סורטיציה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סורטיציה היא שיטת ארגון וממשל, שבמסגרתה בעלי תפקידים ציבוריים נבחרים באופן אקראי מתוך מאגר של נבחרים פוטנציאליים. תומכי השיטה מאמינים שבחירה באמצעות הגרלה היא דמוקרטית יותר מבחירות אישיות או מפלגתיות, הוגנת יותר כלפי מועמדים, מונעת שחיתות שלטונית, ייצוג יתר של אליטות ופלגנות, ומעודדת קבלת החלטות עניינית וחסרת פניות. הדוגמה ההיסטורית הבולטת ביותר לסורטיציה היא אתונה העתיקה, שם חלק ניכר מבעלי התפקידים הציבוריים נבחרו בהגרלה.[1] כיום נהוגה סורטיציה לצורך בחירת מושבעים בבתי המשפט בחלק מהמדינות שבהן נהוג המשפט המקובל. בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 נערכו מספר ניסויים ביצירת אספות אזרחיות דיוניות שחבריהן נבחרים באקראי.

מאפיינים וסוגים של סורטיציה

ניתן למיין שיטות סורטיציה שונות על פי מידת ההשפעה של המועמד על בחירתו, המאגר שממנו מוגרלים בעלי התפקידים, אופן ההגרלה, והמטרה וההקשר המוסדי של התפקיד.[2]

השפעת המועמד - בעוד שלמועמד לעולם לא תהיה השפעה על תוצאות ההגרלה, ניתן לאפשר למועמד להסכים לתפקיד או ליצור את מאגר המועמדים הפוטנציאליים על פי התנדבות. היתרון של התנדבות כדרך ליצירת המאגר הוא שסביר שאנשים שאינם מעוניינים בתפקיד או לא חושבים שהם מתאימים לתפקיד לא יעמידו את עצמם לבחירה. בנוסף, כאשר דרושה התנדבות, סביר שיותר מועמדים יהיו בעלי מוטיבציה. אחד החסרונות של יצירת המאגר בהתנדבות הוא שסביר שהקף ההתנדבות לא יהיה אחיד בכל הקבוצות באוכלוסייה, כך שהמאגר והתוצאות לאורך זמן לא ייצגו היטב את הגיוון באוכלוסייה. כמו כן, חלק מתומכי השימוש בסורטיציה טוענים שהשיטה מונעת הענקת כוח לאלו שמעוניינים בכוח, אך כאשר התנדבות משמשת ליצירת המאגר, יותר כוח מגיע לידי אנשים שמעוניינים בכוח. אפשרות אחרת היא לא לבסס את המאגר על התנדבות, אך לאפשר למועמדים שנבחרו להסכים או לסרב למשרה. בהנחה שיש אנשים שלא היו מתנדבים מראש למאגר, אבל יסכימו לשרת בתפקיד אם היו נבחרים, לגישה זו יש יתרון מבחינת ייצוג האוכלוסייה. גישה שלישית היא להתייחס למילוי התפקיד כחובה שלא ניתן לסרב לה. גישה זו תביא לייצוג הטוב ביותר של האוכלוסייה, אך היא עשויה להיתפס ככפייה ולהביא לבחירת אנשים שלא מעוניינים בתפקיד.[3]

מאגר - ברוב המקרים קיימות מגבלות מסוימות על השתתפות במאגר המועמדים. מגבלות אלה מגדירות את הזכות להיבחר לתפקיד. לדוגמה, המשרה יכולה להיות פתוחה לאנשים מגיל מסוים, לבעלי אזרחות או תושבות וכדומה.[4] באתונה אזרחים היו גברים חופשיים בלבד, ומשרות מסוימות היו פתוחות לאזרחים בני 30 ומעלה, כך שבפועל מאגר הנבחרים הפוטנציאליים היה קטן בהרבה מכלל האוכלוסייה. אחת הביקורות הנפוצות כנגד שימוש בסורטיציה היא שהשיטה עשויה להביא לבחירה של אנשים לא מתאימים לתפקיד. הגבלת המאגר יכולה להפחית מחומרת הבעיה; מנגד, הגבלה של המאגר עשויה להביא לייצוג פחות שוויוני של חלקי האוכלוסייה. רוב ההצעות לסורטיציה בעולם המודרני מוכוונות לייצוג של כלל האוכלוסייה, ומאגר המועמדים מוגדר ככלל האזרחים בעלי זכות בחירה. במקרים מסוימים נעשה ניסיון להרחיב את הייצוג על ידי גיוס מכוון של אוכלוסיות מוחלשות. כך למשל, פרויקט G1000 בבלגיה השתמש בחיוג רנדומלי למספרי טלפון כדי לגייס משתתפים ובנוסף גייס באופן אקטיבי פליטים וחסרי בית, שקשה יותר להשיגם באמצעות חיוג טלפוני. ניתן גם ליצור מאגרים נפרדים לייצוג אוכלוסיות שונות, על מנת להבטיח את ייצוגן. באתונה שלאחר הרפורמות של קלייסתנס, מועצת הבולי (אנ') הורכבה מ-500 אנשים - 50 מכל שבט - שנבחרו בהגרלה. בחלק מהניסויים המודרניים נעשה שימוש בדגימת שכבות, שבה מובטחות מכסות לייצוג של קבוצות שונות באוכלוסייה, על מנת להבטיח ייצוג פרופורציונלי.

תכלית - סורטיציה יכולה לשמש כדרך לבחירת חברי הרשות המבצעת או המחוקקת. חלק ניכר מההצעות המודרניות לגופים נבחרים בשיטת הסורטיציה נוגעות לכינון אספות דיוניות שמטרתן לייעץ לרשויות שנבחרות בבחירות רגילות, לספק מידע, לפקח ולהעריך את פעולת הממשלה, או להמליץ על תיקונים לחוקה.[5]

הקשר מוסדי ומבנה - מאפיינים כגון אורך הכהונה ומידת האחריות של הנבחרים כלפי האוכלוסייה משפיעים מהותית על השיטה. באתונה, חברי מועצת הבולי כיהנו לשנה אחת ורק פעם אחת במשך כל חייהם. כדי להבטיח את אחריות הנבחרים כלפי הציבור, בעלי תפקידים שנבחרו בסורטיציה היו נתונים לפיקוח של האספה, וניתן היה לפטר אותם ולהטיל עליהם עונשים כבדים.[6]

היסטוריה

אתונה

קלרוטריון. הפריט מתוך אוסף מוזיאון האגורה באתונה.

הדוגמה ההיסטורית הבולטת ביותר לשימוש בסורטיציה היא זו של אתונה העתיקה. אריסטו כתב בפוליטיקה (אנ') שבחירה לתפקיד בהטלת גורל נחשבת לשיטה דמוקרטית ואילו הבחירה באמצעות בחירות פרסונליות נחשבת לאריסטוקרטית,[7] ונראה שהבחנה זו הייתה מקובלת על האתונאים.[8] תפיסה זו לגבי הקשר בין סורטיציה לדמוקרטיה נותרה מקובלת על רבים עד לעידן המודרני.[8]

הסורטיציה באתונה התפתחה והשתנתה במאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס.[9] עוד לפני כן, הגרלות שימשו בהקשרים פרקטיים ודתיים. באיליאדה מסופר שאגממנון ערך הגרלה על מנת להחליט מי יילחם בהקטור. ידוע גם שהטלת גורל שימשה כדרך לחלק נחלות בין בנים יורשים, כאשר היורשים הסכימו ביניהם ראשית על אופן החלוקה של הירושה ולאחר מכן הגרילו את החלקים המוסכמים בין היורשים.[10]

לא ידוע מתי בדיוק הפכה סורטיציה לחלק מרכזי ממנגנון הממשל באתונה. ייתכן שהשיטה שימשה באופן חלקי כבר לאחר הרפורמות של סולון (המאה ה-6 לפנה"ס).[11][12][13] בחיבור מדינת האתונאים (אנ'), שנכתב על ידי אריסטו או אחד מתלמידיו, מסופר שב-508 לפנה"ס קלייסתנס השתמש בהגרלה על מנת לחלק את האתונאים לעשרה שבטים. הוא קיבץ את 139 אזורי המגורים (הדמה) ל-30 קבוצות (טריטיסים) ואז הגריל שלושה טרייסטים לכל שבט.[14] מחלוקת קיימת בין חוקרים לגבי השאלה האם מייד לאחר הרפורמות של קלייסתנס השתמשו האתונאים בסורטיציה כדי לבחור נציגים למועצת הבולי - מועצה שבה כיהנו 500 חברים, 50 מכל שבט.[15] החל מ-487 לפנה"ס בערך, הארכון נבחר באמצעות הגרלה מתוך מאגר של 500 מתמודדים שנבחרו קודם לכן באופן אישי. החל מ-403 לפנה"ס בחירת הארכון נעשתה באמצעות סורטיציה כפולה - כל שבט הגריל 10 מועמדים ומתוך מאגר זה הוגרלו הארכונים.

תקופת השיא בדמוקרטיה באתונה היא 462 לפנה"ס עד 322 לפנה"ס, למעט תקופת מועצת הארבע מאות ב-411 לפנה"ס ותקופת שלושים הטיראנים ב-404–403 לפנה"ס. האספה האתונאית (האקלסיה), שבה השתתפו כל אזרחי אתונה, הייתה גוף שלטוני מרכזי. בנוסף לה תפקדו מוסדות שונים שמרבית חבריהם נבחרו בהגרלה:

  • מועצת הבולי: מועצה של 500 חברים, 50 מכל שבט, שנבחרו באופן אקראי. חברי המועצה הכינו את סדר היום של האספה, קיבלו הוראות לביצוע מהאספה ועסקו בענייני חוץ. הבולי הייתה הלב הפוליטי וההאדמיניסטרטיבי של הממשל באתונה.
  • בתי המשפט: 6,000 אזרחים נבחרו בהגרלה כדי לקחת חלק בהחלטות של בתי המשפט. הם נדרשו לשאת שבועה (השבועה ההליאסטית). לאחר מכן, בימים שבהם התקיימו דיונים בפני בית המשפט, הנבחרים שהיו פנויים לקחת חלק בדיון הציגו את עצמם ונבחרו באמצעות הגרלה לפאנל של מושבעים (דיקסטריון). בתביעות פרטיות שפטו 201–401 אזרחים בהתאם לגודל התביעה. ברוב התביעות שנוגעות לעניינים ציבוריים שפטו 501 אזרחים. בתביעות בעלות חשיבות ציבורית רבה שימשו פאנלים של 1001, 1501, 2001, או 2501 אזרחים. לבתי משפט אלה היה תפקיד פוליטי וציבורי חשוב. החל מ-415 לפנה"ס בערך, כל אזרח היה רשאי לערער על החלטה של האספה דרך בתי המשפט העממיים, בהליך שנקרא גראפה פאראנומון. במסגרת הליך זה תביעות היו מוגשות כנגד החלטות האספה, כך שבפועל הרבה החלטות פוליטיות הוכרעו במוסד זה.
  • תפקידים ביצועיים - כ-600 אזרחים נוספים החזיקו בתפקידים ציבוריים רשמיים, מתוכם כ-100 נבחרו באופן אישי לתפקיד על ידי האספה וכ-500 נבחרו בהגרלה. בעלי תפקידים שנבחרו באופן אישי על ידי האספה ללא הגרלה כללו למשל את עשרת הגנרלים (הסטרטגוי), את התפקידים הפיננסיים הבכירים, ואת האחראים על הספקת המים. בעלי תפקידים שנבחרו בהגרלה היו צריכים להתנדב קודם לכן למאגר של מועמדים.
  • מועצת המחוקקים (nomothetai) - לאחר הרסטורציה של הדמוקרטיה ב-403 לפנה"ס יצרו האתונאים מוסד חדש, הנומוטתאי, שתפקידו לחוקק חוקים. החוקים של הנומותטאי היו חוקים קבועים שהיוו נורמה גבוהה. חלק מתפקיד המחוקקים היה לבדוק שחוקים חדשים לא סותרים חוקים קיימים. לאחר שנוצר הגוף החדש, האספה, בניגוד לנומותטאי, יצרה צווים ותקנות, שבדרך כלל היו זמניים. לצורך כל דיון על חוק חדש שהוצע, הוגרלו חברי הנומותטאי מתוך אותו המאגר של 6,000 האזרחים שנשאו את השבועה ההיליאסטית. כמו בבתי המשפט, מספר המחוקקים השתנה בהתאם לחשיבות החוק.[16][17]

ברוב המקרים, רק אזרחים גברים בגיל 30 ומעלה יכלו למלא תפקידים רשמיים. כיוון שתוחלת החיים באתונה הייתה נמוכה מ-30 מאגר המועמדים כלל בפועל חלק קטן מהאוכלוסייה. על-פי רוב נמשכה תקופת הכהונה שנה אחת. אף אזרח לא יכול היה להחזיק באותו תפקיד יותר מפעם אחת. הגברים שעלו בגורל עברו בדיקת כשירות, על מנת למנוע מינויים פסולים. הם אף היו נתונים למעקב מתמיד על ידי האספה והיו צריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם. כל אזרח יכול היה לבקש את ההשעיה של נבחר, בספקו לכך סיבה סבירה.[18]

עד המאה הרביעית לפנה"ס הגרלות נעשו בדרך כלל על ידי שליפה של פולים שחורים ולבנים משק. לאחר מכן הם החלו להשתמש במכונת הגרלה, הקלרוטריון.

ימי הביניים והרנסאנס

שק ההגרלות בקטלוניה בימי הביניים

החל מהמאה ה-12, רפובליקות בצפון איטליה החלו להנהיג שיטות ששילבו בחירות וסורטיציה. ה"ברוויה" (brevia) הייתה שיטה כזו, שהפכה למקובלת במאות ה-12 וה-13. במסגרת השיטה, אלקטורים נבחרו בהגרלה ולאחר מכן הם בחרו אישית בעלי תפקידים, כגון חברי מועצה (קונסולים), פקידי הפודסטה ובעלי תפקידים דיפלומטיים. בחלק מהמקרים, כדי להבטיח שהאלקטורים יגיעו מחלקים שונים של האוכלוסייה, הונהגה שיטה של מכסות, כך שאלקטורים מחלקים שונים של העיר או מגילדות שונות הוגרלו עד שהמכסה של אותה קבוצה מוצתה. ככל הנראה, מאגר האלקטורים הפוטנציאליים הוגבל לאזרחים משלמי מיסים, בעלי רכוש, או חברים בגילדה מוכרת. האלקטורים נשבעו שלא לקחת שוחד ולנהוג כפרטים עצמאיים ולא על פי נאמנות קודמת לקליקה או פלג מסוים. בחלק מהמקרים האזרחים שהוגרלו לא בחרו ישירות בבעלי התפקידים, אלא קיבלו את הזכות להגיש אחרים למועמדות לתפקיד.

שיטת הברוויה הייתה נהוגה ברפובליקת ונציה עד סוף המאה ה-18 לצורך בחירת הדוג'ה.[19] לפי החוק הוונציאני, כאשר התעורר צורך לבחור בדוג'ה חדש, המועצה הגדולה התכנסה וחבר המועצה הצעיר ביותר נשלח להביא את הילד הראשון בגיל 8–10 שימצא ברחוב. הילד (ה-ballottino) הוציא כדורי עץ מתוך שק שהונח במרכז וחילק אותם לחברי המועצה. על 30 מהכדורים הוטבעה המילה "אלקטור", ולאחר החלוקה רק אלה שקיבלו כדור עם הטבעה נשארו באולם. אם שניים או יותר מאלה שנשארו היו בני אותה משפחה, הם הוחלפו באחרים בהליך זהה. לאחר מכן הוגרלו 9 מתוך 30 הנותרים בהליך זהה. 9 הנותרים בחרו באופן אישי ב-40 חברי מועצה. תהליך הבחירה כלל מספר שלבים נוספים, ששילבו סורטיציה ובחירות אישיות, עד שבשלב השמיני נבחרו 41 חברי המועצה שיצרו אספה מבודדת ובחרו בדוג'ה החדש בהחלטת רוב עם מינימום של 25 תומכים.[20]

שיטה דומה לזו שהייתה נהוגה בוונציה הונהגה גם במאות 14–18 בחלק מהערים והקומונות בכתר אראגון. המועצות המקומיות השתמשו בילד בן 7 שבחר באופן אקראי באלקטורים. החל מ-1446 תהליך דומה ננקט לבחירת צירים בפרלמנט של ממלכת אראגון. גם בממלכת קסטיליה נקטו בשיטה דומה.[21]

שיטה נוספת שהייתה נהוגה במשטרים באיטליה החל מהמאה ה-14 היא הסקרוטיני (scrutiny). המנגנון של שיטה זו הפוך מזה של הברוויה: מועמדים פוטנציאליים לתפקיד נבחרו או הועמדו לתפקיד באופן אישי, ומתוך מאגר זה הוגרל בעל התפקיד. שיטה זו הייתה נהוגה ברפובליקת פירנצה בשנים 1328–1434, ולזמן קצר יותר באורבייטו, סיינה, פיסטויה, פרוג'ה ולוקה. מטרת השיטה הייתה למנוע יצירה של פלגים וקיטוב פוליטי בחברה.[22] שימוש בסורטיציה במקביל לשיטות אחרות המשיך להיעשות בפירנצה גם בתקופת השלטון של בית מדיצ'י.

בנסיכות קטלוניה בסוף ימי הביניים הייתה נהוגה בחירת בעלי תפקידים בהגרלה. שמות המועמדים הוכנסו לשק ונבחרו מתוכו באקראי, לעיתים קרובות בידי ילד מתחת לגיל 7.[23]

החל מאמצע המאה ה-17 ועד 1837 סורטיציה הייתה נהוגה גם באיחוד השווייצרי לצורך בחירה של בעלי תפקידים בכירים. גלרוס היה הקנטון הראשון שהנהיג שיטה כזו ב-1640. בדומה לסקרוטיני, ההגרלה נערכה בדרך כלל מקרב מועמדים שנבחרו למאגר באופן אישי. גם במקרה זה נעשה שימוש בילד צעיר לצורך שליפה של כדורי הגרלה. כך נעשה גם ברפובליקת ז'נבה החל מ-1691. ברפובליקה ההלווטית כל כפר עם יותר מ-100 תושבים כינס מועצה שבמסגרתה נבחר אלקטור אחד על כל 100 תושבים. לאחר מכן, שני ילדים בני 6 או פחות, שלפו שמות מתוך שקים על מנת לצמצם בחצי את מספר האלקטורים. האלקטורים שנותרו בחרו באופן אישי בשופטים ובכירים אחרים.[24]

שיטה דומה לזו של ונציה הונהגה בחלק מהערים באנגליה עד אמצע המאה ה-19. הפילוסוף הרפובליקני האנגלי ג'יימס הרינגטון תמך בשילוב של בחירות וסורטיציה בספרו רפובליקת אוקיאנה.[25]

הודו

חלקים מהשלטון המקומי באזור טאמיל נאדו שבהודו השתמשו באופן מסורתי בהטלת גורל המכונה "קודא-אולאי", שבה נכתבו שמות המועמדים לוועדה הכפרית על עלי דקל שהוכנסו לסיר ושמות הנבחרים הוצאו מהסיר על ידי ילד.[26]

בעידן המודרני

השימוש בסורטיציה החל לדעוך כבר במאה ה-17, אך עד סוף המאה ה-18 תאורטיקניים עדיין התייחסו לסורטיציה - בדומה לאריסטו - כשיטה המתאימה לדמוקרטיה ולבחירות כשיטה אריסטוקרטית או אוליגרכית. כך למשל, מונטסקייה כתב ברוח החוקים: "הצבעה בהטלת גורל היא בטבע של הדמוקרטיה; הצבעה לפי בחירה היא בטבע של האריסטוקרטיה".[27] ב"האמנה החברתית", ז'אן-ז'אק רוסו הסכים עם מונטסקייה, בין השאר כיוון שהשיטה יוצרת הבחנה טובה יותר בין הממשלה לריבון (העם) וכיוון שבניגוד לבחירות אישיות, סורטיציה מונעת התערבות של רצון פרטיקולרי ביישום הרצון של המחוקק.[28] מהמאה ה-19 והילך המודל של דמוקרטיה ייצוגית שנסמכת על בחירות ישירות או בחירות עקיפות, אישיות או בחירות במפלגה, הפך לדגם הנפוץ וכמעט היחיד של משטר דמוקרטי.[29] החריג הבולט ביותר לתהליך זה הוא השימוש בסורטיציה לבחירת חבר מושבעים במדינות שבהן נהוג המשפט המקובל. במדינות שונות הטלת גורל משמשת גם לחלוקת משאבים ציבוריים או מטלות ציבוריות, כגון גיוס לצבא, קבלת אישורי עבודה לאזרחים זרים (בפרט הגרין קארד בארצות הברית), וקבלה למוסדות להשכלה גבוהה.[30]

בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 התרבו דיונים תאורטיים על השימוש בסורטיציה ונעשו מספר ניסויים המיישמים את השיטה. התעוררות זו קשורה למחאות הדמוקרטיות בשנות ה-60 וה-70, שעוררו דיון על השתתפות אזרחית בהליכים דמוקרטיים. בנוסף, עניין מחודש בסורטיציה התעורר בעקבות השיח האקדמי על דמוקרטיה דיונית. גם רוברט דאהל, הנחשב לאבי הגישה הפלורליסטית במדעי המדינה, טען החל מ-1970, ששימוש בסורטיציה יכול לעודד דמוקרטיזציה של פוליארכיות מודרניות.[31][32] חלק מהטיעונים בעד סורטיציה בחצי השני של המאה ה-20 התמקדו בפוטנציאל הרדיקלי של השיטה ובניסיון להחיות דמוקרטיה ישירה, בעוד שתומכים אחרים תמכו ביישום חלקי של השיטה, כך שלצד בעלי תפקידים שנבחרים בבחירות רגילות ייבחרו בהגרלה חברים לאספות שמטרתן דיון, פיקוח ומתן עצות.[33]

ניסויים מודרניים בולטים

בשנות ה-70 נעשו מספר ניסויים בסורטיציה באירופה ובצפון אמריקה. בגרמניה, הסוציולוג פיטר דיאנל פיתח את מודל "תאי התכנון" (Planungszellen), שבמסגרתו 25 אזרחים שנבחרים בהגרלה מקבלים חופש מהעבודה לכשבוע ומתכנסים כדי לדון בהצעות תכנון. המודל נבחן לראשונה ב-1972 בעיר שוולם, שם התכנסו תאי תכנון כדי לדון בתכנון של מערכת לפינוי אשפה. מאז כונסו עשרות תאי תכנון בערים שונות בגרמניה, בהם השתתפו אלפי אזרחים גרמנים. גם רשויות ואגודות פדרליות השתמשו בשיטה. מחקרים באמצעות תאי תכנון נעשו גם בשווייץ וספרד.[34] בארצות הברית, מכון ג'פרסון במינאפוליס, אשר יוסד על ידי נד קרוסבי, החל ב-1974 לערוך ניסויים דומים ב"חברי מושבעים אזרחיים" (Citizens' Juries). בשני המקרים, הפאנלים האזרחיים נוגעים להצעות מדיניות קונקרטיות ותהליך גיבוש ההמלצות כולל סדנאות וסמינרים עם מנחים מקצועיים במטרה לצייד את חברי הפאנל בידע הנדרש ובנקודות מבט שונות. ניסויים דומים נעשו גם בבריטניה.[35] המטרה המוצהרת של ניסויים אלה היא ניסיון לשלב אזרחים בקבלת החלטות, לעודד השתתפות אזרחית, ולהקטין את מידת הגירעון הדמוקרטי והטכנוקרטיה בקבלת החלטות.

בשנת 1987, ועדת הטכנולוגיה הדנית החליטה לשלב אזרחים מהשורה ב"וועידות הקונצנזוס". לצד מנהלי המיזם וקבוצת מומחים, הוועידה החלה לכנס גם פאנלים של אזרחים שנבחרו בהגרלה. 2,000 אזרחים שנבחרו באופן אקראי ממרשם התושבים הוזמנו להגיש הצעות השתתפות ומתוכם נבחרו 14–16 חברי פאנל שהמארגנים החשיבו למייצגים מבחינת גיל, מגדר, מקום מגורים ותעסוקה. תפקיד הפאנל הוא להגיש שאלות, לייעץ ולגבש עמדה המוסכמת על כל חברי הפאנל לגבי הבעיות הטכנולוגיות שעומדות בפני הוועידה.[36]

בשנת 1988 ג'יימס פישקין, פרופסור לתקשורת ולמדע המדינה מאוניברסיטת סטנפורד, פרסם לראשונה את הרעיון של "סקר דיוני" (deliberative polling). ההצעה הראשונית של פישקין נועדה להתמודד עם דילמה לגבי הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית. לטענתו, הדיון על רפורמות ודמוקרטיזציה של הבחירות נע סביב "דילמה שיקרית" - הרעיון שאין ברירה אלא לבחור בהחלטה על פי דעתה של אליטה בעלת כישורים על חשבון הרעיון הדמוקרטי; או לאפשר להמונים, שחסרים ידע וכישורים, לבחור במועמד המתאים. פישקין טען שניתן לפתור את הדלימה על ידי כינוס אספת בחירה, שתכלול כ-1,500 אזרחים שייבחרו בהגרלה ויהוו מדגם מייצג של האוכלוסייה, מומחים ומתמודדים במרוץ המקדים לנשיאות. האספה תתכנס למשך שבועיים. האזרחים ידונו בה באופן מעמיק באפשרויות העומדות לפניהם. הדיונים ישודרו בטלוויזיה, כך שתהיה להם השפעה על הציבור הרחב, ולבסוף האספה תבחר במספר מועמדים. לאחר מכן הבחירות המקדימות ימשיכו כרגיל.[37] הגישה של פישקין מקדמת במכוון את רעיון הדמוקרטיה הדיונית בשילוב עם רעיונות הלקוחים מאתונה.[38] הגישה יוצאת מההנחה שלרוב האזרחים אין זמן להתעמק ולהבין את האפשרויות העומדות לפניהם, ולכן התוצאות שמתקבלות באספה אינן משקפות בהכרח את דעת הקהל הקיימת (כפי שעושים סקרי דעת קהל), אלא את דעת הקהל כפי שהייתה אילו האזרחים היו מיודעים. בינואר 1994, לאחר שני ניסויים קטנים יותר בבריטניה, נערכה באוניברסיטת טקסס באוסטין ועידת הנושאים הלאומית (National Issues Convention), שניסתה ליישם את הרעיון של פישקין. הוועידה עסקה בשלושה נושאים: משפחה, כלכלה ויחסי חוץ. השתתפו בה 466 אזרחים שנבחרו באקראי. ארבע שעות מדיוני הוועידה שודרו בערוץ PBS.[38][39]

בשנת 2004, ממשלת קולומביה הבריטית בקנדה יצרה את "אספת האזרחים לרפורמה אלקטורלית" (Citizens' Assembly on Electoral Reform), שתפקידה לבחון את הצורך בשינוי אופן הבחירה של מחוקקים בפרובינציה, ואשר הרכב חבריה נקבע באופן אקראי.[40] בתיאור המנדט של הוועידה נכתב שאם חברי הוועידה יחליטו שדרוש שינוי הם יצטרכו להציג אלטרנטיבה יחידה ומפורטת לשיטה הרובנית הקיימת. הוועידה פעלה באופן עצמאי והמלצתה, תהיה אשר תהיה, תעמוד להכרעה במשאל עם.[41] הרכב הוועידה הוכרע בהגרלה תוך הבטחה של שוויון מגדרי וגאוגרפי: גבר אחד ואשה אחת הוגרלו מכל אחד מ-79 מחוזות הבחירה. בנוסף נבחרו שני נציגים של בני האומות הראשונות. יחד עם יושב הראש, הוועידה מנתה 161 חברים. על אף שהליך הבחירה תוכנן כבחירה אקראית, מרבית האזרחים שקיבלו הזמנה ראשונית לא רצו להשתתף, כך שבקביעת ההרכב הסופי היה אלמנט של בחירה עצמית (אנ'). בשלב הראשון של הליך הבחירה נשלחו יותר מ-23,000 הזמנות לאנשים שנבחרו באקראי מתוך כל האזרחים בפנקס הבוחרים למעט פוליטיקאים ובני משפחתם. רק 1,715 מההזמנות נענו, ומתוך הנענים 1,441 אזרחים הוזמנו לאחת מ-27 אספות הבחירה. מתוך אלה רק 964 (4.2% ממקבלי ההזמנות הראשוניות) הגיעו לאספות שבהן נבחרו 160 הצירים.[42] הוועידה התכנסה בינואר 2004. במשך 12 שבועות חברי הוועידה עברו הליך של לימוד, שכלל הרצאות מומחים, קבוצות דיון ועיון בחומרי קריאה. במאי ויוני 2004 חברי הוועידה שמעו את עמדות הציבור ב-50 שימועים ציבוריים, וקראו אלפי הצעות של אזרחים. הם הצביעו באוקטובר בעד בחירות בשיטת הקול היחיד הנייד. המלצתם הוגשה למשאל עם וקיבלה רוב ב-77 מתוך 79 מחוזות הבחירה, אך היא זכתה רק ל-57.7% תמיכה בכלל הפרובינציה, פחות מה-60% הנדרשים לצורך אימוץ הרפורמה.[43]

בשנת 2006 הוקמה באונטריו אספת אזרחים לרפורמה אלקטורלית, על פי המודל של קולומביה הבריטית. אספה זו המליצה לשנות את מודל הבחירות לשיטה מעורבת, שבה אזרחים מצביעים גם לנציג של מחוז הבחירה שלהם וגם למפלגה. הצעת האספה נדחתה במשאל עם.[44] באותה השנה הוקם בהולנד "הפורום האזרחי" (Burgerforum Kiesstelsel) לבחינת אופן הבחירה של נציגים לבית הנבחרים של הולנד. הזמנות נשלחו ל-50,000 אזרחים מכל מחוזות הולנד. 4,000 אזרחים נענו להזמנות, ו-1,700 מתוכם הגישו בקשה להצטרף לאחר שנכחו בפגישת מידע. מתוך אלה, 140 צירים נבחרו בדגימת שכבות שהבטיחה ייצוג פרופורציונלי מבחינת מגדר ומקום מגורים. הפורום התכנס במרץ 2006 וחבריו עברו תהליך הכשרה ולימודים. במאי הצירים יצאו לשטח לדגום דעות של אזרחים הולנדים ונכחו בדיונים (דיבייטים) אזוריים. לאחר מכן הם הצביעו בעד שימור השיטה היחסית עם שני שינויים: שינוי שיטת חלוקת המושבים משיטת ג'פרסון לשיטת העודפים הגדולים ביותר (אנ') ומתן אפשרות למצביעים להצביע למפלגה או למועמד יחיד.[45] בניגוד לניסויים הקנדיים, במקרה ההולנדי לא היה משאל עם וההמלצות הוגשו במקום זאת לפוליטיקאים. ההמלצה של הפורום לא יושמה.

בעקבות המשבר הכלכלי באיסלנד, קואליציה של ארגוני חברה אזרחית בשם "קן הנמלים" יצרה את "האספה הלאומית של 2009" (Þjóðfundur 2009), שבה דנו כ-1,200 אזרחים איסלנדים בהגדרת ערכי היסוד של החברה. כ-900 מהמשתתפים נבחרו באופן אקראי ממרשם התושבים הלאומי, וכ-300 משתתפים נוספים ייצגו קבוצות אינטרס בולטות בחברה. הממשלה האיסלנדית לא הייתה שותפה לארגון האספה. המשתתפים התחלקו לקבוצות דיון קטנות, בניהול מנחים מקצועיים, ודנו בנושאים חברתיים ופוליטיים יסודיים.[46] המשתתפים החליטו ראשית אלו ערכים חשובים ביותר עבור החברה האיסלנדית ועל כן צריכים לשמש כמצפן ערכי לדיונים - יושרה ושלמות (integrity), שוויון זכויות, כבוד, וצדק. לאחר מכן הם קבעו כללים מנחים בתחומי מדיניות ספציפיים. לדוגמה, בחינוך הם הצביעו בעד גישה שוויונית, אוריינות פיננסית, דגש על לימודי אתיקה, ולימודים מקצועיים.[47] בנובמבר 2010 התכנס ברייקיאוויק "הפורום הלאומי", שתפקידו להמליץ על קווים מנחים לשינוי חוקתי במדינה. בניגוד לאספה הלאומית, הפורום כונס בהנחיית הממשלה האיסלנדית, אך קואליציית "קן הנמלים" גיבשה את המודל. יחד עם חברת הסקרים גאלופ, הקואליציה השתמשה בדגימת שכבות כדי לגייס 950 אזרחים שמהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה. אחוז האזרחים שהסכימו להשתתף, מתוך אלה שקיבלו הזמנה, היה 20%.[46] מסקנות הפורום שימשו את הוועדה המכוננת כדי לנסח תיקונים לחוקה, שאושרו במשאל עם לא מחייב, אך המאמצים לשנות את החוקה נכשלו היות שהממשלה התחלפה וסרבה עד כה להעמיד את התיקונים לאישור רשמי.

שיטת חבר המושבעים האזרחי של קרוסבי היוותה השראה לתהליך ה-Citizens Initiative Review באורגון. במסגרת שיטה זו, בכל פעם שנאספות מספיק חתימות של אזרחים לקיום משאל עם, נשלחות הזמנות ל-10,000 אזרחים מאורגון באופן רנדומלי להשתתפות בקבוצת לימוד וייעוץ בנושא. מתוך אלה שנענים להזמנה נבחרים לפאנל 20–24 אזרחים באופן אקראי, תוך הבטחת ייצוג פרופורציונלי של חלקים שונים באוכלוסייה. חברי הפאנל לומדים את הנושא, שומעים מומחים וקבוצות איטרס, דנים ביניהם, ומגבשים הצהרה שמוגשת לעיון הציבור. אורגון היא המדינה היחידה שייסדה את התהליך באופן קבוע ב-2011, אך פיילוטים דומים נעשו במדינות אחרות בארצות הברית. הצעות שנידונו בעבר בפאנלים כאלה נוגעות בין השאר לעונשי מינימום (אנ'), לגליזציה של סמים קלים ומס חברות.[48][49]

באירלנד נעשה שימוש בסורטיציה כדי לגבש את הרכב אספת האזרחים (Citizens' Assembly) ורוב ההרכב של אספת החוקה (Constitutional Convention) שקדמה לה. עוד לפני שהחלו להתכנס אספות רשמיות, ארגון ללא מטרת רווח בדבלין כינס את "הפרלמנט האזרחי" שבו ישבו 100 צירים שנבחרו בהגרלה ודנו ברפורמה חוקתית. הדיונים זכו לסיקור נרחב בתקשורת, ולאחר הבחירות הכלליות ב-2011 הממשלה החדשה החליטה לכונן אספה חוקתית רשמית.[48] חברי האספה היו: 66 אזרחים שנבחרו באקראי מפנקס הבוחרים, בסיוע חברת סקרים שדאגה לכך שיהיה ייצוג פרופורציונלי מבחינת מגדר, גיל ואזור מגורים; 33 פוליטיקאים חברי מפלגות שונות באירכטס (הפרלמנט האירי) ובאספה הצפון-אירית (המפלגות היוניויניסטיות בצפון אירלנד, ה-DUP וה-UUP, סירבו לשלוח נציגים). הנציג המאה היה הכלכלן תום ארנולדס שמונה על ידי הממשלה להיות יושב הראש. האספה התכנסה במשך עשרה סופי שבוע, כאשר בכל אחד מהם הוצגו ניירות עמדה של מומחים, נערכו סמינרים ודיונים בקבוצות קטנות והצבעה על הנושא הנידון. הממשלה התחייבה להגיב באופן פומבי להמלצות האספה. בעקבות המלצת האספה נערך ב-22 במאי 2015 משאל עם על התיקון ה-34 לחוקת אירלנד והוא אושר במשאל ברוב של 62% תומכים מול 38% מתנגדים. המלצה נוספת של האספה, להוריד את גיל הזכאות למועמדות לנשיאות אירלנד מ-35 ל-21 נדחתה באותו המשאל. ב-2016 הוקמה אספת האזרחים כיורשת של האספה המכוננת. בניגוד לאספה הקודמת, כל 99 האזרחים שישבו באספת האזרחים נבחרו באופן אקראי מפנקס הבוחרים, תוך שמירה על ייצוג פרופורציונלי של האוכלוסייה. ההמלצה הבולטת ביותר של האספה הייתה לתקן את החוקה כך שהפלות יהיו חוקיות. חברי האספה הצביעו ברובם בעד דה-קרימיניליזציה של הפלות במקרים של סיכון פיזי או נפשי לאם או לעובר, ובעד מתן רשות לפרלמנט האירי לחוקק בנושא.[50] בעקבות ההמלצות נערך ב-25 במאי 2018 משאל עם על התיקון ה-36 לחוקת אירלנד, בו 66% מהבוחרים הצביעו בעד מתן רשות לפרלמנט לחוקק בנושא. התיקון נכנס לתוקף בספטמבר 2018. בדצמבר 2018 התקבלה בפרלמנט האירי הצעת חוק לפיה הפלות תחת פיקוח רפואי הן חוקיות באופן כללי עד 12 שבועות לאחר הכניסה להריון ומאוחר יותר במקרים של סכנה למום מולד מסכן חיים.[51]

טיעונים מרכזיים בעד שימוש בסורטיציה

חלק מהתומכים בסורטיציה רואים בשיטה זו תחליף לבחירות במחוקקים ובעלי תפקידים, בעוד אחרים מדגישים את הפוטנציאל של השיטה כמנגנון ליצירת גופים דיוניים, מייעצים, או מפקחים במקביל לעבודה של בעלי תפקידים נבחרים. הטיעונים של שתי קבוצות תומכים אלה עשויים להיות שונים.

  • קידום שוויון - שימוש בסורטיציה מקנה לכולם סיכוי שווה לקחת חלק בפעילות ציבורית. לעומת בחירות אישיות או מפלגתיות, סורטיציה מקטינה את התלות במשתנים הקשורים באי-שוויון, כגון יכולת לגייס כספים לקמפיין, קירבה לתקשורת ולמוקדי עוצמה, כושר שכנוע וכדומה. אם השתתפות בהליכי קבלת החלטות וממשל מפתחת את האופי והכישורים של אדם, סורטיציה מעניקה לכולם סיכוי שווה להתפתח באופן זה. אם שותפות בשלטון מקנה הטבות חומריות, שימוש בסורטיציה מקנה לכולם סיכוי שווה לגישה להטבות אלה.[52][53][54]
  • ייצוג האוכלוסייה - ההנחה מאחורי טיעון זה היא שבדמוקרטיה ייצוגית, שבה נעשה שימוש באספות נבחרים, רצוי שהאספה תשקף את השונות באוכלוסייה. כך למשל, ג'ון אדמס כתב שאספה ייצוגית "צריכה להיות מיניאטורה, פורטרט מדויק של האנשים בכללם. היא צריכה לחשוב, להרגיש, להפעיל היגיון ולפעול כמוהם".[55] חלק מהתומכים בסורטיציה טוענים שלפי חוק המספרים הגדולים, מדגם גדול מספיק שנבחר באקראי מתוך האוכלוסייה יהווה בקירוב "מיני-ציבור" המייצג באופן פרופורציונלי את השונות באוכלוסייה ואת תת-האוכלוסיות הקיימות בה. מכאן שבנוגע להרכב של אספות נבחרים גדולות, בחירה באמצעות הגרלה יכולה להביא לייצוג פרופורציונלי ומדויק יחסית של האוכלוסייה כולה. ברוב הניסויים המודרניים בסורטיציה הבחירה נעשתה בדרך של דגימת שכבות (stratified sampling), שבה מובטחת מכסה מסוימת של נדגמים מכל תת-אוכלוסייה (לדוגמה, מבטיחים שוויון מגדרי).[56]
  • הפחתת שחיתות שלטונית - סורטיציה יכולה להפחית שחיתות שלטונית בכך שהיא מבטיחה שאזרחים בעלי כסף ועוצמה, שמעוניינים להשיג כוח שלטוני למטרות פרטיות, לא יכולים לפעול להשגת משרות ציבוריות יותר בקלות מאחרים. היא מונעת גם מבעלי אינטרס בחברה מלהשפיע על סיכויי הבחירה של אדם שמוכן לפעול למען האינטרס הפרטי שלהם בתמורה לתמיכה, או להשפיע בדרכים אחרות על הליך הבחירה. במקרים מסוימים סורטיציה יכולה גם למנוע שימוש בשוחד או איומים כלפי נבחרים.[57][58][54] סורטיציה בשילוב עם רוטציה (איסור על החזקת משרה יותר מקדנציה אחת) מסייעת להילחם בשחיתות, כיוון שבעלי משרה ציבורית משוחדים לא יכולים להחזיק בה לאורך זמן. לדוגמה, באתונה אחת המשרות שהעוסקים בה נבחרו בהגרלה לכהונה של שנה אחת היא פיקוח על מבנים ועל מוכנות של ספינות הקרב, מה שהקשה על היכולת לשחד את המפקחים או להטות את עבודתם בדרכים אחרות.[59]
  • הפחתת קיטוב וקונפליקט - קונפליקט ותחרות בין אליטות יכולים להביא לתוצאות חיוביות, אך הם מזיקים כאשר הם משרתים את האליטות ולא את הציבור הרחב. סורטיציה מפחיתה מעוצמת הקיטוב הפוליטי והקונפליקט בין אליטות בכך שהיא מונעת מהן לשלוט בהליך הבחירה ומונעת מהן מלמלא את המשרדים הפוליטיים בתומכיהן. בכך סורטיציה גם מסירה את החשש של כל אחד מהפלגים הדומיננטיים בחברה משליטה פוליטית של פלגים אחרים. מניעת פלגנות הייתה מטרה מרכזית של שיטת הסורטיציה שהייתה נהוגה בוונציה בתקופת הרנסאנס.[57][60]
  • השתתפות אזרחית, רוטציה והעצמה של אזרחים מהשורה - סורטיציה מעניקה לכל אזרח סיכוי שווה להיבחר למשרה פוליטית ומונעת ריכוז של משרות בידי אליטות מצומצמות. בכך היא מרחיבה את אפשרויות ההשתתפות של אזרחים בתהליך הפוליטי, ובמיוחד את סיכוי ההשתתפות של אזרחים מהשורה. בשיטות כגון זו שהייתה נהוגה באתונה, אזרחים לא יכולים לכהן יותר מפעם אחת באותה משרה, כך שלאורך זמן מספר רב יותר של אזרחים משתתף במערכת השלטונית. בהנחה שסורטיציה אכן מפחיתה שחיתות, השיטה יכולה למנוע אכזבה, חוסר אמון או סלידה מההליך הפוליטי ובכך לעודד השתתפות. ניתן לשער שעצם הסיכוי המוגבר לשרת בתפקיד פוליטי יגביר את העניין של אזרחים בהליכים פוליטיים. ההשתתפות שסורטיציה מאפשרת לאזרחים מהשורה רחבה ועמוקה יותר מהאקט של הצבעה בבחירות.
  • מניעת השפעה לא פרופורציונלית של קבוצות קטנות - במערכת מפלגתית המבוססת על בחירות, קבוצות ומפלגות קטנות עשויות להפוך לבעלות השפעה רבה ביחס למשקלן באוכלוסייה. אם בחירה באמצעות הגרלה אכן מביאה לייצוג פרופורציונלי של האוכלוסייה, היא יכולה למנוע השפעה לא פרופורציונלית כזו.[61]
  • עידוד שיקול דעת ענייני וחסר פניות - אחת הטענות המרכזיות כלפי נבחרי ציבור היא שהם פועלים למען שימור המשרה הפוליטית שלהם ובחירתם מחדש, ולא בהתאם לשיפוט הענייני בנוגע לסוגיה ספציפית. שימוש בסורטיציה מבטיח שלא יהיה קשר בין פעולות שנושא משרה עושה במהלך הקדנציה שלו לבין סיכויי בחירתו מחדש (במקרים שבחירה מחדש היא אפשרית) או סיכויי בחירתו לתפקיד אחר. הסרת לחצים מפלגתיים, והבחירה באנשים שאינם פוליטיקאים מקצועיים מעודדת עצמאות בהפעלת שיקול דעת חסר פניות.[62] באופן זה, שימוש בסורטיציה מעודד שימוש בשיקול דעת עצמאי וענייני. תומכים בשימוש בסורטיציה לבחירת צירים באספות דיוניות טוענים שהשיטה הוכיחה את עצמה כדרך לעידוד דיון ענייני ושקול בהתאם לשיפוט העצמאי של האזרחים המשתתפים.[63]
  • יעילות - שימוש בסורטיציה הוא פשוט וחוסך קמפיינים יקרים ומערכות יקרות להבטחת הגינות של בחירות, תרומות וכדומה. בנוגע ליעילות התפוקה של הנבחרים, אם סורטיציה אכן מקטינה שחיתות ומגבירה עצמאות ושימוש בשיקול דעת, הרי שהיא עשויה גם להגביר יעילות.[64]
  • גיוון קוגניטיבי ואפיסטמולוגי - העולם הוא מורכב ולכן דיון דמוקרטי אפקטיבי מצריך גיוון של פרספקטיבות, מקורות ידע וניסיון חברתי. לבחירת חברי אספות ציבוריות באקראי יש יתרון, לא רק מבחינת הפרופורציונליות והשוויון בייצוג, אלא גם מבחינה אפיסטמולוגית: היא מבטיחה שבדיונים ישתתפו אנשים עם ניסיון שונה, נקודות מבט מגוונות, ומקורות ידע שונים.[65]

טיעונים מרכזיים נגד שימוש בסורטיציה

  • אחריות הנבחרים - כאשר נושאי משרות נבחרים באופן אישי או מפלגתי על ידי הציבור, רצונם להיבחר מחדש מספק תמריץ לקיים הבטחות ולפעול לטובת הציבור הרחב. הציבור יכול להעניש אלקטורלית נבחרים שכשלו או סרחו. אמנם פוליטיקאים נבחרים לא תמיד מקיימים הבטחות גם בתנאים אלה, אך שימוש בסורטיציה מבטל את היכולת של הבוחרים להעניש נבחרים באופן זה, מבלי לספק מנגנון חלופי ליצירת אחריות. באתונה ניתן היה לפטר ולהעניש נבחרים בהחלטת אספה, שבה היו חברים כל האזרחים, אך לא ברור כיצד ניתן לעשות זאת בחברה מודרנית ללא דמוקרטיה ישירה.[66] ייתכן שהנבחרים כלל לא ירגישו שהם חייבים לשרת את האינטרס הציבורי.[67][68]
  • חוסר קשר בין בחירה ליכולת וכישורים - סורטיציה לא יכולה להבטיח שהאנשים הטובים והמתאימים ביותר ייבחרו לתפקיד ציבורי, ואף לא יכולה לעודד בחירה באנשים כאלו.[68] מכאן שקיים ממד לא רציונלי באופן בחירה זה.[67]
  • בעיות ייצוג - תומכי הסורטיציה טוענים ששיטה זו מאפשרת ייצוג של הקבוצות השונות באוכלוסייה, אבל טיעון זה בעייתי: (א) הוא נוגע רק לאספות גדולות של נבחרים - כשמדובר בבחירה של מושבעים, או בחירה למשרות כמו חברי ועדות קטנות, כפי שהיה נהוג באתונה, המדגם קטן מידי מכדי לייצג את האוכלוסייה;[57] (ב) ניסויים מודרניים בסורטיציה הראו שיש הטיה של בחירה-עצמית - הרבה אזרחים שמקבלים הזמנה להשתתף מסרבים, כך שלא מדובר בבחירה אקראית לחלוטין; (ג) מאגר הנבחרים הפוטנציאליים קטן ברוב המקרים מכלל האוכלוסייה.[69] הייצוג באספות דיוניות הוא "ייצוג תאורי" ולא בהכרח סובסטנטיבי או אקטיבי, כלומר האספה מהווה מדגם מייצג של האוכלוסייה, אך אין ציפייה מחברי האספה לפעול על פי שיוכם לקבוצות או בשם הקבוצות שאליהן הם משתייכים. פעולה בשם קבוצת אינטרס (advocacy) חשובה לדמוקרטיה ולא צריך לפסול אותה כלא עניינית.[70]
  • פגיעה בלגיטימציה - בהנחה שבנוסף לאמון של אזרחים בלגיטמציה בתהליך הבחירה, זכייה בבחירות אישיות או מפלגתיות מהווה מקור ללגיטמיציה של נבחרים, סורטיציה מפחיתה את הלגיטמציה של הנבחרים.[54]
  • הפחתת מוטיבציה - סורטיציה עשויה לבטל את התמריץ לעבוד קשה בשביל להשיג תפקידים ציבוריים חשובים.[71] בעוד שבאתונה פעילות ציבורית נתפסה כהטבה, בעולם המודרני פעילות ציבורית נתפסת לעיתים קרובות כנטל. בחירות אישיות ומערכת מוסדית שבה פוליטיקה יכולה להיות קריירה יוצרות תמריץ לפעילות ציבורית אצל אנשים המעוניינים בקריירה כזו. מנגד, סורטיציה מבטלת את הקשר בין פעילות ציבורית לבין סיכויי בחירה. סורטיציה יכולה גם להביא לבחירה של אזרחים חסרי מוטיבציה, שלא באמת מעוניינים בנטל המשרה.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סורטיציה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ ,יורם גת, לטובת הציבור, על ידי הציבור, מעורב, אוניברסיטת בן-גוריון, גיליון 17, יוני 2016, ע' 6-9
  2. ^ Dimitri Courant, "Thinking Sortition: Modes of Selection, Deliberative Frameworks and Democratic Principles", IEPHI Working Papers Series (2017)
  3. ^ Dimitri Courant, "Thinking Sortition: Modes of Selection, Deliberative Frameworks and Democratic Principles", IEPHI Working Papers Series (2017), pp. 14-15
  4. ^ Dimitri Courant, "Thinking Sortition: Modes of Selection, Deliberative Frameworks and Democratic Principles", IEPHI Working Papers Series (2017), pp. 13-14
  5. ^ Dimitri Courant, "Thinking Sortition: Modes of Selection, Deliberative Frameworks and Democratic Principles", IEPHI Working Papers Series (2017), pp. 11
  6. ^ Dimitri Courant, "Thinking Sortition: Modes of Selection, Deliberative Frameworks and Democratic Principles", IEPHI Working Papers Series (2017), pp. 11-13
  7. ^ Aristole, Politics, 1294b
  8. ^ 8.0 8.1 Peter Stone, 2016, "Sortition, voting, and democratic equality", Critical Review of International Social and Political Philosophy 19(3): pp. 339
  9. ^ Oliver Dowlen, The Political Potential of Sortition: A Study of the Random Selection of Citizens for Public Office (Imprint Academic: 2008), pp. 31
  10. ^ Oliver Dowlen, The Political Potential of Sortition: A Study of the Random Selection of Citizens for Public Office (Imprint Academic: 2008), pp. 33
  11. ^ sortition (klērōsis), in The Oxford Classical Dictionary (4 ed.), Edited by Simon Hornblower, Antony Spawforth, and Esther Eidinow
  12. ^ Oliver Dowlen, The Political Potential of Sortition: A Study of the Random Selection of Citizens for Public Office (Imprint Academic: 2008), pp. 52-53
  13. ^ Victor Ehrenberg, From Solon to Socrates: Greek History and Civilization During the 6th and 5th Centuries BC (Routledge: 2010), pp. 55
  14. ^ Oliver Dowlen, The Political Potential of Sortition: A Study of the Random Selection of Citizens for Public Office (Imprint Academic: 2008), pp. 45-47
  15. ^ Oliver Dowlen, The Political Potential of Sortition: A Study of the Random Selection of Citizens for Public Office (Imprint Academic: 2008), pp. 47
  16. ^ Mogens Herman Hansen, The Athenian democracy in the age of Demosthenes: structure, principles, and ideology, translated by J.A. Crook, (University of Oklahoma Press, 1999), pp. 167-168
  17. ^ Oliver Dowlen, The Political Potential of Sortition: A Study of the Random Selection of Citizens for Public Office (Imprint Academic: 2008), pp. 35
  18. ^ Hansen, M. H. (1981). Election by Lot at Athens. Cambridge: Cambridge University Press
  19. ^ Oliver Dowlen, The Political Potential of Sortition: A Study of the Random Selection of Citizens for Public Office (Imprint Academic: 2008), pp. 67-79
  20. ^ Yves Sintomer, "A Child Drawing Lots: The 'Pathos Formula' of Political Sortition?", in Expériences du tirage au sort en Suisse et en Europe (XVIe–XXIe siècles), edited by Antoine Chollet and Alexandre Fontaine, pp. 226-227
  21. ^ Yves Sintomer, "A Child Drawing Lots: The 'Pathos Formula' of Political Sortition?", in Expériences du tirage au sort en Suisse et en Europe (XVIe–XXIe siècles), edited by Antoine Chollet and Alexandre Fontaine, pp. 227-229
  22. ^ Oliver Dowlen, The Political Potential of Sortition: A Study of the Random Selection of Citizens for Public Office (Imprint Academic: 2008), pp. 86ff
  23. ^ Insaculació
  24. ^ Yves Sintomer, "A Child Drawing Lots: The 'Pathos Formula' of Political Sortition?", in Expériences du tirage au sort en Suisse et en Europe (XVIe–XXIe siècles), edited by Antoine Chollet and Alexandre Fontaine, pp. 229-230
  25. ^ Yves Sintomer, "A Child Drawing Lots: The 'Pathos Formula' of Political Sortition?", in Expériences du tirage au sort en Suisse et en Europe (XVIe–XXIe siècles), edited by Antoine Chollet and Alexandre Fontaine, pp. 230-231
  26. ^ Uttaramerur(a village near Kanchipuram in the Chingalput district in the state of Tamil Nadu
  27. ^ Montesquieu, The Spirit of the Laws (Cambridge University Press: 1989), pp. 13
  28. ^ Bernard Manin, The Principles of Representative Government, (Cambridge: 1997), pp. 75-79
  29. ^ Antoin Vergne, "A Brief Survey of the Literature of Sortition: Is the Age of Sortition upon us?", in Sortition: Thoery and Practice (Andrews UK Limited: 2016), pp. 74
  30. ^ Boyle, Conall (2010). Lotteries for Education. Exeter: Imprint Academic
  31. ^ Robert A. Dahl, After the Revolution: Authority in a Good Society, (Yale University Press: 1990[1970]), pp. 122-125
  32. ^ Graham Smith, Democratic Innovations: Designing Institutions for Citizen Participation (Oxford: 2009), pp.73
  33. ^ Yves Sintomer, "From Deliberative to Radical Democracy? Sortition and Politics in the Twenty-First Century, Politics & Society 46(3): pp. 339-340
  34. ^ Peter C. Dienel, "Planning Cells: A Gate to 'Fractal' Mediation", in Fairness And Competence In Citizen Participation, edited by O. Renn et. al. (Kluwer Academic Publishers: 1995), pp. 130-136
  35. ^ Graham Smith and Corinne Wales, "The Theory and Practice of Citizens'Juries", Policy & Politics 27(3): pp. 295-308
  36. ^ Teknologi-radet, The Consensus Conference, archived.
  37. ^ James S. Fishkin, "The Case for a National Caucus", The Atlantic Monthly, August 1988, pp. 16
  38. ^ 38.0 38.1 David van Reybrouck, Against Elections: The Case for Democracy, translated by Liz Waters, (The Bodley Head: 2016), ch. IV
  39. ^ Maxwell E. McCombs and Amy Reynolds (editors), The Poll With a Human Face : The National Issues Convention Experiment in Political Communication, (Lawrence Erlbaum Associates: 1999)
  40. ^ Graham Smith, Democratic Innovations: Designing Institutions for Citizen Participation (Oxford: 2009), pp.73-75
  41. ^ R. Kenneth Carty, André Blais, and Patrick Fournier, "When Citizens Choose to Reform SMP: The British Columbia Citizens’ Assembly on Electoral Reform", in To Keep or To Change First Past The Post?, edited by André Blais, (Oxford: 2008), pp. 145-146
  42. ^ R. Kenneth Carty, André Blais, and Patrick Fournier, "When Citizens Choose to Reform SMP: The British Columbia Citizens’ Assembly on Electoral Reform", in To Keep or To Change First Past The Post?, edited by André Blais, (Oxford: 2008), pp. 147
  43. ^ R. Kenneth Carty, André Blais, and Patrick Fournier, "When Citizens Choose to Reform SMP: The British Columbia Citizens’ Assembly on Electoral Reform", in To Keep or To Change First Past The Post?, edited by André Blais, (Oxford: 2008), pp. 150-160
  44. ^ CBS News, Ontario rejects electoral reform in referendum, October 11, 2007
  45. ^ Burgerforum kiesstelsel, Parlement.com (בהולנדית)
  46. ^ 46.0 46.1 Hannah Fillmore-Patrick, "The Iceland Experiment (2009-2013): A Participatory Approach to Constitutional Reform", Democratization Policy Council, August 2013
  47. ^ Þjóðfundur 2009 - English
  48. ^ 48.0 48.1 Yves Sintomer, "From Deliberative to Radical Democracy? Sortition and Politics in the Twenty-First Century, Politics & Society 46(3): pp. 345-346
  49. ^ Citizens' Initiative Review, Healthy Democracy
  50. ^ The Citizens' Assembly, Result of Ballot 4
  51. ^ Ailbhe Conneely, "Abortion legislation passes all stages of Oireachtas", RTE, December 13 2018
  52. ^ Peter Stone, The Luck of the Draw: The Role of Lotteries in Decision-Making, (Oxford: 2011), pp. 125
  53. ^ Frederik Engelstad, 1989, "The Assignment of Political Office by Lot", Social Science Information 28(1): pp. 27-28
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 Advantages of Sortition, Sotitionist.com
  55. ^ John Adams, "Republican Government", in Thoughts on Government, Chapter 4 Document 5, April 1776. In English: The principal difficulty lies, and the greatest care should be employed in constituting this Representative Assembly. It should be in miniature, an exact portrait of the people at large. It should think, feel, reason, and act like them. That it may be the interest of this Assembly to do strict justice at all times, it should be an equal representation, or in other words equal interest among the people should have equal interest in it.
  56. ^ Peter Stone, The Luck of the Draw: The Role of Lotteries in Decision-Making, (Oxford: 2011), pp. 132-140
  57. ^ 57.0 57.1 57.2 Gil Delannoi, Oliver Dowlen, and Peter Stone, The Lottery as a Democratic Institution (Dublin Policy Institute: 2013), pp. 14-15
  58. ^ Alan A. Lockard, 2003 "Decision by sortition: A means to reduce rent-seeking", Public Choice 116: 435–451
  59. ^ Frederik Engelstad, 1989, "The Assignment of Political Office by Lot", Social Science Information 28(1): pp. 30
  60. ^ Peter Stone, The Luck of the Draw: The Role of Lotteries in Decision-Making, (Oxford: 2011), pp. 127-131
  61. ^ Gil Delannoi, Oliver Dowlen, and Peter Stone, The Lottery as a Democratic Institution (Dublin Policy Institute: 2013), pp. 16
  62. ^ Yves Sintomer, "Could Random Selection and Deliberative Democracy Revitalize Politics in the 21st Century?", Books&Ideas.net, 2012, pp. 7
  63. ^ Graham Smith, Democratic Innovations: Designing Institutions for Citizen Participation (Oxford: 2009), pp.94-98
  64. ^ Frederik Engelstad, 1989, "The Assignment of Political Office by Lot", Social Science Information 28(1): pp. 29-31
  65. ^ Yves Sintomer, "Could Random Selection and Deliberative Democracy Revitalize Politics in the 21st Century?", Books&Ideas.net, 2012, pp. 6
  66. ^ Yves Sintomer, "Could Random Selection and Deliberative Democracy Revitalize Politics in the 21st Century?", Books&Ideas.net, 2012, pp. 8
  67. ^ 67.0 67.1 Lyn Carson and Brian Martin, Random Selection in Politics, (Greenwood Publishing Group: 1999), pp. 35
  68. ^ 68.0 68.1 Frederik Engelstad, 1989, "The Assignment of Political Office by Lot", Social Science Information 28(1): pp. 32
  69. ^ Graham Smith, Democratic Innovations: Designing Institutions for Citizen Participation (Oxford: 2009), pp.80-81
  70. ^ Keith Sutherland, What Sortition Can and Cannot Do, newDemocracy Foundation
  71. ^ Peter Stone, The Luck of the Draw: The Role of Lotteries in Decision-Making, (Oxford: 2011), pp. 131-132
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34710940סורטיציה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=סורטיציה&oldid=2176853"