פרשת סגונטום

מבצר סגונטום

פרשת סגונטום הייתה תקרית דיפלומטית בין הרפובליקה הרומית לקרתגו, שנגרמה כתוצאה מכיבוש העיר הספרדית סגונטום (Saguntum) בידי המצביא הקרתגי בספרד, חניבעל ברקה, בשנת 219 לפנה"ס, לאחר מצור ממושך. פרשה זו הייתה, במידה משמעותית, העילה העיקרית לפרוץ המלחמה הפונית השנייה. פירושים שונים ניתנו על ידי חוקרים והיסטוריונים במשך מאות שנים למהלך האירועים ולכוונות שעמדו מאחורי התקרית.

מהלך האירועים

בשנת 264 לפנה"ס פרץ סכסוך בין קרתגו לרומא בנוגע לשליטה בערי המדינה בסיציליה. המלחמה זכתה לכינוי "המלחמה הפונית הראשונה" (הרומאים כינו את הקרתגים "פּוּנים"), הסכסוך נמשך 23 שנים, ובסופו ניצחו הרומאים את הקרתגים וזכו בשליטה על מרבית סיציליה (פרט לשטח מצומצם שהוחזק בידי סירקוסאי). במסגרת הפסקת הנשק התחייבה קרתגו לשלם לרומא 3,200 כיכר כסף במשך 15 שנים, בשל כך התקשתה קרתגו לשלם לשכירי החרב הרבים שלחמו בשירותה את המגיע להם, ובשנת 240 לפנה"ס מרדו הללו במעסיקיהם הקרתגים. המאבק התגלגל למלחמה שכונתה "מלחמת שכירי החרב", שבמהלכה עמדה קרתגו בפני סכנת חורבן ממש. רק שנתיים לאחר מכן, בשנת 238 לפנה"ס, הצליח המצביא הקרתגי חמילקרת ברקה לדכא לחלוטין את המרד.

בפני קרתגו עמדו כעת שתי בעיות קשות, הראשונה הייתה מחסור חמור בכסף, לא זו בלבד שבעקבות שתי המלחמות לא יכלה יותר לייבא תבואה מסיציליה ונחושת מסרדיניה, במהלך מלחמת שכירי החרב הושמדו מרבית היבולים החקלאיים מהכפרים שסביב קרתגו, שעליהם הייתה מבוססת מרבית הכלכלה הקרתגית. בנוסף על כך היה עליה לשלם את הפיצויים לרומא. בעיה שנייה הייתה הצבא, שתי המלחמות הותירו את הצבא הקרתגי קטן מאוד, והיה הכרח להגדילו אם קרתגו רצתה לשמור על נחלותיה בצפון אפריקה. פתרון לשתי הבעיות נמצא בדמות כיבוש חצי האי האיברי (היספניה בפי הקרתגים), באותה תקופה באזורים שהם כיום ספרד ופורטוגל חיו שבטים ברברים, שקועים בתקופה הפרהיסטורית, אותם ניתן היה לגייס כשכירי חרב. בנוסף על כך היספניה הייתה עשירה במרבצי כסף. כיבוש היספניה היה מציל איפה את קרתגו משתי בעיותיה.

משימה אחראית זו הופקדה בידיו של חמילקרת ברקה, גיבור שתי המלחמות הקודמות. חמילקרת כבש במהירות חלקים גדולים מחצי האי, אולם נהרג באחד הקרבות נגד השבטים המקומיים. חתנו עזרובעל המפואר המשיך את חזונו, אם כי בעיקר באמצעים דיפלומטיים כגון הסכמים עם ראשי שבטים ונישואי תערובת. אולם אז הבחינו הרומאים במבצע הקרתגי, ונציגים מרומא הגיעו אל עזרובעל וחתמו עמו על אמנה סודית שזכתה לכינוי "אמנת האברו". במסגרת הסכם זה התחייבה קרתגו לא להפעיל את כוחותיה מעבר לעברו הצפוני של נהר האברו, מה שהותיר למעשה את צפון היספניה בידי הרומאים ואת דרומה בידי הקרתגים. לא ברור אם החוזה היה דו-צדדי והחיל גם על רומא מגבלות דומות, אולם מרבית החוקרים כיום מעריכים שכן, וההיסטוריונים בני אותה תקופה לא ציינו זאת כדי להפיל על קרתגו את אשמת המלחמה. עם זאת, עזרובעל נרצח בידי עבד קלטי בשנת 221 לפנה"ס, וגיסו חניבעל ברקה תפס את הפיקוד. חניבעל נקט במדיניות הרבה פחות פייסנית מקודמו, הוא הביס קואליציית שבטים ברברים בקרב נהר הטחו, ולאחריו מעטים העזו להתנגד לו בהיספניה.

סגונטום (כיום סגונטו), הייתה מושבה יוונית ששכנה ככל הנראה מצפון לוולנסיה, 170 קילומטרים מדרום לאברו, היינו בתוך שטח ההשפעה הקרתגי לפי אמנת האברו (למרות שליוויוס מתאר אותה כשוכנת "בתווך בין שני העמים"). אולם למרות זאת בשנת 230 לפנה"ס הפכה סגונטום לבעלת ברית רשמית של רומא. לא ברור מה יכלו הרומאים להרוויח מברית עם סגונטום, ועל כן יש חוקרים המשערים, שהמניע שלהם היה ליצור פרובוקציה נגד קרתגו, כדי לגרום לה לחדש את המלחמה נגד רומא, מלחמה שבסופה קיוותה רומא לצבור עוד השפעה במרחב הים התיכון. בשל הברית שלה עם רומא, חשה עצמה סגונטום מוגנת, והעזה להתגרות בקרתגו. על פי פוליביוס, העילה למצור הגיעה בעקבות רצח של תומכי קרתגו בעיר. על פי טיטוס ליוויוס הכרזת מלחמה של סגונטום נגד שבטים בעלי ברית של קרתגו. בשנת 218 לפנה"ס, הוטל לבסוף המצור על סגונטום, ותושבי העיר פנו אל רומא בבקשת עזרה.

ברומא נערכו דיונים בדבר התגובה הראויה לבקשת העזרה של תושבי סגונטום, ונקבע כי על הרפובליקה לשלוח משלחת להזהיר את חניבעל ולהפנות תלונה למועצת הזקנים בקרתגו. חניבעל דחה את טענת המשלחת הרומית, והפנה אותה לקרתגו. רומא נמנעה משליחת עזרה לעיר. הסיבה לכך נבעה, כנראה, מעיסוק הקונסולים באיליריה (ראו המלחמה האילירית השנייה) ואי יכולתם לפנות להיספניה. בתום שמונה חודשי מגננה, נפלה העיר לידי חניבעל, והשלל נשלח לקרתגו. בסנאט הרומי הייתה התנגדות ליציאה למלחמה בקרתגו. ראשית, משפטית, כיבוש סגונטום לא היווה עילה מספקת ליציאה למלחמה. כמו כן, רומא לא הפסידה דבר מנפילת סוגונטום.

בחודש מרץ 218 לפנה"ס יצאה משלחת רומית לקרתגו. בעיר עצמה התקיימו דיונים בדבר המלחמה שכפה חניבעל ועל אופן תגובתם. חנו הגדול, אויבם המוצהר של בני משפחת ברקה. ניסה לשכנע את המועצה להגיע לחוזה שלום ולהסגיר את חניבעל, באחד מנאומיו הוא הצהיר:

לא רוחו של אותו אדם (הכוונה לחמילקרת) ולא יוצאי חלציו לא יחדלו לעולם מלפגוע באמנה עם הרומאים. שמתם על צבאותיכם צעיר רודף שררה שאינו רואה דרך להשיגה אלא בזריעת זרע המלחמה. צבאותיכם צרים עתה על סגונטום אשר האמנה אוסרת לגשת אליה. במהרה יכתרו לגיונות רומא את קרתגו, ליביתם את הלהבות האוכלות עתה סביבכם.

— מצוטט בתוך ספרו של טיטוס ליוויוס

אולם מעטה הייתה השפעתו של חנו במועצה, וקרתגו סרבה להיענות לדרישות הרומאים. לדברי פוליביוס, ראש המשלחת הרומאית פנה למועצה ואמר כי בידיו השלום והמלחמה. הוא דרש את החלטתם, ויושבי המועצה מסרו לו כי הבחירה בידיו. הרומאי הציע את המלחמה, ומספר מיושבי המועצה נענו ואמרו "נקבלנה".

משמעות הפרשה וחשיבותה לפרוץ המלחמה

את דיונו במלחמה וסיבותיה פתח פוליביוס כדלהלן :

"אחדים בין ההיסטוריונים שכתבו אודות מעשי חניבעל, ברצונים להצביע על הסיבות, שגרמו מלחמה זאת בין רומה לקרתאגו, קובעים כסיבה ראשונה את מצור סגונטום על ידי הקרתאגים, וכשנייה את עוברם, בניגוד לחוזה, נהר הנקרא בפי אנשי המקום אברו. אנוכי אקרא למעשים אלה התחלות המלחמה, אולם לא אסכים לעולם לכנותם סיבותיה...".

חשיבות עתירה הייתה למעמד המשפטי של סגונטום, בין רומא לקרתגו נחתמו מספר חוזים לאורך השנים. החוזה האחרון להחתם היה חוזה האברו שהוזכר לעיל, חוזה נוסף היה חוזה קטולוס. להבדיל מחוזים אחרים, לא הובטחה הימנעות של שני הצדדים מפני התקפות על בנות־ברית אחת של השנייה בחוזה האברו. עדיין, חוזה קטולוס הבטיח את שלום בנות־הברית. סגנון חוזה קטולוס העלה כי לבנות־הברית מזמן החוזה בלבד ניתנה ההגנה, אולם פוליביוס הוכיח כי יש להכליל גם בנות ברית מאוחרת בתנאי החוזה. ליוויוס, מצידו, טען כי סגונטום נכללה כאזור נייטרלי, אמנם אין סימוכין לטענה זאת. את קשרה יצרה סגונטום עם רומא כנראה מאוחר מחוזה האברו, ואכן נשמעו טענות קרתגיות כי העיר לא מוגנת כבת־ברית מחוזה קטולוס, ונמצאת באזור שמותר לכיבוש בהתאם לתנאי חוזה האברו.

בנוסף למעמדה המשפטי המעורער, חשיבותה של סגונטום בעיני הרומאים הועלתה בספק. הקשר בין רומא לסגונטום אינו ברור לגמרי - פוליביוס כתב כי סגונטום "מסרה עצמה לחסות רומה", והימנעות רומית מפעולה ממשית בזמן המצור מרמזת על חשיבות פחותה של העיר עבור הרומאים.

חניבעל, בין אם פעל מלכתחילה בתום לב או לאו, יודע על ידי הרומאים כי כיבוש העיר יגרור מלחמה. יתרה מכך, ניתן לזהות אינטרס מובהק של חניבעל בכיבוש העיר מהרצון להשקיט את המקומיים, לדחוק את המלחמה שעתידה לבוא הרחק מספרד ולא להותיר אויב בעורפו כאשר הוא פונה לאיטליה. על כך הוסיף מומזן כי אם ישנה אמת בגרסת ליוויוס, הרי שמיהורו של חניבעל בהטלת המצור ללא אישור המועצה מבית נבע מידיעתו על בנין ביצורים רומיים שיקשו על מעברו העתידי באדמות איטליה.

אי־כניעת קרתגו לדרישה הרומית סתרו את האמונה שרווחה בקרב הרומים. יחד עם נפילת סגונטום, היו אלו לפגיעות ביוקרת רומא, עניין שדחפה למלחמה. מכאן, סביר להניח כי כיבוש סגונטום היה ולו רק תירוץ של חניבעל למלחמה. את הגורמים הממשיים למלחמה הפונית השנייה ניתן לאתר בכיבוש סרדיניה והמס הכבד שהוטל על קרתגו בתום המלחמה הפונית הראשונה.

לקריאה נוספת

• פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991.
• טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה מרומית: שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
• טיטוס ליוויוס. מלחמות חניבעל - תולדות רומא מאז ייסוד העיר, ספרים 21–30. תרגם מלטינית: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, 2015.
• ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן. (עמ' 132 - 135)
• הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
• תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. עורכים: פ’ לחובר, צ’ וויסלבסקי. תל אביב, הוצאת מסדה. כרך ב', 37- 38. ^{(לקריאה מקוונת)}