דרך עפר

דרך עפר או שביל עפר היא סוג של דרך לא סלולה העשויה מהחומר המקורי של משטח היבשה דרכו הוא עובר. בשם "דרך עפר" ייקראו לרוב דרכים המתאימות לנסיעת רכבים. שביל צר יותר המתאים להולכי רגל, או לתנועת בעלי חיים, ולעיתים גם למעבר של כלי רכב קטנים, עשוי גם הוא להיקרא "דרך עפר", ולעיתים ייעשה שימוש במונחים "מסלול עפר" או "שביל עפר".

כבישים לא סלולים עם משטח קשה יותר, שנוצרו על ידי תוספת של חומרים כמו חצץ או אבנים, נקראים פעמים רבות "דרכי עפר", אך מהנדסי הכבישים מגדירים אותם "דרכים משופרות".

דרך חצץ, לעומת דרך עפר, היא נתיב שלרוב מסודר בצורה משופעת, על מנת לנקז מי גשמים, ומכיל תעלות ניקוז בצידי הכביש.

בדרך עפר לרוב לא יהיו הגבהות באזורים הרריים, שנועדו למנוע הצפה של הדרך. עקב כך בעת ירידת משקעים, מים רבים מתנקזים אליהן ונתיב התנועה מוצף, ולאחר גשם כבד עשויה הדרך להיות בלתי עבירה אפילו לרכב שטח. מסיבה זו, במדינות מסוימות, כמו אוסטרליה, ניו זילנד ופינלנד, דרכים אלו ידועות בשם "דרכי מזג אוויר יבש".

לדרכי עפר מאפיינים שונים בהתאם לקרקע ולמאפיינים הגאולוגיים של המיקום הגאוגרפי שלהן, והן עשויות להיות - חוליות, סלעיות, או בעלות משטח אדמה חשוף, שעלול להיות בוצי וחלקלק במיוחד בעת רטיבות, או קשיח במיוחד ביובש.

דרכים אלו נפוצות באזורים כפריים במדינות רבות, כאשר פעמים רבות הדרך צרה מאוד ומשמשת לעיתים רחוקות לתנועה. הן מצויות גם במטרופולינים במדינות מתפתחות רבות, שם הן עשויות לשמש אף ככביש מהיר גדול ורחב.

נסיעה בדרכי עפר

בעוד שרוב דרכי החצץ משמשות ככביש בכל מזג אוויר ויכולות לשמש לתנועה של רכבים רגילים, כבישי עפר עשויים להיות אפשריים לנסיעה רק עבור משאיות או רכבי שטח, במיוחד במזג אוויר גשום, או בחלקי דרך סלעיים או חוליים מאוד. גם רכבי שטח עשויים להיתקע בחול או בבוץ, באזורים הקשים יותר לנסיעה בדרכים אלו.

נהיגה בכבישי עפר דורשת מהנהג תשומת לב רבה לשינויים בשטח וקל יותר לאבד בה שליטה מאשר בדרך חצץ.