ציורי התנ"ך

התנ"ך שימש מקור השראה לציירים רבים, והוא למעשה הספר המצויר והמפוסל ביותר. מספר הציורים הנודעים המבוססים על התנ"ך נאמד באלפים.

מאפיינים של ציורי התנ"ך

הציורים המבוססים על סיפורי התנ"ך, מציגים באופן מוחשי את המסופר בקיצור, ומהווים למעשה פרשנות חזותית, מפני שחלק ניכר מהציור מבוסס על דמיונו ותפיסותיו של הצייר, ולא על פרטים מדויקים המופיעים במקרא. חלק מציורי התנ"ך מהווים אילוסטרציה לפסוקי התנ"ך, בעוד שחלק אחר והחשוב יותר מהווה יצירה עצמאית, שיש לה זכות עמידה בפני עצמה, המשתמשת בתנ"ך כבמקור השראה ומהווה ציור פרשני. בציור הפרשני מנסים הציירים לענות על שאלות שמילות הפסוקים מעלות, למשל מה היה בעצם החטא של אדם וחוה ומהו פרי עץ הדעת שאותו אכלו? מה התרחש במעשה העקידה? איך נראה המלאך שעמו נאבק יעקב? איך נראה מעמד הר סיני? על שאלות אלה, ורבות אחרות, ניסו ציירי התנ"ך לתת מענה, וכמספר הציורים מספר התשובות.

באמצעות ציורי התנ"ך ניתן היה להעביר מסרים ברוח התנ"ך, לקהילה שאיננה יודעת קרוא וכתוב ואף להעצים תחושות ורגשות שלא עולים מהטקסט היבש גם לאנשים יודעי קרוא וכתוב. מטרה נוספת היא הפרשנות, להחדיר ולהעמיק תפיסה פרשנית מסוימת למול אחרות, להעניק לסיפורי התנ"ך פרשנות מחודשת, ולעיתים אף לתת נופך עכשווי ברוח הזמן לסיפור עתיק.

ביהדות

רובם של ציורי התנ"ך הם מעשה ידי נוצרים. מיעוט ציורי התנ"ך שהם מעשה ידי יהודים מיוחס לכך שביהדות יש איסור על עשיית פסל ותמונה. אף שיש חריגים כמו הפסיפסים בבתי כנסת בתקופה הרומית כמו בבתי הכנסת בבית אלפא ובציפורי, ציורי הקיר בדורה אירופוס ומספר הגדות מאוירות בתקופות שונות כמו הגדת סראייבו והגדת ראשי הציפורים, ככלל רוח היהדות ההלכתית לא ראתה בעין יפה פיסול וציור דמויות ובעלי חיים, ובפרט כאשר מדובר בדמויות ואפיזודות מהתנ"ך. האיסור היה גם בשל בעיית ההגשמה, איסור האלילות, וגם בשל החשש מגימוד דמותם הרוחנית של דמויות כאברהם ומשה באמנות פיגורטיבית. יתר על כן, ציורים שנתנו דמות אדם לאלוקים, נחשבו למעשה של חילול הקודש. לכן אין הדבר מפליא שרובם של ציירי התנ"ך קשורים לתרבות הנוצרית, שבה ציור ופיסול היה דבר נפוץ וראוי, ובתקופות מאוחרות יותר גם יהודים חילוניים השתתפו בציור התנ"ך.

עם זאת, ציורי אישים מהתנ"ך מוזכרים בספרות התורנית מספר פעמים:

במסכת בבא קמא נכתב "איזהו מטבע של ירושלים דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיר הקודש מצד אחר ואיזהו מטבע של אברהם אבינו זקן וזקינה מצד אחד ובחור ובתולה מצד אחר" לרוב הדעות לא מדובר על ציור דמותם בשל האיסור בציור דמות אדם, אלא על הטבעת הטקסט בלבד. יש שפירשו את דברי רש"י על גמרא זו שבמטבע הוטבעה דמות דיוקנן של הדמויות.  

השולחן ערוך בהלכות שבת מזכיר "כותל או וילון שיש בו... דיוקנאות של בני אדם של מעשים כגון מלחמות דוד וגלית וכותבים זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני אסור לקרות בשבת." האיסור לקרוא בהם בשבת הוא משום שטרי הדיוטות ואין אזכור למניעה בימות החול.  

בימינו ישנם ציירים חרדיים שמציירים את דמויות ואירועי התנ"ך כאשר חלקם נמנעים מלצייר את פניהם של גדולי האומה התנ"כיים.

ציירים בולטים בתחום

אלברכט דירר

אלברכט דירר יליד גרמניה (1471 – 1528) היה בן למשפחה נוצרית קתולית אדוקה, והירבה לצייר מהתנ"ך ולהבדיל, מהברית החדשה. יצירותיו בנושאים אלה רבות מספור, והידועות שבהן הן: סדרות הדפסי העץ אפוקליפסה (1498), הדפס העץ שמשון משסע את האריה (1498), סדרת הדפסי העץ הפסיון הגדול (1500), וידוע מאוד הדפס העץ אדם וחוה (1504) אותו יצר בהמשך גם בגרסת ציור שמן (1507). ידועים שלושה הדפסי עץ הנחשבים כ"תחריטי-מאסטר", כולם מ-1514: התחריט אביר, מוות והשטן, התחריט סנט ג'רום בחדר לימודו, והתחריט מלנכוליה-I, שיועדו יותר לאניני טעם ואספנים מאשר לקהל הרחב, ובולטת בהם היכולת הווירטואוזית של דירר, כמו גם העומק הפסיכולוגי והאינטלקטואלי של יצירתו.

מיכלאנג'לו בואונרוטי

מיכלאנג'לו בואונרוטי, יליד פירנצה, (1475–1564), מגדולי הפסלים והציירים.

יצירתו הגדולה והמרשימה ביותר היא ציור הפרסקו בקפלה הסיסטינית (כיפת אולם התפילות) בוותיקן שברומא, יצירה אותה החל בשנת 1508 ולה הקדיש 4 וחצי שנים.

בניגוד לדעתו של האפיפיור, שרצה את ציורי הברית החדשה, העדיף האמן את הברית הישנה ובעמל רב הצליח לשכנע את האפיפיור בכך. ציור התקרה מחולק לתשעה חלקים המבוססים על סיפורי התנ"ך, ובהם בריאת העולם, בריאת אדם וחוה, חטא אדם וחוה, המבול, נח נוטע כרם.

את היצירה מקיפים ציורים של נביאי ישראל: ירמיהו, יואל, יחזקאל, יונה, זכריה, ישעיהו ודניאל, ולהבדיל גם חמש הסיבילות, "נביאות" שחזיונותיהן מופיעים בספרים החיצוניים שחיברו יהודים-הלניסטיים. כמו כן מופעים אפיזודות מגאולת ישראל: מלחמת דוד וגלית, נחש הנחושת, יהודית וראשו של הולופרנס ותליית המן וגדולת מרדכי.

רמברנדט

רמברנדט, שחי בשנים 1606–1669 צייר, רשם, אמן הדפס ותחריט הולנדי, יליד העיר ליידן. למד בליידן עירו בתחילת דרכו את אומנות הציור, ונעשה בהמשך לאמן מרכזי בעל השפעה שרבים מעשירי הולנד נהנו מעבודותיו. בציוריו הוא תיאר אפיזודות שונות בתנ"ך, ובהן אדם וחוה ברגע החטא, מאבק יעקב עם המלאך, דוד בעומדו לפני שאול, משתה בלשאצר, פגישת אסתר והמן ועוד.

ויליאם בלייק

ויליאם בלייק שחי בין השנים 1757–1827 היה משורר, מיסטיקן צייר ועושה תחריטים בריטי.

לבלייק הייתה נקודת מבט ייחודית על דתו הנוצרית. היה חבר בכנסייה החדשה של המדען השוודי עמנואל סווידנבורג. בלייק האמין שהאמת נרכשת על ידי התגלות עצמית, ולא על ידי לימוד.

יתר על כן, הוא ראה את עצמו כנביא, ואף פיתח מיתולוגיה משלו, שהכילה שלל רב של דמויות כדוגמת אורק, משיח ו-Urizen, האליל הרשע, בתשוקה ליצור מחדש את הקוסמוס, שבו קיים לעיתים קרובות מאבק בין הארה ואהבה חופשית מצד אחד, לבין חינוך נוקשה וערכים מצד שני.

בין ציורי התנ"ך שלו הוא מתאר את בריאת האדם, אדם וחוה, הליכת רות אחרי נעמי, ופגיעת השטן באיוב.

גוסטב דורה

גוסטב דורה נולד בשטרסבורג ב-1832, צייר צרפתי שהתפרסם בעיקר בזכות ציורי התנ"ך שלו. את יצירתו יצר בטכניקה של תחריט, כדי שיהיה קל לשכפל אותם להפצה המונית. בשנת 1865 פרסם את תנ"ך דורה המכיל 127 תחריטים ובו סצנות שונות מהתורה, מנביאים ראשונים (בעיקר מספר שופטים ומספר שמואל) ואחרונים, כתובים ואף ספרות חיצונית (ספר חשמונאים וספר יהודית). הצלחת הספר הביאה לתצוגה מרשימה בשנת 1876 בלונדון, והקמת גלריית דורה ברחוב ניו-בונד. בציוריו, בהם יש מספר לא קטן של גוויות, אנשים מדוקרים וראשים כרותים, יש נטייה לפן הדרמטי והגרוטסקי. סגנונו השפיע על ציירים שבאו אחריו כגון ואן גוך.

מארק שאגאל

מארק שאגאל (1887–1985), מגדולי הציירים היהודים ומחשובי הסוריאליסטים, בין יצירתו יצר לא מעט בתחום התנ"ך. יצירתו המפורסמת של שאגאל בישראל היא שנים עשר השבטים המצוירים בחלונות בית הכנסת בבית החולים "הדסה" בירושלים. בנוסף עיצב שטיחי קיר המוצבים במשכן הכנסת, שבהם מתוארים אירועים ודמויות מרכזיות מהתנ"ך ומגאולת עם ישראל בארצו, כמו יציאת מצרים, מעמד הר סיני, חזונות השלום של ישעיהו, וירושלים.

אבל פן

אבל פן, צייר יהודי שפעל בעיקר בארץ ישראל ובישראל במאה העשרים. בשנת 1921 החל להקדיש את זמנו ומרצו לסדרה ארוכה של ציורים על נושאים תנ"כיים. ציורים אלו הוצגו בשנת 2003 במסגרת התערוכה היינו כחולמים במוזיאון ישראל. בציורי התנ"ך שלו השתמש פן בדמויות מזרחיות שהתבססו על תושבי ירושלים, כשהוא משלב את התפישה האירופית של המזרח, עם הצגת הדמויות התנ"כיות כתושבי המזרח בני זמנו, כשהוא נוסך לתוך השעטנז תכשיטים, עדיים ופריטי לבוש אותנטיים בשילוב עם סממני "אוריינטליות" שליקט ממופעי בלט פריזאיים וסרטי ראינוע.

לקריאה נוספת

• דורון לוריא, מלכים בשר ודם: התנ"ך באמנות המאות ה-16 עד ה-19, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005.
• רות ברטל, ותהי לו לאשה, ויאהבה - האמהות והאבות בראי האמנות המערבית, הוצאת כרמל, 2018.
• יגאל צלמונה, אבל פן – ציורי התנ"ך ועוד, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003
• כריסטיאן טומפל ואחרים, "ציורי התנ"ך בהולנד במאה הי"ז", בספר הולנד של רמברנדט, מוזיאון ישראל, 1993.
• נירית שלו-כליפא, "ציורי התנ"ך של גוסטב דורה כמקור השראה לעיטור הקפלה הארמנית גריגורי המאיר הקדוש בכנסיית הקבר", מותר 15, 2007.
• נורית גולן, "פסיפסי התנ"ך בכנסיית סנטה מריה נובה במונריאלה: אידאולוגיה מלכותית, דימוי ומשמעות", מותר 15, 2007.
• רות שחם, "פסיפסי פלרמו ומונראלה בסיציליה הנורמאנית: נרטיב ורפרזנטציה", מותר 15, 2007.

קישורים חיצוניים

• אסופות מדרש אמנות, קרן תל"י
• אבל פן, אברהם ושלושת המלאכים, אתר judaism wiki
• גילה כהן בלס, עקידת יצחק באמנות הדורות, באתר "דעת"
• יוסף ריידר, ציורי המקרא של מיכלאנג'לו, באתר "דעת"
• אפרים צורף, יציאת מצרים באמנות, באתר "דעת"
• מלאכי עליון, מצגת: מלאכים בספרים עבריים, התערוכה ה10 מאוצרות ספריית בר-אילן.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ציורי התנ"ך29222910