-רחצה מביתו ומכתב עידוד מבית אלפא וכן הותר לו לכתוב מכתב לביתו בעין חרוד. לאחר 3 שבועות בכלא ושבועיים וחצי שלא נפגשו, קיבלו מאיר ושושנה הודעה על שחרורם.[3] הם שוחררו לאחר חודש בתיווך האו"ם והצלב האדום.[4]

השירות הצבאי

ב-30 ביולי 1952 התגייס לנח"ל ושירת כמדריך טירונים, שירות שאותו מצא כלא מספק, משום חוסר הפעילות הקרבית שבתפקיד. באותה תקופה הוקמה יחידה 101 כיחידת קומנדו על ידי אריאל שרון ובזכות השם שיצא לו כסייר, הוא צורף ליחידה ולקח חלק בפעולותיה. בין היתר פיקד על מבצע כפפות משי, פשיטה לחברון שנחשבה לקשה במיוחד עקב תנאי מזג האוויר החורפיים והשטח ההררי. הכוח צעד 42 קילומטר בליל שלג, ביצע את המשימה ובכך הציב רף חדש לדבקות במשימה עבור יחידות מיוחדות בצה"ל. עם מיזוג היחידה לגדוד הצנחנים 890, מונה הר-ציון למפקד סיירת הצנחנים הראשונה שהייתה מורכבת מלוחמי 101 ולוחמים מגדוד 890. לאחר מכן קיבל את הפיקוד על פלוגה א' שהפכה לסיירת צנחנים. שרון כתב עליו, "תוך זמן קצר הפך מאיר ללוחם הנועז ביותר של יחידה 101 והצנחנים, לסייר מעולה ואולי המעולה ביותר שידע צה"ל מעודו". בהמלצת משה דיין הרמטכ"ל הוסמך לקצונה ללא קורס קצינים, והוענקה לו דרגת סגן. זהו מקרה נדיר והיחיד בתקופת דיין.[5]

ב-1952, בשנת שירותו הראשונה ולפני שהועבר ל"יחידה 101", ערך הר-ציון מסע יחד עם חברתו רחל סבוראי ל"עיר האסורה" - פטרה שבירדן.[6] מסעו זה עורר השראה בקרב בני נוער ישראלים רבים שביקשו אף הם לערוך מסע דומה. חלקם קיפחו את חייהם במהלכו של המסע.[7]

רצח שושנה ונקמת הדם

ב-23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר-ציון, אחותו של מאיר, ועודד וגמיסטר בני ה-18 לטיול במדבר יהודה. על פי עדותם של אנשי עין גדי, שהיו האחרונים שראו אותם, השניים יצאו לטיול חמושים ברובה. השניים נרצחו, וגופותיהם נמצאו לאחר שישה שבועות תחת גל אבנים באזור האפיק של נחל ערוגות מצפון-מערב לעין גדי, במרחק 7–8 ק"מ מעבר לגבול עם ירדן, בשטח שבו התגורר השבט הבדואי א-רשאידה. בפברואר 1955 חצו בדואים ישראלים את הגבול בהסכמת צה"ל כדי להשיב את הגופות, אך הותקפו באש בזמן שליחותם. הם נאלצו לסגת תוך שהם משיבים אש כשבידיהם רק חלקים מגופת הנערה וללא הגופה השנייה. לאחר מכן הסכימה ממשלת ירדן לביקור משקיפי או"ם במקום, לצורך השבת הגופות.[8]

בתגובה לרצח, בלילה שבין ה-4 וה-5 במרץ 1955, יצאו לאזור מאיר הר-ציון (שפרש זמנית מהשירות בצה"ל כ-3 שבועות לאחר הרצח) וחבריו מיחידה 101 יורם נהרי, זאב סלוצקי (שלושתם מעין חרוד) ועמירם הירשפלד (מדגניה ב'), ופשטו על מקבץ אוהלים בדואים משבטי עזאזמה וג'הלין בוואדי אל-ע'אר ממערב לעין גדי, כ-9 קילומטרים ממזרח לגבול ישראל-ירדן, ורצחו כנקמת דם חמישה בדואים. אחד נורה ונהרג כאשר ניסה להימלט וארבעה אחרים נרצחו בדקירות סכינים לאחר שנכשלו הניסיונות לתחקרם. אדם נוסף, זקן, שוחרר כדי שיספר לבני שבטו מדוע נרצחו האחרים.[9] הר-ציון וחבריו נעצרו בשובם,[10] והיו שחשבו, דוגמת ראש הממשלה משה שרת, שיש להעמידם לדין באשמת הריגה או רצח. שרת התייחס לאירוע ביומנו כתקרית "מהסוג החמור ביותר" ומכיוון שהתרחש רק כמה ימים לאחר פעולה בעזה, חשש כי מעשה זה "עלול לשמש הוכחה ניצחת, כי אצלנו הוחלט לעבור להתקפת דמים כוללת". שרת חשב כי אם לא יתקיים משפט פלילי נגד הנוקמים, "לא נינקה בעיני דעת הקהל, גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים". שרת מפרט ביומנו ששר הביטחון הטרי דוד בן-גוריון מסר בישיבת הממשלה שהתכנסה למחרת דו"ח מפורט של פרטי המקרה, "איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית". בן-גוריון הציע להעמידם לדין וועדה בת 3 חברים שכללה את ראש הממשלה, שר הביטחון ושר המשפטים החליטה באותו יום שיהיה זה בפני בית דין צבאי, אולם באותו ערב התברר כי זה אינו בר-ביצוע ושרת החליט להעביר את החשודים לידי המשטרה. לאחר שהחשודים סירבו לדבר בחקירה ולא הודו באשמתם, שמע שרת כי "כל מבצע הנקמה נערך בעזרתו של אריק, מפקד גדוד הצנחנים. הוא צייד את הארבעה בנשק ובמזון ובשאר ציוד, הסיע אותם כברת דרך ברכב הגדוד, גם שלח חוליות לקראתם להבטיח את דרכם חזרה" והוסיף ביומנו כי "אין להוציא מכלל אפשרות שדיין עצמו ידע על המבצע". בשיחה בין שרת לבן-גוריון, טען שר הביטחון כי "ידו של הצבא לא הייתה במעל", אך ראש הממשלה טען כי שרון סייע "למסע הארבעה בכל האמצעים הצבאיים שבידו והוא שפקד עליהם לכלוא דבריהם במשטרה". משה שרת ביטא ביומנו את חרדתו ממצב של היפוך נורמטיבי: "תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות... ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?".[11]

מתוך חשש כי סנגורם של הר-ציון וחבריו, עו"ד שמואל תמיר, ינסה להפוך את הסנגוריה למשפט פוליטי מובהק, שבו יכוונו חצים נגד מדיניות החוץ והביטחון הרשמית של מפא"י, שבאה לביטויה במדיניותה של הממשלה - החליטו הרמטכ"ל משה דיין ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שהחשודים לא יועמדו לדין, כאשר הסיבה הרשמית הייתה חוסר ראיות.[12] עו"ד תמיר, שמונה על ידי קיבוץ עין חרוד באמצעות ח"כ שלמה לביא לפי דרישתם של הר-ציון וחבריו, הציע לנאשמים לכתוב מכתב בו הם מסיימים את ייצוגם על ידיו, וזאת לאחר שגילו לעו"ד תמיר כי "בא אלינו איש מוסמך מאד ורם דרג, בשליחותו של 'האיש הגבוה ביותר'... הם מוכנים לא להגיש משפט נגדנו בתנאי שנפטר אותך ונמנה תחתיך עורך-דין שהם יקבעו..." .[13] לאחר מכן התפרסמה הודעה שהוכנה מראש בהתאם להסכם שניסו ראשי השלטון לכרות עם הר-ציון וחבריו כאילו ייצוגו של עו"ד תמיר הופסק לאחר שבמשפטו של מלכיאל גרינוולד פגע בכבודם של צנחני היישוב.[14] לאחר 20 יום במעצר לצורך חקירה, שוחררו הארבעה והר-ציון חזר לשורות הצבא.[9]

במקום הרצח המשוער של שושנה ועודד ז"ל בנחל ערוגות, הוקמה אנדרטה מאולתרת על ידי המשפחה.[15]

המשך שירותו הצבאי

הר-ציון עוטר בצל"ש על חלקו במבצע כנרת (מבצע "עלי זית"), בליל 11 בדצמבר 1955, בו פיקד על כוח בן כשבעים לוחמים מסיירת צנחנים.[16] בשנת 1973 הומר הצל"ש בעיטור העוז. במהלך פעולת התגמול על משטרת א-רהווה בספטמבר 1956, נפצע הר-ציון בצווארו. חייו ניצלו הודות לתושייתו של הרופא הגדודי ד"ר משה אגמון (מוריס אנקלביץ'), שניתח אותו וביצע בו פיום קנה בשדה הקרב בתנאי חושך תחת אש.[17][18] הר-ציון נותר עם 80% נכות[19]. בין היתר, ידו הייתה משותקת חלקית, ומיתרי קולו נפגעו.

בסוף שנות ה-50, לאחר שהתאושש חלקית מפציעתו, נמנה הר-ציון עם מקימי סיירת מטכ"ל ושימש קצין הדרכה (כאזרח עובד צה"ל) בשנותיה הראשונות של היחידה.[20] במלחמת ששת הימים הצטרף לסיירת צנחנים של חטיבה 80 בפיקוד מיכה בן ארי ולחם עמה בחזיתות ירושלים ורמת הגולן.[21]

במלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, עלה הר-ציון לגולן על אף מגבלותיו וחילץ פצועים מהשטח הסורי.[22] מספר פעמים אף התחזה כמת כשעברו בסמוך לוחמים סורים. את פועלו זה, והתנדבותו במלחמת ששת הימים, יזם על אף היותו נכה צה"ל, שלא חלה עליו חובת התייצבות בשעת מלחמה.

משה דיין כתב על מאיר הר-ציון בספרו "אבני דרך" (1976): "בעיני, הר ציון הוא החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל. ייתכן שגם לולא נפצע לא היה מגיע לדרגת פיקוד גבוהה. כוחו לא היה במתן הוראות לאחרים, אלא בהבנת המתרחש בשדה הקרב, בידיעת המעשה הנכון ובכושרו המופלא בתור לוחם."

לאחר השירות הצבאי

שלט הכניסה בשער אחוזתו של הר ציון

הר-ציון ואשתו רות הקימו את ביתם - "אחוזת שושנה", על שם אחותו של הר-ציון, באתר "כוכב הרוחות" שמצפון לבית שאן ושם נולדו ילדיהם: הבכורה שגית, הבן סלע ולאחריהם שני ילדים נוספים.[23]

פציעות משירותו הצבאי הותירו אותו נכה. חמורה במיוחד הייתה פציעה בצווארו, שהקשתה עליו לדבר. ב-1968 יצא לאור הספר "פרקי יומן", בעריכת נעמי פרנקל, שבו חלקים מיומנו שתיארו את מסעותיו כנער וחוויותיו כלוחם ומפקד בצנחנים. לאחר מותו חולק הספר למסיימי קורס קצינים בבה"ד 1.[24]

בשנות ה-70 היה הר ציון מתומכי גוש אמונים,[25] פעיל בחוג עין ורד.[26] בראיון שנתן בפברואר 2005 הביע הר-ציון עמדות ימניות תקיפות. בין השאר מתח ביקורת חריפה על רעהו הוותיק, אריק שרון, בשל תוכנית ההתנתקות וציין שהוא מאמין בנכונות תאוריות הקשר על רצח רבין.[27] כמו כן השתתף בפורום נהלל ובפעילות מטה חומש תחילה להחזרת היישוב היהודי בחומש. הוא הצטרף למפלגת התקווה בראשות אריה אלדד.

מאיר הר-ציון נפטר ב-14 במרץ 2014 בגיל 79. הוא נטמן בי"ד אדר (פורים) תשע"ד בחוות שושנה שבכוכב הירדן.[28]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מאיר הר-ציון
עם מותו

הערות שוליים

  1. ^ עיטור העוז שהוענק לסגן מאיר הר-ציון, מתוך האתר "בעוז רוחם".
  2. ^ 2.0 2.1 מאיר הר־ציון, פרקי יומן, מבוא מאת נעמי פרנקל, עמ' 11-10.
  3. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן טיולים, טיול בגבול שנגמר בסוהר דמשק, עמ' 76-72.
  4. ^ הוחזרו הילדים שנחטפו, דבר, 16 בנובמבר 1951
  5. ^ ההיסטוריה של יחידה 101. רשימת הלוחמים, ביוגרפיה של מאיר הר-ציון.
  6. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, עמ' 158-143.
  7. ^ ראובן וייס, מיתוס הסלע האדום מתנפץ, באתר ynet
    שמעון כהן, בלעדי: מאיר הר ציון משיב מלחמה, ערוץ 7
    זיו ריינשטיין, הו, הסלע היתום: לחזור עם מאיר הר-ציון לפטרה, וואלה! תיירות
  8. ^ ירדן התירה ביקור במקום בו נתגלו 2 הגופות, מעריב, 16 בפברואר 1955; יצאו לקבל את גוויות 2 הצעירים שנרצחו בירדן, דבר, 17 בפברואר 1955
  9. ^ 9.0 9.1 בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, הוצאת עם עובד / ספרית אפקים, 1996, "פרשת הר־ציון", עמ' 413-411.
  10. ^ נעצרו 4 צעירים בקשר לרצח הבדואים, דבר, 8 במרץ 1955; א. בן-דוד, ש. לביא ביקר אצל 4 העצורים, מעריב, 13 במרץ 1955
  11. ^ משה שרת, יומן אישי, עמ' 815–817, 824-823, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת (העמותה למורשת משה שרת, 2008), שער רביעי - "יומן אישי" ומחברו; יחיעם ויץ, משתולל הזעם וצורב העלבון... (13.1.1996), עמ' 479-477.
  12. ^ שאול בן חיים, לא נמצאו הוכחות נגד ה-4, מעריב, 23 במרץ 1955
    רוח הלוחמים: השוואה, דבר, 12 בינואר 1979
  13. ^ שמואל תמיר, בן הארץ הזאת: אוטוביוגרפיה (2 כרכים), לוד: זמורה-ביתן, 2002, עמ' 1135-1134.
  14. ^ 4 הצעירים הפסיקו קשרם עם עו"ד תמיר, דבר, 23 במרץ 1955
  15. ^ האנדרטה באתר עמוד ענן
  16. ^ הר-ציון תיאר את הפעולה בספרו: מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, פעולת כנרת, עמ' 209-203.
  17. ^ על מעשהו זה עוטר אגמון בעיטור העוז. אתר צה"ל
  18. ^ עדויות אישיות: רופא גדוד 890 - ד"ר משה אגמון
  19. ^ ישראל הראל, תורת הלחימה של מאיר הר ציון, מעריב, 11 באוקטובר 1974
  20. ^ nrg מעריב, חבורת חיילים צעירים שהפכה ליחידת עילית, באתר nrg‏, 7 ביוני 2008
  21. ^ מיכה בן-ארי קפוסטה, באתר הצנחנים בעשור הראשון (בתמונה שם).
  22. ^ אפרים גנור, מאיר הר-ציון, מגדולי לוחמי צה"ל: "להגיד שלא פחדנו זה לא אמיתי", סופהשבוע, ‏ 22.03.2014
  23. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, אחוזת שושנה, עמ' 231, 238, 241.
  24. ^ אתר למנויים בלבד אורי משגב, מתנת הפרידה של בה"ד 1 לבוגריו: מהדורה מעודכנת של יומני מאיר הר-ציון, באתר הארץ, 1 ביוני 2014
  25. ^ שעיה סגל, מאיר הר-ציון: דברים אל איש צעיר, מעריב, 22 בינואר 1979
  26. ^ דיון בביתו של יובל נאמן, דבר, 27 במאי 1979
  27. ^ קלמן ליבסקינד, החבר שלי, אריק, השתגע, מעריב, 25 בפברואר 2005. חלקים מהראיון: "שרון השתגע, הוא מסוכן", 23 בפברואר 2005, nrg חדשות.
  28. ^ אחיה ראב"ד, הלוחם האגדי מאיר הר-ציון הלך לעולמו, באתר ynet, 14 במרץ 2014
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24995935מאיר הר-ציון

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מאיר_הר-ציון&oldid=1920689"