רבי מאיר יהודה גץ
 | |
| הרב מאיר יהודה גץ | |
| לידה |
15 באוגוסט 1924 ט"ו באב ה'תרפ"ד  מנזל בו-זלפה, תוניסיה |
|---|---|
| פטירה |
18 בספטמבר 1995 (בגיל 71) כ"ג באלול ה'תשנ"ה  ירושלים, ישראל |
| מקום קבורה | בית הקברות היהודי בהר הזיתים |
| מדינה |
 תוניסיה, ישראל |
| מקום פעילות | כרם בן זמרה, ירושלים |
| השתייכות | ציונות דתית |
| תחומי עיסוק | רבנות, קבלה כניסה להר הבית |
| תפקידים נוספים | רב הכותל והמקומות הקדושים |
| רבותיו | הרב שלום יעיש הרב מצליח מאזוז הרב מרדכי שרעבי והרב עובדיה הדאיה |
| תלמידיו | הרב ישראל אביחי |
| חיבוריו | רשפי א"ש - קבלה, גיצי תורה - פירוש קבלי לפרשת השבוע, ויומן הכותל |
הרב מֵאִיר יְהוּדָה גֵץ (ט"ו באב ה'תרפ"ד, 15 באוגוסט 1924 – כ"ג באלול ה'תשנ"ה, 18 בספטמבר 1995) היה רב, פוסק ומקובל ספרדי ששימש כרב הכותל המערבי והמקומות הקדושים וראש ישיבת המקובלים בית אל.
ביוגרפיה
הרב מאיר יהודה גץ נולד בשנת תרפ"ד (1924) במנזל בו זלפה (אנ'), תוניסיה, לשמחה-מסעודה לבית בן עטר, ולרב צמח גץ, נצר למשפחת רבנים[1], והיה השלישי מבין ארבעה אחים. סמוך ללידתו עברה המשפחה לתוניס, שם למד בתלמוד תורה "אור התורה". בעקבות דרישתו החלו ללמוד בתלמוד תורה גם את השפה הצרפתית בנוסף ללימודי הקודש[2]. גץ הצעיר הראה כישרון לשפות ובימי חייו למד גם ערבית, עברית, לדינו, גרמנית, אספרנטו, יידיש, לטינית, רומנית, איטלקית וטורקית. למד גם אצל הרב יהושע פיטוסי.
בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, נלקח עם יהודים אחרים על ידי גרמניה הנאצית לעבודות כפייה בעיר ביזרטה. במחנה דאג לענייני יהדות, ואף כתב מגילת אסתר מתחת לאפם של הגרמנים. בט"ו בשבט ה'תש"ג, בחסות הפצצה אנגלית, נמלט במדי חייל שקיבל ועשה דרכו רגלית מביזרטה לביתו, מרחק של כ-60 ק"מ[3].
בגיל תשע עשרה נשא לאישה את אסתר-סילבט לבית גז, קרובת משפחה רחוקה. הזוג הקים את ביתו בנאבל, מגורי משפחתה של אסתר, שם עבד הרב גץ כמוכר בחנות. באותה עת השתלם במשפטים ולמד בהתכתבות בסורבון[4]. בשנת ה'תש"ו, בהיותו בן עשרים ושתיים, הוסמך לרבנות, בשנת תש"ז הוסמך לעו"ד ונוטריון.
בגיל עשרים ושתיים התמנה כרב עיירת סוק אל-ארבעאא (אנ') בצפון-מערב תוניסיה שם כיהן בנוסף כחזן, מוהל, שוחט, ועורך נישואין. אנשי העיירה נקשרו אליו בעבותות אהבה. הוא קירב את הילדים בעירו ללימוד תורה. היה פעיל בתנועה הציונית בתוניס, דרש רבות בשבח ארץ ישראל והשפיע על בני קהילתו לעלות לארץ ועודד את צעירי הקהילה להתאמן בהגנה עצמית ובנשיאת נשק[5].
לאחר קום המדינה, נענה לקריאתה של הסוכנות היהודית ויצא בראש קבוצת נערים לגרנובל שבצרפת, בדרכה לישראל. שם, ניהל כשנה מוסד של עליית הנוער ולימד את הנערים: תורה, אהבת הארץ, וציונות (אחד הנערים שעבר תחת ידו במוסד הוא יצחק חיים פרץ, לימים רבה של רעננה)[6].
העלייה לארץ
בסוף שנת ה'תש"ט (1949) עלה לישראל עם אשתו וארבעת ילדיו והם גרו במעברת חליסה בחיפה, שם עבד תחילה כפועל פשוט בעבודות יזומות של הקק"ל ולאחר מכן, בזכות שליטתו בשפות שונות, התמנה לפקיד במשרד העבודה[7].
לאחר חודשים ספורים במעברה, התמנה כרב, חזן, מוהל ושוחט במושב ההר האדום (ששמו שונה בהמשך לכרם בן זמרה) שבגליל העליון[8], יסד את בית הספר החקלאי היסודי "בניהו" ביישוב ושימש כמנהלו, תחילה כבי"ס יישובי ולאחר מכן כבי"ס אזורי[9] וניהל את חיי הרוח של המושב ביד רמה[10].
בשנת 1952, אף על פי שהיה פטור משירות חובה בהיותו אב לארבעה ילדים, התגייס לצה"ל, שירת בחיל הרגלים ועבר קורס מפקדי מרגמות וקורס קצינים. לימים, שימש כרכז הביטחון של מרום הגליל.
בשנת 1956 הוכתר כאחד מ"בחירי השנה" בידי נשיא המדינה[11].
במהלך הבחירות לכנסת החמישית היה פעיל של המפד"ל[12].
בירושלים
במלחמת ששת הימים שכל את בנו השני אבנר, שנלחם בקרבות בירושלים בחטיבת הצנחנים, בקרב בבית הקברות המוסלמי א-סאהירה בסמוך לחצר המטרה[13]. הרב גץ כאב עד מאוד את נפילת בנו, אך גם התעודד וניחם את משפחתו בעובדה שבנו נהרג על קידוש השם ועל שחרור ירושלים. ידועה בשמו האמרה: "אוי לי שכך קרה לי, ואשריי שזכיתי שבני נפל על שחרור ירושלים"[14].
חודשים ספורים לאחר נפילת בנם, החליטו בני הזוג לעבור לירושלים כדי לשהות בסמוך לקברו בהר הרצל[15]
בשנת ה'תשכ"ח (1968) עברו לגור בירושלים, תחילה בקרוואן בשכונת תלפיות מזרח, משם לשיכונים בשכונת שמואל הנביא, ובשנת תשל"א (1971) הייתה המשפחה בין המשפחות הראשונות שעברו להתגורר ברובע היהודי והשתכנו בבית בו שכן תלמוד התורה הספרדי במהלך המאה ה-19[16].
כרב הכותל
בשנת תשכ"ט (1969), שר הדתות, זרח ורהפטיג, מינה את הרב גץ לשמש כרב הכותל, בעקבות מאבק של הרב גץ בוועידה הרפורמית שהייתה אמורה להתכנס בכותל ולקיים תפילה מעורבת בשנת תשכ"ח[17]. תחילה, כרב ספרדי לצדו של הרב האשכנזי יוסף משה שכטר, אך עם פטירתו של הרב שכטר מספר שנים לאחר מכן, לא מונה רב אחר, והרב גץ נשא במשרה לבדו[18]. הוא שהה בכותל יומם ולילה, התמודד עם קבצנים, טיפל בסידור מקומות למניינים השונים ובתחומים נוספים. עם השנים הורחבה משרתו מעבר לרחבת הכותל המצומצמת.
בשנת תשנ"ב (1992) הורחבה כהונתו גם למקומות הקדושים הנוספים ברחבי ישראל. את תפקידו תיאר כך:
"רש"י אומר "יש אוזניים לכותל", השכינה שורה בכותל והיא קולטת בתוך אבניה את כל פניותיהם ובקשותיהם הפרטיות של עם ישראל. אבל לכותל אין פה, ואדם ששופך את ליבו בכותל, לא מקבל תשובה. אני משתדל להיות לפה לכותל המערבי. אדם מגיע לכותל ועמו מטען צרות שבא לפרוק ליד האבנים האלה. לפעמים מספיק לו שהכאב שהיה עצור בקרבו השתחרר, אבל לפעמים זקוק הוא למילות עידוד. זה תפקידי הפנימי והמרכזי – שכל הבא לכותל עם מטען כאבו, יצא ויישא את קשייו ביתר קלות"[19].
במשך עשרים ושמונה שנות כהונתו כרב הכותל, כתב 12 יומנים המתעדים את הקורה בארץ בכלל ובכותל בפרט ואת סדר יומו בניהול הכותל והתמודדותו עם הקשיים ביישום התפקיד. היומנים כתובים בכתב יד קריא ומסודר, וסדורים לפי שעות וימים. העדכון האחרון נכתב יומיים לפני פטירתו.
הרב גץ יזם את חפירת מנהרות הכותל החל משנת 1969, עקב אחר התקדמות הפועלים והתייעץ עם ארכאולוגים מחד, ועם רבנים מאידך. במהלך חשיפת המנהרות התגלה בין נדבכי הכותל שער אטום. הרב גץ כינה אותו בשם "שער הכהנים" וקישר אותו עם מעבר תת-קרקעי המוזכר במשנה[20]. הרב גץ התכוון לפורצו בתקווה שהדבר יסייע בזיהוי מקום המקדש ובאיתור אוצרות בית המקדש וארון הברית, שלפי מסורות שונות, נגנזו מתחת לקרקע הר הבית. בשנת 1976 התכתב הרב גץ עם האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ' שהזהירו שלא לפרוץ את השער[21] והרב גץ קיבל עליו את הדין. חמש שנים מאוחר יותר בשנת תשמ"א, כאשר הוחלט על התקנת בית כנסת במקום (כיום, בית הכנסת ע"ש הרב גץ), נחצבה גומחה לארון קודש בשער ונפער חור ומאחוריו נחשפה מנהרה החצובה בסלע מתחת להר הבית. ממדיה היו מרשימים: 28 מטר אורך ושישה מטרים רוחב. בקרקעיתה היו מים רבים ובוץ. ביומנו רשם הרב גץ: "ניגשתי תיכף ומיד למקום ונאחזתי התרגשות עצומה. שעה ארוכה ישבתי מוטל ללא אונים כשדמעות רותחות זולגות מעיניי. ולבסוף אזרתי עוז ובדחילו ורחימו נכנסתי, ישבתי על המדרגות ואמרתי את 'תיקון החצות' כמנהגנו". לאחר התייעצות עם הרבנים הראשיים (הרבנים שלמה גורן ועובדיה יוסף) לגבי סוגיית הכניסה להר הבית דרך המחילה, הוחלט לנקזה ולנקותה ולהמשיך לחקור את תת-קרקעית ההר בחשאי, אולם שבעה שבועות אחרי חשיפת המנהרה שודרה ידיעה על כך בקול ישראל[22]. זמן לא רב לאחר מכן החלו מוסלמים להיכנס למנהרה מפתחים שבתוככי הר הבית ולאחר התפתחות עימותים, הדרג המדיני הורה לאטום את הפתח למנהרה בבטון מזוין. ביומניו, השווה הרב גץ את תחושתו לתחושותיהם של היהודים שצפו בחורבן בית המקדש.
צביון רחבת הכותל
הרב גץ ראה בכותל מקום תפילה לכל אדם באשר הוא אדם, בין אם יהודי דתי, חרדי, חילוני, או גוי ועובד ע"ז, ולכן יש לתת גישה למקום לכל אחד. מאידך הוא ראה את הכותל בעל מעמד המחייב את ההלכה היהודית ונלחם על שמירת צביונו מפני מי שניסה להפר אותו.
היחס לעלייה להר הבית
היחס של הרב גץ לעליה להר הבית היה כפול. כלפי חוץ הפגין את העמדה הרשמית של הרבנות הראשית שלא לעלות וכאשר נשאל לדעתו סירב להגיב. אבל בתוככי הרבנות הראשית פעל נמרצות על מנת להתיר ולאפשר עלייה להר הבית. במכתב[23] שכתב למנכ"ל משרד הדתות בשנת תשמ"א בעקבות עתירה לבג"ץ מביע הרב גץ את דעתו האמיתית בנושא: "לית מאן דפליג שעל-פי ההלכה, מותרת הכניסה לשטחים נרחבים מאוד וללא שום הכנה. בשטחים אחרים מותרת הכניסה לאחר טהרה... ורק בשטח מצומצם יחסית ... אסורה הכניסה בהחלט". במכתב הוא קובל על היחס לעולים להר הבית וסובר שכל המציאות נוצרה בגלל היחס של המדינה להר. ולכן חובה לקיים "ועדת אד הוק" של אנשי מקצוע שתתיר את העלייה. עם זאת פעל כלפי חוץ להרחקה מההר על ידי קביעת שלט כניסה שהרבנות הראשית אוסרת כניסה וכן תקופה מסוימת היה שומר בשכר שמסביר לאנשים את חומרת האיסור.
מיקום בית המקדש
הרב גץ בעל דעה ייחודית בעניין מיקום בית המקדש על הר הבית. דעתו היא שמקום ה"צ'חרא" מה שמקובל שהיא אבן השתיה הוא מקום המזבח[24]. משום שנפסק ברמב"ם ש:"כל הר הבית הוא כפין על גבי כפין"[25] כלומר חללים תת-קרקעיים, חוץ ממקום המזבח שעליו נצטוו "מזבח אדמה תעשה לי"[26]
הרב גץ מהראשונים שסבר שהארגמון קהה קוצים הוא התכלת המקורית, כשיטת הרב הרצוג. בזמנו טרם הצליחו להפיק תכלת מהארגמון ולכן הלך בינתיים עם התכלת של האדמו"ר מראדזין אבל רק בטלית קטן.
ישיבת בית אל
ב-1973 יזם את שיקום המבנה של ישיבת המקובלים בית אל, הקים את הישיבה מחדש ועמד בראשה. שלושה ימים לפני מותו הושלמה בניית הישיבה במקומה המקורי והוא השתתף בחנוכת הישיבה. בראש הישיבה אחריו עומד תלמידו הרב ישראל אביחי.
הרב גץ נפטר בכ"ג באלול ה'תשנ"ה ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים לצד בנו יאיר שנהרג בשנת 1986 מפגיעת משאית.
אישיותו ומשנתו
הרב גץ נהג בפרישות כדרך המקובלים, והיה קם לומר תיקון חצות במנהרות הכותל מול מקום קודש הקודשים, לומד עד לתפילת שחרית כוותיקין, לאחר יום עבודה בכותל חזר ללמד בישיבת המקובלים בית אל עד לתפילת ערבית אלא אם כן היה נצרך למשהו אחר. רק בשעות המעטות שבין ערבית לחצות הלילה היה ישן. בהיותו בירושלים התעמק בעולם הקבלה: הניח שלושה זוגות תפילין כדעת האר"י – רש"י, ר"ת, ושימושא רבא – ולבש בגדי לבן כמנהג המקובלים. הרב גץ למד קבלה אצל הרב מרדכי שרעבי והרב עובדיה הדאיה. אף שהיה ידוע כמקובל גדול, סירב לעסוק בקבלה מעשית, במיוחד לאור אזהרת האר"י על כך.
לבניו ותלמידיו הדגיש את נושא השלום כחשוב מכל: "אל תשימו לב למקטרגים... הרבו שלום על כל צעד ושעל", ו"תהא ידכם תמיד פתוחה למתן צדקה"[דרוש מקור].
התנה קבלת תלמידים לישיבה למי שיש "שלום בית" והקפיד לכבד את אשתו. חיבר 6 כללי זוגיות וחינך את משפחתו ותלמידיו לכך[27].
צוואתו, אותה כתב בגיל ארבעים, מתחלקות לשלוש צוואות: צוואה רוחנית למשפחה, צוואה לקבורה וצוואה לתושבי כרם בן זמרה. בצוואתו הרוחנית למשפחה כתב "אודה לה' בכל לבב אשר זיכני משחר ילדותי לחיות כיהודי, זכיתי ללמוד תורה ודרך ארץ, זכיתי להקים בית נאמן בישראל, זכיתי באשה כשרה ויראת שמים. זכיתי בבנים ובבנות חמישה חומשי תורה ושישה סדרי משנה, הא-ל ברחמיו יגן עליהם".
כתביו
הרב גץ כתב פירוש לתורת הסוד "רשפי אש". כמו כן כתב פרוש לחומש "גיצי תורה" "קונטרס הכותל" ומאמרים אחדים: מאמר ירושלים, מאמר ארץ ישראל, מאמר שלום בית. כמו כן כתב שני שירים על ירושלים - אחד בעת מלחמת ששת הימים ואחד לאחר המלחמה.
במשך 28 שנים 1968- 1995, שנות כהונתו כרב הכתל, כתב הרב גץ את "יומן הכתל המערבי" בן 12 כרכים. זהו יומן אישי, בו תיאר את תפקידו, אך גם מסמך היסטורי בו תיעד מפגשים בין מנהיגי הארץ והעולם, ביקורים יוצאי דופן בכתל וכן פרטים על החפירה הסודית שנועדה לאתר את ארון הברית[28]
משפחתו
לרב גץ ולרעייתו היו אחד עשר ילדים, חמישה בנים ושש בנות, שלושה נולדו בתוניס, הרביעי בצרפת, ושבעה בארץ. בנוסף אמצו בביתם ילדי אמנה. ביתם היה מלא תמיד באורחים רבים. הרב גץ שכל שני בנים – בנו השני, אבנר, נהרג במלחמת ששת הימים (לעיל) והבן השביעי, יאיר, מחנך באולפנת צפירה נהרג בשנת 1986 מפגיעת משאית[29].
אחד מנכדיו הוא שר שלום ג'רבי.
מורשתו
המדרגות העולות מרחבת הכותל לכיוון הרובע היהודי ושער יפו נקראו על שמו: "מעלות הרב מאיר יהודה גץ", וכך גם בית הכנסת ע"ש הרב גץ השוכן במנהרות הכותל, אשר הוקם ביוזמתו, נקרא על שמו לאחר מותו. לאחר פטירתו, יצא הספר "רב הכותל" מאת שמחה רז המספר את קורות חייו, וכן סרט שהפיק אדיר זיק - "איש האמונה". משפחתו ממשיכה את מורשתו, וביתו ברובע - בית הרב גץ אשר שימש בסוף המאה ה-19 כתלמוד תורה לילדים יהודים מהקהילה הספרדית - משמש כיום כמוקד אירוח לקבוצות ומטיילים המעוניינים להכיר את דמותו של הרב. בתחילת שנת 2012 השיקו נכדיו סיור אשר עוקב אחר מהלך חייו של הרב ומספר את סיפורה המיוחד של המשפחה, הכולל את נפילת הבן אבנר במלחמת ששת הימים כלוחם בחטיבת הצנחנים. את הסיור מעבירים נכדו יפתח גץ ושחקן התיאטרון עמיחי עזר, אשר ביחד משלבים יצירה עם תיאטרון רחוב.
בשנת 2015 הוקמה עמותת 'בית הרב גץ', שמטרתה להפגיש בין כלל החברה הישראלית לבין דמותו ופועלו של הרב גץ.
בשנת תשע"ח (2018) הוכרז הרב גץ כ"דמות השנה" של החינוך הממלכתי דתי, ודמותו הייתה נושא לשיעורים בגנים ובבתי הספר[30].
לקריאה נוספת
- הילה וולברשטין (כתיבה ותחקיר), שמחה רז (עורך), רב הכותל: מסכת חייו של הרב מאיר יהודה גץ, קול מבשר, תשס"ג.
- לילי הורוביץ-גץ, סודות חייו של סבא כותל, הוצאת תמר, תשע"ח
- הנ"ל, הצנחן שלא זכה לגעת באבני הכותל: סיפורו של אבנר גץ, הוצאת תמר, תשע"ז
- הנ"ל, קדיש יתומה, תשס"ג
- משפחת גץ, ממטבחה של סבתונא, ירושלים, תשס"ג
- מרים קורן, בגצי תורה מאירה: טיפוח זהות ציונית דתית לאור דמותו של הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, משרד החינוך - אגף הפרסומים, תשע"ח
- נועם ושירה ונגרובר, מאיר הכותל, דברי שיר, תשע"ח
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מאיר יהודה גץ |
- הרב אליעזר מלמד, לוחם על משמרת הקודש - הרב גץ
- בית הרב גץ - אתר אינטרנט לזכרו של הרב גץ
הערות שוליים
- ^ במקור, משפחת גז, אולם כשעלה לארץ שינה את שם המשפחה ל"גץ"
- ^ רז, עמ' 14
- ^ רז, עמ' 19–22
- ^ רז,עמ' 25
- ^ רז, עמ' 24–30 (לפעילות בתנועות הנוער בצעירותו ראו שם, עמ' 17)
- ^ רז, עמ' 29-38; לפירוט על מוסד עליית הנוער (ללא אזכור שם המנהל) ראו: לאון לנמן, צרפת - מרכז ההכשרה לחלוצים באירופה, הבוקר, 6 בינואר 1950
- ^ רז,עמ' 42
- ^ רז, עמ' 42-45; ישעיהו עשני, מבצר גלילי חדש, דבר, 11 בינואר 1956
- ^ רז, עמ' 58-70
- ^ ישעיהו עשני, מבצר גלילי חדש, דבר, 11 בינואר 1956; עדית זרטל, המשעול הצר של כרם בן-זמרה, דבר, 1 ביולי 1966
- ^ בחירי השנה בבית הנשיא, הבוקר, 3 במאי 1961
- ^ מאיר יהודה גץ, עם ישראל נתחשל בזכות תורת ישראל, הצופה, 26 ביולי 1961, המשך
- ^ משה נתן, המלחמה על ירושלים, הוצאת אותפז, 1968, עמ' 240; מרדכי גור, הר הבי בידינו!, מערכות, 1974, עמ' 220-224; לילי הורביץ גץ,הצנחן שלא זכה לגעת באבני הכותל: סיפורו של אבנר גץ, הוצאת תמר, תשע"ז
- ^ כרמית ספיר ויץ, בעקבות האח: הקרב ממנו בנו של רב הכותל לא שב, באתר מעריב אונליין, 24 במאי 2017
- ^ רז, עמ' 107
- ^ איל דודסון, לתולדות תלמוד התורה הספרדי בירושלים בשנים 1840–1860 - בחינה מחודשת לאור ניתוח כתובות הקדשה, קתדרה 143, ניסן תשע"ב, עמ' 111-132
- ^ רז, "רב הכותל", עמ' 116
- ^ רז, עמ' 112–117
- ^ רז, עמ' 138
- ^ משנה, מסכת מדות, פרק א', משנה ט'
- ^ רז, עמ' 305–306
- ^ סוד המערה, באתר ישראל היום
- ^ הר הבית חדשות - מכתב היסטורי: על הרבנות להקים ועדת אד הוק שתקבע איך לעלות להר הבית, באתר הר הבית חדשות
- ^ רז, 277
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, פרק ה', הלכה א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, פרק א', הלכה י"ג
- ^ כתבי הרב גץ-יומני הכותל-הצוואה-שיר לזכר הנופלים-לשחרור הר הבית-לשלום בית, באתר בית הרב גץ
- ^ נדב שרגאי, רב, קצין ומיסטיקן, באתר ישראל היום, 7 דצמבר 2018
- ^ המשפחה מחשיבה את האירוע כפיגוע דריסה כחלק מהאינתיפאדה הראשונה. (רז, עמ' 375–385) מוסדות המדינה מחשיבים את האירוע כתאונת דרכים ושמו של יאיר נפקד מרשימת נפגעי פעולות האיבה; כרטיס הקבר של יאיר גד גץ באתר הר הזיתים
- ^ הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, באתר מינהל החינוך הדתי
| ראשי ישיבת המקובלים בית אל | |||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
| הקודם: יוסף משה שכטר |
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים | הבא: שמואל רבינוביץ |
33484297מאיר יהודה גץ
- המכלול: השלמה - ישראל
- המכלול: השלמה - אישים
- רבני הציונות הדתית בישראל
- מקובלים ישראלים
- רבנים תוניסאים
- עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950
- יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הפרושים
- רבני הכותל המערבי
- ראשי ישיבת המקובלים בית אל
- רבני מושבים
- דמויות מופת של החמ"ד
- אבות שכולים: חללי צה"ל
- רבנים שקראו לסרב לפקודת פינוי שטחים
- ישראלים שנולדו ב-1924
- ישראלים שנפטרו ב-1995