פעולת כנרת
 | ||||||||||||||||||
| חיילי צנחנים (מילואים) שבים מהמבצע לאחר פינוי ימי בכנרת | ||||||||||||||||||
| מלחמה: פעולות התגמול | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 11 בדצמבר 1955 – 12 בדצמבר 1955 (לילה אחד) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מוצבים סוריים על שפת הכנרת | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לישראל | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
פעולת כנרת (שמו הרשמי: מבצע עלי זית) היא פעולת תגמול צבאית שנערכה ב-11 בדצמבר 1955 (כ"ו בכסלו ה'תשט"ז, נר שני של חנוכה) על ידי צה"ל נגד מוצבי צבא סורים בפאתי רמת הגולן על שפת הכנרת. למרות הצלחתו הטקטית-מבצעית של המבצע המורכב, הוא נחשב בזמנו למבצע שגרם נזק מסוים ליחסיה הבינלאומיים של ישראל עם ידידותיה ולהגברת נחישותה של סוריה לחפש לעצמה בעלי ברית במאבקה מול ישראל.[2] הדבר הוביל לחיזוק הקשר בין סוריה לירדן, ששקלה באותה עת הצטרפות לברית בעלת אוריינטציה מערבית – ברית בגדאד – אך לבסוף הצטרפה במרץ 1956 לברית ההגנה מצרים-סוריה.[2]
רקע
הסיבה הרשמית למבצע הייתה תקריות הירי שיזמו הסורים ממוצבים שממזרח לכנרת לעבר סירות דיג וסירות משמר של חיל הים ששטו בה. בשל השקט היחסי ששרר באזור לפני המבצע ובשל היקפו הרחב הועלו השערות שהסיבות למבצע אחרות.[3] וכי המניע האמיתי למבצע היה הרצון הישראלי לפגוע במצרים לאחר שביצעה את עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית. ב-17 באוקטובר חתמה מצרים ברית הגנה עם סוריה שכללה סעיף להגנה משותפת אם תותקף אחת מהן על ידי כוח זר. ההשערה היא כי ישראל שאפה להחליש את מעמדה של מצרים במידה שהיא לא תגיב, ובמידה שתגיב, תפתח ישראל במלחמה בה תהיה לה עליונות שכן הנשק הצ'כי טרם הגיע למצרים, וכך תוכל ישראל לתפוס עמדות אסטרטגיות טובות יותר להגנה על גבולותיה ועליונותה תישמר גם לאחר קליטת הנשק הצ'כי.[1][3]
גזרת המבצע
גזרת הפעולה חולקה על ידי צה"ל לשני אזורים כשקו ההפרדה היה הכפר עקיב. בחלק הדרומי (עקיב-עין גב) רצועת החוף צרה יחסית והמדרון המערבי של רמת הגולן הוא תלול. רק דרך אחת עולה מזרחה בגזרה זו והיא דרך נחל סמך שליד כורסי המובילה לסקופיה ולפיק. בחלק הצפוני (עקיב-שפך הירדן) מרוחקים הרי רמת הגולן מקו החוף של הכנרת ומבקעת הבטיחה. השטח, שנחצה על ידי מספר נחלים הנשפכים לכנרת, היה ביצתי בחלקו וחקלאי בחלקו האחר והכיל כפרים ומאהלים של בדואים ושל פליטים פלסטיניים.[3]
הסורים מיקמו מספר מוצבים בגזרת הפעולה, רובם בנקודות גבוהות ושולטות:
- מוצב הגבול - מצפון לעין-גב. כלל תעלות, עמדות מבוצרות ומספר גדרות. אויש על ידי שתי פלוגות.
- מוצב נוקייב - מוצב קטן שאויש על ידי 10 אנשי המשמר הלאומי.
- מוצב כורסי - מוצב שכלל 5 מוצבי משנה, כולל שני פילבוקסים, כשהגדולים שבהם היו על תל כורסי ובצומת המוביל לכפר. אויש על ידי מחלקה מתוגברת ושני צוותים אנטי-טנקיים החמושים במקלעים כבדים, בסך הכל כ-70 לוחמים.
- מוצב עקיב - כלל תעלות ועמדות מבוצרות. בכפר עצמו היו מגורי חיילים. הכוח הצבאי במקום כלל 32 חיילים (מהם 10 מהמשמר הלאומי).
- מוצב השפך - מוצב גדול בשפך הירדן אל הכנרת. בשטח המוצב נמצא בית הבק שכלל חווה חקלאית ובמרכזה בית בן שתי קומות. מוצב זה אויש על ידי גדוד חי"ר במילואים שמרכזו הלוגיסטי היה בבית המכס שליד גשר בנות יעקב.
כוחות סורים נוספים בגזרה היו גדוד חי"ר מחטיבה 6 הסורית שנמצא במרחב פיק - חארב (כיום כפר חרוב) והיה אחראי על הגזרה מעקיב ועד ואדי אל-חמה, גדוד חי"ר נוסף הוצב באזור פיק ולצידו גדוד של כוחות תומכי לחימה ופלוגת סיור משוריינת.[3]
תכנון המבצע
מטרת הפעולה העיקרית הייתה להשתלט ולפוצץ את המוצבים הסוריים שלאורך החוף המזרחי של הכנרת, מעין גב ועד שפך הירדן. מטרה משנית של הפעולה הייתה לקחת בשבי חיילים סורים שישמשו כקלף מיקוח בתמורה לשחרורם של ארבעה חיילי צה"ל שנפלו בשבי במבצע צרצר: סגן מאיר מוזס, סמל מאיר יעקבי, טוראי יעקב לינד וטוראי גד קסטלנץ. החיילים נפלו בשבי הסורי כשנה קודם למבצע, ב-8 בדצמבר 1954, יחד עם רב-טוראי אורי אילן שהתאבד וגופתו הושבה קודם לכן, בעת פעולה של תחזוקת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. בפקודת המבצע נקבע כי אם יגלו הסורים התנגדות יש לפגוע בהם ולא לקחת אותם כשבויים.
פקודת המבצע הראשונית הייתה למבצע מוגבל להיקף גדודי, בביצוע גדוד 890; גדוד מורחב שכלל 2 פלוגות מהנח"ל, טרם הקמת הנח"ל המוצנח, שמטרתו הייתה תקיפת מוצב כורסי שבחלקו הדרומי של "מוצב השפך".[3] ב-10 בדצמבר, בעת קבוצת פקודות נוספת, הוחלט על הרחבת המבצע להיקף חטיבתי תוך צירוף פלוגה מגדוד 51 של גבעתי וגדוד מילואים צנחנים 771 שהוקם זמן קצר לפני כן בפיקוד אהרן דוידי.[3] מפקדי הצנחנים הצליחו לשכנע את פיקוד צפון כי כדי להבטיח את הצלחת הפעולה ואת עוצמת השפעתה יש לתקוף בו-זמנית את כל העמדות הסוריות.[3] המטה הכללי של צה"ל היה מודע להיקף הכוח הישראלי ואישר אותו בשל הכוונה לסיים את הפעולה במהירות ללא התערבות של כוחות סוריים מעבר לכוחות שאיישו את המוצבים.[3] נראה כי בן-גוריון לא היה מודע להיקף המלא של הכוח הישראלי ועקב כך הביע ספקות לגבי יכולת גדוד 890 לבצע את המשימה הנרחבת במלואה.[3]
חיל המודיעין הישראלי המעיט באמדן הכוח הסורי במוצבים של כורסי ובית הבק. לטענת זאב דרורי, נרקחה העילה לפעולה על ידי ישראל על ידי משיכת אש סורית לעבר סירת משטרה שהתקרבה ב-10 בדצמבר אל החוף הסורי.[3]
הקצאת המשימות לכוח הישראלי
- כוח משימה א' - 3 פלוגות צנחנים במילואים, בפיקוד אהרן דוידי. תפקידן היה לכבוש את אזור מוצב השפך ואת בית הבק ולבצע חסימה על כביש המוביל לחורבת דיקה.
- פלוגה ה', בפיקוד רפאל איתן, כיבוש מוצב השפך.
- פלוגה ז' מהנח"ל בגדוד 890, בפיקוד אלישע שלם, השתלטות על בית הבק.
- פלוגה ג' בפיקוד מרסל טוביאס, העברת כוחות דרך הגשר שעל הירדן ואבטחת הגשר.
- פלוגה ב', בפיקוד משה עפרון, חסימות על כבישים המובילים למוצב. מחלקה נוספת מפלוגה ב', יחד עם אנשי סגל של קורס קצינים, הייתה אחראית על יצירת ראש נחיתה ימית.[3][4]
- כוח משימה ב' - סיירת צנחנים, בפיקוד מאיר הר-ציון, כיבוש מוצב כורסי כולל מוצבי המשנה שלו.[4]
- כוח משימה ג' - פלוגת חי"ר מגדוד 51 של חטיבת גבעתי (גדוד 51 עבר עם פירוק חטיבת גבעתי ב-1956 לחטיבת גולני),[1] בפיקוד שמואל גולדברג, כיבוש מוצב נוקייב.[4]
- כוח משימה ד' - פלוגה מגדוד 771, בפיקוד יצחק בן מנחם, כיבוש מוצב כפר עקיב לאחר נחיתה מהים.
- כוח משימה ה'- מחלקה מפלוגה ו' מהנח"ל בגדוד 890, בפיקוד אריה בירו, חסימת כביש כורסי-סקופיה.
- כוח משימה ו' - 2 מחלקות מפלוגה ו' מהנח"ל בגדוד 890, על גבי 5 קומנדקרים, בפיקוד יאיר תל צור, כיבוש מוצב הגבול (חירבת אל-חמה מצפון לעין גב),[4] פתיחת הכביש בין עין גב וכפר עקיב תוך השתלטות על נוקייב. כמו כן, כוח עתודה בשלב הראשון של הפעולה וכוח פינוי נפגעים והעברת שבויים בחלק השני של הפעולה.[3]
- כוח משימה ז' - 4 ספינות משמר וסירת סיור של חיל הים (מהן שתי סירות ננ"ר - נחתת נושאת רגלים, שהוסבו למטרת הנחתת חיילים ועסקו במשימות ביטחון שוטף בכנרת),[1] הנחתת חיילי כוח משימה ד', פינוי נפגעים ופינוי כוח משימה ד' בסיום הלחימה.[3]
הכוחות המסייעים היו סוללת תותחים 25 ליטראות שמוקמה בחורבת חט (סמוך למושב אליפלט),[5] מרגמות 120 מ"מ שהוצבו באזור עין גב, וכוח של חיל הים. הכוח הרגלי הושט על ידי נחתות חיל הים, שהופעלו על ידי פלגה 788, היחידה הימית שהייתה מוצבת בימת לצורך אבטחת הריבונות הימית הישראלית.[6]
פיקוד ושליטה בכוח הישראלי
על המבצע פיקד מפקד גדוד הצנחנים, סא"ל אריאל שרון. כל שבעת כוחות המשימה עבדו על רשת קשר אחת. מפקדת הפעולה הייתה מחוברת בקשר למפקדת פיקוד צפון ולכוחות הארטילריה המסייעים. בגלל מורכבות המבצע, אופי השטח הקשה שכלל מכשולי מים ותלות בצירי תנועה שנשלטו על ידי הסורים, ניתנה שהות מספיקה לכוחות המשימה להגיע ליעדיהם ונקבע כי שעת פתיחת האש תהיה אחידה לכל הכוחות - 22:00. פעולות כוחות המשימה חושבו ותוכננו עד הפרט האחרון.[3] כמו כן, כדי לשמור על חשאיות המבצע ועל יתרון ההפתעה, נקבע כי עד שעת השין, 22:00, תשרור דממת אלחוט.
אחת הבעיות הקשות של הכוח הישראלי הייתה נושא הקשר האלחוטי עם כוחות המשימה השונים שהיו פרוסים על פני שטח גדול, ביחס לטווחי מכשירי הקשר שהיו בשימוש באותה עת. פתרון לבעיה זו ניתן בשני אופנים: מטוס קל ובו משה פלס טס באזורי הפעולה השונים ופעל כתחנת ממסר.[5] בנוסף, פעל מפקד המבצע, אריאל שרון, מסירת משמר צבאית שנעה בכנרת, והתקרב בשיט אל מוקדי הקרבות, ובצורה זו היה מסוגל להיות בקשר אלחוטי עם מפקדי יחידות המשנה.
השתלשלות המבצע
.jpg){kind=icon}
גדוד 771 בפיקוד דוידי, התארגן במחנה פילון (מדרום לראש פינה) ויצא לפעולה מאזור אלמגור,[4] חצה את הירדן לאחר קשיים והגיע אל היעד כשכל החיילים והציוד רטובים לגמרי. הפלוגה בפיקוד רפאל איתן כבשה את מוצב השפך תוך שאיתן וקצין נוסף נפצעו בעת תקיפת עמדת מקלע מבוצרת. לאחר שהופגז על ידי הארטילריה הישראלית,[5][7] מצאה הפלוגה בפיקוד אלישע שלם את מתחם בית הבק מאויש באזרחים שפונו לפני פיצוץ הבית. בגזרה זו היו לצה"ל הרוג אחד ושני פצועים. לכוח הסורי היו 9 הרוגים ושבוי אחד.[3] החסימות שפעלו באזור דרדרה, הוכחו כיעילות לאחר שבלמו כוחות סוריים שנעו לעבר אזור הלחימה. בשעה 03:30 ב-12 בדצמבר, החל הכוח הישראלי בנסיגה לעבר הגבול הישראלי והיא הושלמה 05:15.[3]
כוח משימה ב', בפיקוד הר ציון, יצא רגלית מעין גב כבר בשעה 17:45, הוא עקף את נוקייב והגיע לעמדותיו בפאתי מוצב כורסי ב-21:10. במהלך זחילה אל עבר היעד נפלט כדור לאחד מחיילי הכוח התוקף ומפקד הכוח החליט מיידית על יציאה להסתערות.[8] הר ציון זרק רימון הלם אל תוך חדר הקצינים במוצב ובכך בא הקץ ללחימה על המרכיב העיקרי במוצב.[3] יחידה נוספת של סיירת צנחנים השתלטה על מוצב משנה אנטי-טנקי ויחידה נוספת, בפיקוד מיכה קפוסטה, כבשה מוצב אנטי-טנקי נוסף ושבתה 9 חיילים סורים. יחידה בפיקוד עובד לדיז'ינסקי כבשה, לאחר קרב קשה, פילבוקס בעל שתי קומות. השבויים וציוד שלל שנתפס פונו לעין גב על ידי כוח נוסף שהוכן מראש למשימה. הלוחמים עצמם פונו בשיט דרך הכנרת בשעה 02:00. לצה"ל היו 2 פצועים קל בקרב על מוצב כורסי. לסורים היו 27 הרוגים ו-27 חיילים נוספים נלקחו בשבי.[3]
לאחר שנחת מהים באזור כפר עקיב, נאלץ כוח משימה ד', בפיקוד יצחק בן מנחם (גוליבר), לפתוח בקרב מוקדם מהמתוכנן לאחר שהקרב בכורסי הסמוכה החל לפני השעה היעודה. הכוח הישראלי תקף את מבני המגורים במוצב הסורי. בעת הקרב נהרג בן מנחם לאחר שנפגע מרימון של הכוח המגן. את הפיקוד נטל סגנו, טיבי שפירא. חלק מהחיילים הסורים ברחו מהמוצב עם תחילת הלחימה. בסיום הקרב על מוצב כפר עקיב היו לצה"ל 2 הרוגים ו-2 פצועים. לסורים היו 9 הרוגים ו-2 חיילים שנלקחו בשבי.[3]
כוח משימה ג', פלוגת חי"ר מחטיבת גבעתי, בפיקוד שמואל גולדברג, נבחרה להשתתף במבצע כדי לתת לחייליה ומפקדיה ניסיון קרבי וכדי להעלות את המורל בחטיבה.[3] הכוח יצא בשעה 19:00 מעין גב לעבר מוצב נוקייב. הכוח טיפס על הרכס עליו נמצא המוצב. בעת שהתקרב אל המוצב נפלט לחייל ישראלי כדור והכוח התוקף נאלץ להתחיל בהסתערות לפני המועד המתוכנן. בהסתערות ובפריצת הגדרות נפצע חייל בחוליית הפריצה ונהרג מפקד חוליה נוספת. מפקד הכוח שינה את כיוון ההסתערות ותוך העזרות בחיפוי של כוח נוסף, כבש את המוצב.[3] כוח זה היה האחרון שהתפנה מאזור הפעולה, בשעה 04:00, תוך שאבטח נתיב נסיגה חלופי לכוח שפעל בכורסי ופונה דרך הים.[1]
כוח משימה ה', מחלקה בפיקוד אריה בירו, יצא רגלית מעין-גב בשעה 17:00 כשמטרתו הצבת חסימה באזור הכפר סקופיה, הנמצא במחצית הדרך שעלתה לרמת הגולן בתוואי ואדי סמק (נחל סמך). החסימה התמקמה 200 מטר צפונית לכפר והצליחה לבלום כוח סורי רגלי שחש לאזור הלחימה. 7 חיילים סורים נהרגו ו-6 נפצעו במטח האש הראשון מהמארב הישראלי. הקצין הסורי שנפצע במטח פצע חייל ישראלי ונורה ונהרג. הכוח הישראלי שינה עמדה ועבר מערבה אך נתגלה והחל לסגת תוך שמיקם חסימה חדשה במורד הדרך לכורסי. בשעה 01:30 החל בנסיגה אל חוף הכנרת אך נתגלה ונפתחה עליו אש. הכוח הצליח להיחלץ ופונה דרך הים בשעה 03:30.[1]
כוח משימה ו', בפיקוד יאיר תל-צור, נתקל בקושי מכיוון בלתי צפוי כשנפתחה עליו אש ממוצב קטן של אנשי המשמר הלאומי הסורי בכפר נוקייב. מהאש נהרג חייל צה"ל, אולם הכוח הצליח להשתלט במהירות על הכפר הקטן. עם התפתחות המבצע מילא הכוח את משימתו כשפינה פצועים, חלק מהשבויים ונשק שלל אל עין-גב. בזמן נסיגת הכוח דרומה נפתחה עליו אש סורית ממוצבים שעל מורדות הגולן. בעת שהתקרבו לעין-גב נפתחה על הכוח ועל הקיבוץ אש מרגמות 81 מ"מ מכיוון ביר שקום שמצפון לסוסיתא. מאש זו לא היו נפגעים ישראלים. בתגובה לאש המרגמות הסורית פתחה יחידת מרגמות 120 מ"מ של צה"ל באש על מקורות הירי הסוריים. האש הישראלית הייתה יעילה אך במהלכה התפוצצה פצצת מרגמה באחד הקנים וכתוצאה מכך נהרג חייל צה"ל.[1]
שני לוחמים בצה"ל עוטרו על פעולותיהם במבצע "עלי-זית": מאיר הר-ציון קיבל צל"ש, שהומר בשנת 1973 בעיטור העוז,[9] ועובד לדיז'ינסקי עוטר אף הוא בצל"ש שהומר ב-1973 לעיטור העוז.[10]
הסורים הוכו במבצע מכה קשה. אבדותיהם הסתכמו ביותר מחמישים הרוגים ובשלושים שבויים (אחת ממטרות הפעולה הייתה לקיחת שבויים על-מנת לפדות את חיילי צה"ל שהוחזקו בירדן ובסוריה). אבדות צה"ל היו שישה הרוגים וארבעה-עשר פצועים. הפעולה הייתה כה מוצלחת עד כי ראש הממשלה דוד בן-גוריון טען כי "הפעולה הייתה יותר מדי טובה". זאת בשל הגינוי שספגה ישראל באו"ם בשל מה שנחשב להפעלת כוח מוגזמת. חילופי השבויים התקיימו ב-29 במרץ 1956.[11][12]
התגובות למבצע
פעולת כנרת גררה בעולם תגובות נגד קשות. העיתונות גינתה אותו בכל תוקף ומבחינות רבות היא ציירה את ישראל כמדינה שוחרת מלחמה ואלימות. בעולם לא נתפס ההקשר הישיר בין תקריות הירי על דייגי הכנרת לבין הפעולה. פעולותיה של המדינה גרמו לזעם רב גם בקרב הממשלות השונות שביקשו למחות על חימום הגבול הצפוני.
בישראל התנהל ויכוח שנסב בעיקר סביב עיתוי הפעולה. משה שרת, שר החוץ זעם על עיתוי המבצע שהתרחש בעת שהוא שהה בארצות הברית בניסיון לשכנע את השלטונות האמריקניים לספק לישראל נשק. הוא טען שפעולה שנעשתה ללא התגרות ערבית קודם לה מציגה את ישראל כמדינה מחרחרת מלחמה ומסכנת אותה באי-תמיכת המעצמות במקרה של מלחמה. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, דחה את טענותיו של שרת ושל אחרים וטען כי "אם נירתע מקושי זה ־ מסופקני אם נוכל לקיים המדינה, ליישב הדרום, ולשמור על הגבולות ולהבטיח חיי אזרחינו."[1] כמו כן, ענה בסרקזם לביקורתו של עיתון "הארץ": ״אני יודע שיש הבדל בין בעלי עיתון חשוב וסופריו - ובין דייגים בכנרת [...] אבל ממשלת ישראל חייבת להגן גם על חיי דייג פשוט."[1] עם זאת, גם בן-גוריון הודה לבסוף, במכתב שכתב לאבא אבן, שבחירת עיתוי והיקף הפעולה היו שגויים.[1]
מרדכי בר-און מונה שלוש השפעות חיוביות למבצע מבחינת האינטרסים הביטחוניים של ישראל:
- עליית מדרגה ביכולת צה"ל בכלל והצנחנים בפרט, לבצע בהצלחה פעולות מורכבות הדורשות שילוב של יחידות מחילות שונים, תוך הפגנת יכולת מבצעית גם על ידי יחידות חיל רגלים אחרות בנוסף לצנחנים.
- חשיפה של ריקנות המחויבות המצרית לברית ההגנה עם סוריה (שנחתמה רק חודשיים לפני כן, באוקטובר 1955,[13]) מצרים הסתפקה בהצהרות לוחמניות כנגד ישראל אך נמנעה מכל פעולה צבאית ואף לא הזיזה כוחות כאיום ממשי. קיימת סברה שהימנעותה של סוריה מהתערבות בזמן מבצע קדש (פחות משנה לאחר פעולת כנרת) נבעה בין היתר מפעולת כנרת שהבהירה לסורים את כוחו של צה"ל ואת אי-תקפותה דה פקטו של ברית ההגנה עם מצרים.
- חיזוק הקשרים עם צרפת, שהתרשמה מכוחו של צה"ל והחלה לראות בישראל בעלת ברית פוטנציאלית כנגד המעורבות המצרית במלחמת העצמאות של אלג'יריה.[1]
לקריאה נוספת
- מאיר הר-ציון, פרקי יומן, (עורכת: נעמי פרנקל) תל אביב: הוצאת א. לוין אפשטיין, 1968. - בספר גם כלולים ראיונות שערכה פרנקל עם הר-ציון.
- מרדכי גור, "פלוגה ד'" - סיפורה של פלוגת הצנחנים, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1977.
קישורים חיצוניים
- מרדכי בר-און, 'עלי זית': הפשיטה בחופי הכנרת בליל 12 בדצמבר 1955 (מתוך "עת מלחמה ועת שלום: עיונים בתולדות מדינת ישראל 1967-1948", הוצאת כתר, 2007), באתר אוניברסיטת בן-גוריון
- על פעולת התגמול בכנרת ראו אלבום תמונות, מפות ותאור, באתר הצנחנים בעשור הראשון
- החוליה בכנרת - פלגה 788(הקישור אינו פעיל) ראו פירוט על הפעולה מצידה הימי
- פעולת כנרת / מבצע "עלי זית", באתר ארכיון צה"ל
- אל"ם מ. גור, פעולת כנרת: מנהיגות בקרב, מערכות גיליון 172, ינואר 1966
- פעולת כנרת מסמכי משרד החוץ
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 מרדכי בר-און, 'עלי זית': הפשיטה בחופי הכינרת בליל 12 בדצמבר 1955, עיונים בתקומת ישראל 9, 1999, עמ' 87–127
- ^ 2.0 2.1
הרצאת ד"ר טל שובל (וענבל נסים-לובטון), בנושא: "מהדחת שישכלי עד הפיכת אל-בעת' הראשונה 1963-1954 מ-4:57 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב
- ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 3.13 3.14 3.15 3.16 3.17 3.18 3.19 3.20 זאב דרורי, Israel's reprisal policy, 1953–1956: the dynamics of military retaliation, Frank Cass (2005), p. 158-167
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 מבצע עלי זית באתר הצנחנים בעשור הראשון
- ^ 5.0 5.1 5.2 אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, "שנים ראשונות", תש"ח-תש"ך, בעריכת יהודה ואלך, הוצאת כרטא והוצאת משרד הביטחון, 1978, עמ' 119, מפה 203
- ^ החוליה בכנרת - פלגה 788, באתר הספרייה ומרכז ההנצחה בקריית טבעון
- ^ על פי בר-און, ההפגזה הייתה על מוצב השפך ולא הייתה יעילה
- ^ גל פרל, "ממפקד עצמאי נדרש המאמץ הגדול ביותר", הבלוג על הכוונת, 15 בינואר 2013.
- ^ עיטור העוז שהוענק לסגן מאיר הר-ציון, באתר "בעוז רוחם"
- ^ עיטור העוז שהוענק לסג"ם עובד לדיז'ינסקי
- ^ היום יוחלפו השבויים בין ישראל וסוריה, דבר, 29 במרץ 1956
- ^ יואל מרקוס, הם חזרו מדמשק, דבר, 6 באפריל 1956
- ^ יובל רון, תולדות הרפובליקה הערבית המאוחדת, באתר אימגו, 2003
34909397פעולת כנרת