מלחמת הצרפתים והאינדיאנים
| תאריכים | 1754–1763 (כ־9 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צפון אמריקה | |||||||||
| תוצאה | חוזה פריז, ניצחון הבריטים | |||||||||
| שינויים בטריטוריות | צרפת החדשה בשטח שממזרח לנהר המיסיסיפי עברה לשליטת הבריטים; הטריטוריות הצרפתיות מערבית לנהר עברו לשליטת ספרד; פלורידה הספרדית עברה לשליטת הבריטים. | |||||||||
| ||||||||||
 | ||||||||||
מלחמת הצרפתים והאינדיאנים היא מערכה שהתנהלה בצפון אמריקה במשך 9 שנים, מ-1754 עד 1763, במקביל למלחמת שבע השנים באירופה. העימות, שהיה המלחמה הקולוניאלית הרביעית בין ממלכות צרפת ובריטניה, הסתיים בכיבוש בריטי של כל שטחי צרפת החדשה מזרחית לנהר המיסיסיפי, וכן של פלורידה הספרדית. כדי לפצות את בעלת בריתה, ספרד, על אובדנה של פלורידה, ויתרה צרפת על שליטתה בלואיזיאנה הצרפתית בשטח שממערב למיסיסיפי.
מלחמה זו שמה קץ לנוכחות הצרפתית בצפון אמריקה[1].
שם המלחמה
המלחמה ידועה כיום במספר שמות. בצפון אמריקה הבריטית נקראו המלחמות לרוב על שם המלך ששלט באותה התקופה. המלך המכהן היה אז ג'ורג' השני, ומלחמה אחת כבר נקראה על שמו (מלחמת המלך ג'ורג' בשנות הארבעים של המאה ה-18); כיון שכך בחרו המתיישבים הבריטיים לקרוא למלחמה על שם אויביהם, ומכאן השם "מלחמת הצרפתים והאינדיאנים". שם זה מקובל כיום בארצות הברית, אם כי הוא מטעה, משום ששבטים אינדיאנים לחמו בשורות שני הצדדים. היסטוריונים אמריקאים משתמשים בדרך כלל בשם המלחמה האירופאית שהתרחשה באותו הזמן, מלחמת שבע השנים. למלחמה יש עוד מספר שמות בהם משתמשים לעיתים רחוקות יותר, כמו "המלחמה הבין-קולוניאלית הרביעית" או "המלחמה הגדולה למען האימפריה".
בבריטניה ובצרפת אין שם מיוחד לעימות בצפון אמריקה והוא מוכלל בתוך מלחמת שבע השנים. "שבע השנים" מתייחסות לאירועים באירופה, מההכרזה הרשמית על המלחמה בשנת 1756 ועד לחתימת חוזה פריז בשנת 1763. אולם תאריכים אלו אינם מקבילים ללחימה בצפון אמריקה, שם הקרבות בין שתי המעצמות החלו ב-1754, בקרב ז'ומונוויל גלן, והסתיימו עם כיבוש מונטריאול ב-1760.
בקנדה מתייחסים הן דוברי האנגלית והן דוברי הצרפתית למלחמה כ"מלחמת שבע השנים" או "מלחמת הכיבוש" (צרפתית: Guerre de la Conquête), שם שנובע מהעובדה שזוהי המלחמה בה צרפת החדשה (אן ליתר דיוק השטחים הצרפתיים בקנדה) נכבשה על ידי הבריטים והפכה לחלק מהאימפריה הבריטית.
הגורמים העיקריים למלחמה
- הן הבריטים והן הצרפתים טענו לבעלות על השטח הרחב שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, מהאגמים הגדולים ועד למפרץ מקסיקו, שטח שנקרא על ידי הבריטים "מחוז אוהיו". הצרפתים מימשו תביעה זו על ידי הקמת תחנות מסחר ומצודות לאורך הנהר. הטענה הצרפתית לבעלות נסמכה על כך שהיה זה צרפתי, רובר דה לה סאל, שגילה את אגן המיסיסיפי, ותבע אותו בשם צרפת בסוף המאה ה-17.
- שתי המעצמות התעלמו מתביעותיהם של האינדיאנים לאדמתם כדי להמשיך במסחר הפרוות, שהיה חשוב מאד לכלכלתן.
- המתיישבים הבריטים חששו מהשפעת האפיפיור בצפון אמריקה. (צרפת החדשה נוהלה על ידי מושלים צרפתיים שהיו נתונים להיררכיה קתולית וכן פעלו בה מיסיונרים רבים). עבור המתיישבים הבריטים שהיו פרוטסטנטים בדתם, שליטה צרפתית בצפון אמריקה היוותה איום לדתם ולחירותם.
- הצרפתים חששו מהאנטי-קתוליות בקרב הבריטים, שכן באותה התקופה הקתוליות עדיין נרדפה תחת החוק הבריטי.
- חופי ניופאונדלנד היו עשירים בדגה ולכן נחשקו על ידי שני הצדדים.
רקע
צרפת החדשה
ערך מורחב – צרפת החדשה
במשך למעלה ממאה שנה הקימו הצרפתים את מה שקראו "צרפת החדשה": מושבותיהם בקוויבק (קנדה) ובשפך המיסיסיפי (אזור ניו אורלינס של היום). הם החלו להקים שרשרת יישובים לאורך קו הרי האפלצ'ים, כדי לחבר את המושבות בצפון למושבה שבדרום.
ההתיישבות הצרפתית באזור קוויבק והימות הגדולות החלה בתחילת המאה ה-17. ב-1608 הוקמה קוויבק סיטי, שהתפתחה באיטיות עקב תנאי האקלים והיחס העוין מצד האינדיאנים המקומיים - שבטי האירוקווי. הבריטים, שהחלו להתיישב באזורים אחרים של עמק הנהר סנט לורנס, במקביל לצרפתים, הצליחו הרבה יותר. היישובים הבריטיים שגשגו, ואוכלוסייתם הייתה מרובה מזו של אלה הצרפתיים. הבריטים אף כבשו את קוויבק בין השנים 1629 ל-1632. בשנת 1640 מנו המתיישבים הצרפתיים בסך הכול כ-360 נפשות.
בשנת 1663 הכריז המלך לואי הארבעה-עשר על צרפת החדשה כעל מושבת כתר צרפתית, ובכך פתח את הדרך לפיתוח מואץ של המושבה. חיל מצב נשלח מצרפת כדי להגן על התושבים מהתקפות אינדיאניות, בעיקר מצד שבטי האירוקווי. ב-1666 מנו המתיישבים 3,215 נפשות.
ב-1682 החלו הצרפתים ליישב את אזור לואיזיאנה, ולבנות מצודות לאורך נהר המיסיסיפי. ההתפשטות הצרפתית מקוויבק בצפון ועד מפרץ מקסיקו בדרום עוררה חששות כבדים בקרב המתיישבים הבריטים. המתיישבים שחיו ממזרח להרי האפלצ'ים חששו שימצאו עצמם מסוגרים בין הצרפתים מכאן והאוקיינוס האטלנטי מכאן. חשש נוסף של המתיישבים היה מהחלת השפעתם של האפיפיור והקתוליות על השטחים הצרפתיים, ומכרסום במעמדה של הכנסייה האנגליקנית.
המלחמות הבין קולוניאליות
- ערך מורחב – המלחמות הבין קולוניאליות בין בריטניה לצרפת
ב-1689 פתחו הבריטים בתמיכת האינדיאנים משבטי האירוקווי במתקפה נגד הצרפתים, מערכה שנמשכה עד 1697, וכונתה על ידי הבריטים "מלחמת המלך ויליאם". מלחמה זו הייתה זירת משנה למלחמה באירופה - מלחמת הברית הגדולה. במהלכה של המערכה נפלו אקדיה (היום נובה סקוטיה) והעיר פורט רויאל בידי הבריטים, אולם הם נכשלו בניסיונותיהם לכבוש את קוויבק סיטי ומונטריאול, ונסוגו לבסוף חזרה. המלחמה נחתמה בהסכם רייסווייק (Ryswick).
לא חלפו חמש שנים, ומלחמה חדשה ("מלחמת המלכה אן") פרצה ב-1702. בעקבות פרוץ מלחמת הירושה הספרדית באירופה ב-1701, התלקחו עימותים בין הבריטים לבין הצרפתים גם בזירה האמריקנית. ב-1710 כבשו הבריטים שוב את פורט רויאל ואת אקדיה, והאזור הפך למחוז הבריטי נובה סקוטיה. ב-1713 נחתם הסכם אוטרכט בו ויתרו הצרפתים על ניופאונדלנד ועל אזור מפרץ הדסון לטובת בריטניה.
השקט נשמר באזור עד 1744, עת תקפו הבריטים שוב במערכה שנקראה "מלחמת המלך ג'ורג'", שוב על רקע מלחמה אחרת - מלחמת הירושה האוסטרית. המערכה נמשכה עד 1748, ובמסגרתה כבשו הבריטים את מצודת לואיבור (Louisbourg) אך השיבו אותה לצרפתים במסגרת הסכם אקס-לה-שאפל.
הפגנות כוח צרפתיות
ביוני 1749 ציווה מושל צרפת החדשה על פייר-ז'וזף סלורון לארגן משלחת למחוז אוהיו במטרה להסיר את ההשפעה הבריטית באזור. סלורון נצטווה גם לאשר את נאמנותם של הילידים האמריקאים באזור לכתר הצרפתי.
משלחת סלורון כללה 213 נחתים צרפתיים שעשו את מסעם ב-23 סירות קנו. המשלחת יצאה מקוויבק ושטה דרומה בנהר סנט לורנס, עברה אל נהר אוהיו והגיעה אל עמק אוהיו. סלורון החל לקבור באדמה לוחיות עופרת שהייתה חרוטה בהן התביעה הצרפתית למחוז אוהיו. כשהגיעה המשלחת ללוגסטאון, אחד היישובים האינדיאנים החשובים באזור, הודיעו להם האינדיאנים כי המחוז שייך להם וכי הם יסחרו גם עם הבריטים למרות התנגדות הצרפתים.
לאחר חמישה חודשי מסע חזרה המשלחת לקוויבק עם הישגים אפסיים. סלורון הודיע לממונים עליו כי האינדיאנים מסורים לבריטים ולא ידידותיים לצרפתים. שלוש שנים לאחר מכן שלחו הצרפתים משלחת שמטרתה הייתה להעניש את השבטים האינדיאנים במורד נהר אוהיו על סירובם לדרישותיהם. המשלחת, שכללה 300 חיילים קנדים-צרפתים וכן בני ברית משבט אוטווה, תקפה והרגה 14 מבני שבט מיאמי, כולל את מנהיגם.
באביב 1753 קיבל לידיו פול מרן, מפקד צרפתי נודע, כוח של 2000 חיילים צרפתים ואינדיאנים על מנת להגן על אדמות צרפת בעמק אוהיו מפני הבריטים. מרן עקב אחר המסלול שמופה על ידי סלורון, אולם בעוד שסלורון שם לוחות עופרת, מרן בנה וביצר מבצרים ומעוזים. המבצר הראשון שבנה מרן היה על גדות אגם אירי וכן בנה גם מבצרים לאורך נהר בוף, שיצא מהאגם דרומה.
הפגנת כוח זו של הצרפתים הפחידה את בני שבט האירוקוי בסביבה, וגרמה להם לבקש הגנה מהבריטים, בהם הם בטחו. מושל מושבת ניו יורק נפגש באולבני עם מנהיג האירוקוי, צ'יף הנדריק. הנדריק התעקש שהבריטים יעמדו בהבטחותיהם ויחסמו את ההתפשטות הצרפתית. אולם המושל הבריטי לא הסכים להתחייב לכך, והנדריק הכריז כי הברית בין בריטניה לפדרציית האירוקוי נשברה.
טרום המלחמה
היו ניסיונות ליישב את הסכסוך בדרכי שלום. ב-1750 נפגשו נציגי הצדדים בפריז על מנת לפתור את חילוקי הדעות סביב השטחים שבמחלוקת, אך ללא הועיל.
ב-1752 מונה המרקיז דוקן למושלה הכללי של צרפת החדשה. הוא קיבל הוראה להשתלט על עמק הנהר אוהיו, ולסלק את הנוכחות הבריטית מהאזור, ופעל בהתאם. במקביל קיבל רוברט דינווידי, מושל וירג'יניה, הרשאה לתושבי המושבה להתיישב בעמק.
בתחילת 1754 החלו הבריטים לבנות מצודה במקום המפגש בין נהר האלגייני (Allegheny) והמונונגאהיילה, בו הם יוצרים את נהר אוהיו, מצודת הנסיך ג'ורג'. הצרפתים השתלטו על המקום, השלימו את בניית המצודה וקראו לה "פור דוקן".
מהלך המלחמה
בעוד שמלחמת שבע השנים החלה רק ב-15 במאי 1756, עת הכריזה בריטניה מלחמה על צרפת, המלחמה בצפון אמריקה החלה שנתיים קודם לכן, בניגוד מוחלט לעימותים הקודמים בהם העימות פרץ לאחר פרוץ מערכה אירופאית מקבילה.
1754-1755: הקרבות על פור דוקן
ב-28 במאי 1754 נשלח על ידי מושל וירג'יניה לויטננט קולונל צעיר בשם ג'ורג' וושינגטון (בן 21 באותה עת), כשהוא מלווה בכוח של 40 חיילים, לשאת ולתת עם הצרפתים בשאלת הגבולות בין המושבות האנגליות למושבה הצרפתית המתהווה במחוז אוהיו. הצרפתים, שהשתלטו על מצודה שבנו הבריטים, השלימו את ביצורה וקראו לה "פור דוקן" (Fort Duquesne). מצודת פור דוקן, באזור בו נשפך נהר המונוגאהלה (Monongahela) אל נהר אוהיו, בגבול פנסילבניה-וירג'יניה (כיום העיר פיטסבורג, פנסילבניה), הייתה המפתח לשליטה בעמק הנהר אוהיו. לאחר סירוב הצרפתים לסגת מהאזור, גלש המשא ומתן עד מהרה לעימות שבו נהרגו 10 חיילים צרפתיים ו-21 נשבו, בתוכם הקצין הצרפתי ז'ומונוויל (Joseph Coulon de Jumonville). הקרב נקרא "קרב ז'ומונוויל גלן" על שמו.
על פי המסופר, אמר ז'ומונוויל הפצוע לוושינגטון כי הוא בא לשליחות של שלום מטעמו של המלך לואי החמישה עשר. בתגובה, נטל בן בריתם האינדיאני של הבריטים משבט הסנקה, צ'יף טאנאגריסון (Tanaghrisson), שהיה ידוע בכינוי "חצי מלך" (Half King), גרזן טומהוק, הלם בראשו של הקצין הצרפתי והרג אותו, דבר שגרם לתגובה נסערת בקרב הצרפתים.
בציפייה לנקמה צרפתית, הקים וושינגטון בחופזה מצודת עץ מעגלית (Fort Necessity) בסיוע מאה וחמישים אנשי מיליציית וירג'ינייה. בניית המצודה הושלמה ב-3 ביוני 1755 והזמן שנותר עד להגעת הצרפתים נוצל לתגבור הכוחות המגינים. גשמים עזים שירדו ב-2 ביולי הציפו את החפירות שהוכנו ווושינגטון הורה לכרות עצים לשימוש כסוללות הגנה. למחרת, ב-3 ביולי 1755 באחת עשרה בבוקר, הותקפה המצודה על ידי כח צרפתי-קנדי בן שש מאות לוחמים, בפיקודו של אחיו החורג של ז'ומונוויל. וושינגטון הורה לאנשיו להסתער על התוקפים, אולם התקפה נגדית צרפתית הביאה את שלוש מאות אנשי המיליציה להימלט בחזרה למצודה. וושינגטון, יחד עם מאה לוחמים בריטים סדירים, מצא עצמו בנחיתות מספרית בולטת מול הכוחות הצרפתיים והורה על נסיגה. הצרפתים נפרשו מחדש ביערות והמטירו אש כבדה על המצודה. הכוחות הנצורים השיבו אש, אך כיוונו גבוה מדי והנחילו אבידות קלות לתוקפים. גשמים עזים שהתחדשו אחר הצהריים הרטיבו את אבק השרפה של המגינים. קצין צרפתי התקרב למצודה כדי לדון בתנאי הכניעה והמשא ומתן התנהל מחוץ למצודה בעוד אנשי המיליציה משתכרים בתוכה. וושינגטון חתם על כתב הכניעה ולמחרת נטשו אנשיו את המצודה, מבלי להתנגד לצרפתים הבוזזים את ציודם. היה זה הקרב היחיד בו ג'ורג' וושינגטון נכנע בכל הקריירה הצבאית שלו.
ב-9 ביולי 1755 הוביל מייג'ור ג'נרל אדוארד בראדוק (Braddock), מפקד הכוחות הבריטיים ביבשת, כוח בריטי גדול אל אותה מצודה. בין פקודיו היה גם ג'ורג' וושינגטון, אז כבר קולונל.[2]
בראדוק ניסה להשתמש בטקטיקות אירופיות שכללו מבני ירי והתקדמות ישרה קדימה, אולם הוא ספג תבוסה קשה מידי הצרפתים ובני בריתם הילידים, בקרב שנקרא "קרב מונונגאהלה".[3] למרות שהבריטים היו רבים וחמושים יותר (1300 לוחמים), הצרפתים (כ-900) התאימו את לחימתם לתנאי השטח והשתמשו בעצים ובשיחים כמחסה. הקרב הסתיים במפלה מוחצת לאנגלים. 456 מחייליהם נהרגו, ו-521 נפצעו. לצרפתים היו כמה עשרות נפגעים. בראדוק עצמו נפצע פצעי מוות, ומת לאחר ארבעה ימים. גורג' וושינגטון, למרות שכמעט נפצע ארבע פעמים, יצא ללא פגע והוכיח את יכולת הפיקוד שלו בארגנו מחדש את הכוחות שנותרו ובפקדו על הנסיגה מהאזור[4].
1756-1757: ניצחונות צרפתיים
התבוסה הבריטית הקשה הייתה תחילתו של רצף ניצחונות צרפתיים במהלך השנים הבאות, רבים מהם כנגד כל הסיכויים. הניצחונות הבריטיים היחידים בשנים הראשונות של המלחמה היו ב-1755, ניצחונות שהבטיחו את הישארות עמק ההדסון ונובה סקוטיה בידי בריטניה.
השנים 1756-1757 היו שקטות למדי ורק שלושה קרבות נערכו במהלכן:
- הקרב על פורט אוסווגו, בו כבשו הצרפתים באוגוסט 1756 מבצר חשוב בצפון מדינת ניו יורק של היום ששיבש את השיט והמסחר בימת אונטריו;
- משלחת קיטאנינג (8 בספטמבר 1756): פשיטה בריטית שנערכה על כפר של אינדיאנים שהיו נאמנים לצרפתים;
- הקרב על פורט ויליאם הנרי (אוגוסט 1757), שהסתיים באיבוד מבצר בריטי חשוב לא רחוק מגבול קנדה, בדרומו של אגם ג'ורג'. קרב זה הוא אחד מהנודעים לשמצה במלחמת שבע השנים בשל העובדה שהכוחות הצרפתיים הפרו את תנאי הכניעה של הבריטים, שכללו גם נשים וילדים, וטבחו ברבים מהם. קרב זה הוא התפאורה לספר המוהיקני האחרון.
1758-1759: הכף נוטה לטובת הבריטים
לאחר מספר שנות לחימה שבהן הייתה יד הצרפתים על העליונה, ההזנחה הצרפתית של זירת צפון אמריקה של המלחמה, בשילוב עם הנהגתו החזקה של ויליאם פיט האב, שר החוץ החדש של בריטניה, גרמו לשינוי במהלך המלחמה ולעליית כוחם של הבריטים.
ב-1758 תקפו הבריטים את לואיבור בחוף האטלנטי, את פורט קרילון שעל חוף אגם שמפליין, ואת פורט פרונטונאק במזרח אגם אונטריו. הם הצליחו לכבוש את לואיבור, אקדיה (כיום נובה סקוטיה), וכך השיגו שליטה אסטרטגית על הכניסה לנהר סנט לורנס, והשתלטו גם על אגם אונטריו. כישלונם היחיד היה בפורט קרילון.
ביולי 1758 יצא ממערב מרילנד בריגדיר גנרל ג'ון פורבס בראש כוח גדול של 6,000 חיילים להילחם במצודת פור דוקן. ג'ורג' וושינגטון היה אחד ממפקדי הכוחות. לאחר שהצליחו הבריטים לצרף את האינדיאנים המקומיים לצידם, ולאחר שהצרפתים במצודה הבינו כי לא יקבלו סיוע מהאינדיאנים או מבסיס האם במונטריאול, הם נטשו את המצודה ב-24 בנובמבר בחסות החשיכה. הבריטים נתנו למצודה את השם פורט פיט (fort pitt), לימים העיר פיטסבורג.
ביולי 1759 איבדו הצרפתים גם את אחד ממעוזיהם החשובים ביותר - פורט ניאגרה שבצפון מדינת ניו יורק והלחימה עברה ללב השטח הצרפתי בחבל קוויבק.
1759-1760: נפילת קוויבק-סיטי ומונטריאול
ביוני 1759 יצאו הגנרל ג'יימס וולף בראש כוח של 9,000 חייל והאדמירל צ'ארלס סונדרס בראש צי של 20 ספינות, והטילו מצור בן שלושה חודשים על העיר קוויבק סיטי, בירת צרפת החדשה. בתום המצור נכנע חיל המצב הצרפתי ששהה בה, והעיר נפלה לידי הבריטים, שהחזיקו בה גם לאחר מצור צרפתי ארוך שהושם על העיר שנה לאחר מכן. נפילתה של קוויבק סיטי הייתה נקודת המפנה במלחמה.
באוגוסט 1760 נחלו הצרפתים תבוסה מוחצת ב"קרב אלף האיים", באזור נהר סנט לורנס. בהגנה על מעוזיהם בפורט לוי (Fort Lévis) הסמוכה לקוויבק סיטי נפלו או נפצעו 275 מ-300 המגנים, והמושל הצרפתי הסכים לשאת ולתת על כניעה.
הצרפתים דרשו כתנאי לכניעה לאפשר לתושבים הצרפתים במושבה לשמור על דתם הקתולית ועל רכושם. האנגלים אפשרו מצדם להעביר חיילים צרפתים פצועים לצרפת, בתנאי שיתחייבו לא לחזור ולהילחם בהם. ב-8 בספטמבר 1760 נכנעה מונטריאול, ולמעשה היה זה סוף המלחמה. בהמשך התחוללו מספר קרבות קטנים, עד לחתימת הסכם השלום הסופי - אמנת פריז בפברואר 1763.
תוצאות המלחמה
בסופו של דבר ניצחו האנגלים ניצחון מובהק כבר ב-1760 עם נפילת מונטריאול, והפכו את קנדה ואת המרחבים שבין הרי האפאלאצ'ים למיסיסיפי למושבות בריטיות. עם סיום מלחמת שבע השנים ב-1763 הוחלט בחוזה פריז שהשטחים שנכבשו על ידי הבריטים יהיו תחת שלטון הכתר הבריטי. צרפת איבדה את כל אחיזתה בשטח שממזרח למיסיסיפי ואת כל השטח באזור קוויבק, למעט שני איים קטנים באזור ניופאונדלנד - סן פייר ומיקלון, שם שמרה צרפת על זכויות הדיג שלה. את השליטה במרחבים העצומים שממערב למיסיסיפי- השטח שנקרא לואיזיאנה הצרפתית, העבירה צרפת לשליטת ספרד, בעלת בריתה, כפיצוי על אובדן פלורידה לבריטניה. כן נותרה בידי הצרפתים השליטה בשני איים בקריביים שהיו כבושים על ידי בריטניה - "איי הסוכר": גוואדלופ ומרטיניק. איים אלה היו בעלי חשיבות כלכלית לצרפת הודות למטעי קנה הסוכר שגודלו בהם. בנוסף, אושר לצרפת להישאר בעיר ההודית פונדיצ'רי, ונוכחותה שם נשמרה עד המאה ה-20.
ההסכם זכה לביקורת רבה בבריטניה. ויליאם פיט, אדריכל הניצחון הבריטי, שאולץ לפרוש מכהונתו כשר החוץ עוד ב-1761, התנגד בחריפות לתנאי ההסכם ששם קץ למלחמה, וסבר שתנאי ההסכם אינם הולמים את ממדי הניצחון הבריטי. הוא התנגד להחזרת "איי הסוכר" בקריביים לצרפת, להישארותה של צרפת בפונדיצ'רי שבהודו, ולזכויות הדיג שנותרו לצרפתים בניופאונדלנד. בצד הוויתורים לצרפת קבל גם על הפניית הגב לפרוסיה, שותפתה של בריטניה במלחמה.
בריטניה קיבלה את השליטה על קוויבק, והמשמעות הייתה מעבר של אוכלוסייה קתולית צרפתית שמנתה כ-60,000 נפש לשלטון בריטי. עוד ב-1755 גורשו אלפי דוברי צרפתית מאקדיה, עם כיבושה על ידי הבריטים, וחלקם הגיע ללואיזיאנה.
השפעות המלחמה
לתוצאות המלחמה הייתה השפעה גדולה על המפה העתידית של צפון אמריקה. הצרפתים, לא זה בלבד שהפסידו שטחים עצומים לטובת בריטניה, איבדו גם את הרצף הטריטוריאלי בין השטחים שנשארו בידם ממערב למיסיסיפי - (לואיזיאנה הצרפתית), לבין האוקיינוס האטלנטי. הואיל וכך, העבירה צרפת את השטח לשליטת בעלת בריתה - ספרד. לימים, משיחזור שטח זה לידי הצרפתים, הם יוותרו גם עליו וימכרו (ב-1803) את לואיזיאנה הצרפתית לארצות הברית תמורת 15 מיליון דולר.
לבריטניה לא הייתה ברירה אלא לחתום על הסכם פריז, למרות ביקורות חריפות מבית: הוצאותיה בגין המלחמה היו עצומות, וחובה הלאומי שעמד טרום המערכה ב-1755 על כ-74 מיליון לי"ש, קפץ ב-1763 לכ-133 מיליון לי"ש, סכום עתק במאה ה-18. כדי לכסות את הוצאותיה, הכבידה בריטניה את המיסוי על המתיישבים: ב-1765 נחקק חוק הבולים, אשר החיל מס בולים על המושבות בצפון אמריקה, ואשר קבע כי כל מסמך רשמי או חוקי – עיתון, רישיון, חוזה שכירות וכדומה חייב להיות מבויל. החוק, שנועד לממן חלק מהוצאות המלחמה, בוטל לאחר שנה.
בנוסף, בעקבות העברתו של שטח רב לידי בריטניה, הוכרזה ההכרזה המלכותית של 1763 אשר הגבילה את ההשתלטות על קרקעות האינדיאנים. נהוג לראות בהצהרה זו את תחילתם של חילוקי דעות מהותיים בין בריטניה לבין המתיישבים.
בסיכום המלחמה נראה כי שכרה של בריטניה יצא בהפסדה: בריטניה, לכאורה המנצחת הגדולה והמרוויחה העיקרית מהמלחמה, הגיעה לשליטה על שטחים בהיקף שלא שלטה בו מעולם, ולמעמד של מעצמת על, אך בסופו של דבר, האיצה מלחמת הצרפתים והאינדיאנים את פריצתה של מלחמה אחרת - מלחמת העצמאות האמריקאית, שהביאה לכלל סיום את שליטתה של בריטניה במושבותיה בצפון אמריקה, למעט קנדה. בצפון היבשת קיבלה בריטניה לידיה בקוויבק שטחים מיושבים בתושבים קתולים דוברי צרפתית. הייתה זו ראשיתה של קנדה, שנוסדה רשמית כמאה שנים מאוחר יותר, אך גם ראשיתו של קונפליקט עדתי אנגלי-צרפתי עמוק במדינה זו.
המלחמה בתרבות ובספרות
הספר "המוהיקני האחרון" מאת ג'יימס פנימור קופר נכתב על רקע אירועי המלחמה, ובפרט על רקע הקרב על פורט ויליאם הנרי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ למעט בשני האיים סן פייר ומיקלון ובמספר איים בקריביים
- ^ "The Battle of the Monongahela". World Digital Library. 1755. נבדק ב-2013-08-03.
- ^ על קרב Monongahela במהדורה האנגלית של ויקיפדיה.
- ^ דייוויד מקאלו, "1776 - המלחמה ששינתה את ההיסטוריה של העולם המערבי", הוצאת אריה ניר, 2006, עמוד 50.