קרב גרוניום
| מערכה: הזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפונית השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 217 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב אגר פלרנוס | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב קאנאי | |||||||||||||||||
| מקום | גרוניום, מוליזה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ללא הכרעה. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב גרוניום היה קרב שהתרחש במהלך המלחמה הפונית השנייה, בין כוח רומאי בפיקודם של פאביוס מאקסימוס ומרקוס מינוקיוס רופוס, לבין כוח קרתגי תחת פיקודו של חניבעל ברקה. לקרב היו שני שלבים ששניהם הסתיימו ללא הכרעה ברורה.
רקע
בשנת 218 לפנה"ס נחת המצביא הקרתגי חניבעל ברקה, בחצי האי האפניני. הוא הביס כוח פרשים רומאי בקרב טיקינוס, ולאחר מכן השמיד כוח רומאי שלם בקרב טרביה. בשנה שלאחר מכן (217 לפנה"ס) הביס את גאיוס פלאמיניוס נפוס בקרב טראסימנוס, בקרב נהרגו כ-15,000 חיילים רומאיים כולל נפוס עצמו.[1] בנוסף על כך הביס המצביא הקרתגי מהרבעל, כוח רומאי נוסף ולקח בשבי 1,000 פרשים רומאיים.[2] תבוסת הפרשים זעזעה את רומא המזועזעת בלאו הכי,[3] והוחלט למנות דיקטטור. למשרה זו נבחר פאביוס מאקסימוס, "אדם בעל תבונה רבה וסגולות טבעיות נהדרות" כדברי פוליביוס. כדי להעלות את המורל בעיר, נדר מאקסימוס להקריב לאלים את כל הבהמות שיוולדו במשך האביב הבא.[4] חניבעל עצמו בחר לא לעלות על רומא בינתיים, מכיוון שלא היו לו די מכונות מצור וחייליו נזקקו למנוחה.[5]
כעבור עשרה ימים מקרב טראסימנוס הגיע חניבעל אל חופי הים האדריאטי. היה זה אזור פורה למדי, פוליביוס טוען שחניבעל לקח בדרכו שלל כה רב עד שהצבא התקשה לשאת אותו. הוא גם מציין שכאשר חניבעל כבש עיר הוא הורה לטבוח את כל הגברים. חניבעל נתן לחייליו זמן לנוח ודאג שיטפלו בסוסים החולים. הוא גם דאג להשיג לחייליו נשק חדש מהשלל שנלקח מהרומאים. ומכיוון שחנה על החוף הוא גם הצליח להעביר ידיעות לקרתגו על ניצחונותיו. ידיעות אלו התקבלו בהתלהבות בקרתגו, שכן במקביל המערכה בספרד התנהלה לרעתה. לאחר מכן התקדם חניבעל אל איאפיגה (כיום אפוליה), אזור זה היה מחולק בין שלושה שבטים גאליים, הדאוניים, הפאוקטיים והמסאפיים. חניבעל פלש אל ארץ הדאוניים, והשחית באופן שיטתי את המושבה הרומאית לוקריה (כיום לוצ'רה). טיטוס ליוויוס טוען שחניבעל נכשל בכיבוש העיר ספולטום (Spoletum),[6] אולם סופרים אחרים אינם מזכירים את המאורע, ולכן סביר יותר להניח שהקרב על ספולטום היה לא יותר מפשיטה קטנה שערך אחד מקציניו של חניבעל.[7]
בינתיים פאביוס הדיקטטור החדש הבין שחייליו של חניבעל עדיפים על החיילים הרומאים בקרב. לפיכך הוא החליט להימנע מכל קרב ישיר עם חניבעל, ולנצל את היתרונות שהיו לרומאים, אספקה בלתי מוגבלת ומספר חיילים גדול. כדי להחליש את חניבעל הוא החליט לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה. הוא יצא עם ארבעה לגיונות, יחד עם המגיסטר אקוויטום מרקוס מינוקיוס רופוס חנה באיקאי (כיום טרויה) מרחק של שישה קילומטרים מצבאו של חניבעל.[8] כאשר שמע חניבעל על כך מיהר והוציא את חייליו מחוץ למחנה, אולם משראה שהרומאים לא יוצאים לקרב החזיר את חייליו. מאז פאביוס עקב תמיד אחרי חניבעל, ומכיוון שנהנה מאספקה בלתי מוגבלת לא התיר לחייליו לעצור ולאסוף מזון. הוא עשה זאת כדי שכל החיילים יישארו מלוכדים כגוף אחד. מכיוון שהכיר היטב את האזור הוא תמיד תפס את העמדות הנוחות לפני שחניבעל הגיע אליהם, ולקח בשבי או הרג חיילים של חניבעל שיצאו מהמחנה לאסוף צידה. טקטיקה זו זכתה לכינוי "האסטרטגיה הפביאנית", אולם החיילים ובייחוד המגיסטר אקוויטום מינוקיוס לא אהבו אותה. החיילים כינו את פאביוס בבוז "מורו של חניבעל",[9] ומינוקיוס דחק בו לצאת לקרב.
פאביוס היה משוכנע שהצליח לסגור את חניבעל במעבר הרים צר, אולם קרב אגר פלרנוס הסתיים בתבוסה רומאית משפילה. המאורע הכפיש לחלוטין את שמו של פאביוס ברומא. חניבעל ניצל זאת, וכדי להגביר את הזעם על פאביוס הורה לחייליו לשרוף את כל האדמות הרומאיות שייתקלו בהן, פרט לאדמותיו של פאביוס, ואף הורה להעמיד עליהן שומרים כדי שלא יגנבו מהן דבר. פאביוס הסכים לעשות הסכם החלפת שבויים עם חניבעל. על פי ההסכם כנגד כל שבוי רומאי יקבל חניבעל שבוי קרתגי, ואם יהיו לצד מסוים יותר שבויים מלצד השני אז כנגד כל שבוי ישלם הצד השני 250 דינרים. לחניבעל היו 240 שבויים יותר מלפאביוס, אולם הסנאט שכעס על ההסכם סירב לשלוח את הסכום לפדיונם. בלית ברירה שלח פאביוס את בנו לרומא כדי שימכור את קרקעותיו ובכסף הזה פדה את השבויים.[10]
הקרב
שלב ראשון: ההתקפה של מינוקיוס
לאחר שנמלט ממלכודת אגר פלרנוס, חיפש חניבעל עיר שבה יוכל לאחסן את השלל הרב שצבר במשך השנה. הוא בחר בעיר גרוניום (Geronium) לשם כך (מיקום העיר כיום אינו וודאי באזור מוליזה). על פי פוליביוס חניבעל ניסה להגיע למשא ומתן עם תושבי העיר בדבר מסירת העיר לידיו ללא קרב, ומשקיבל תשובה שלילית פתח חניבעל בהתקפה כבש את העיר בסערה וטבח את התושבים.[11] לטענת טיטוס ליוויוס התושבים נמלטו כשהחומות החלו לקרוס.[12] על כל פנים ברור שחניבעל הותיר על כנן את החומות והבתים והשתמש בהם כמחסנים לשלל והמזון. כמו כן הוא הקיף את העיר בחפירות וסוללות כדי שיהיה קל יותר להגן עליה.
במקביל פאביוס מאקסימוס נקרא חזרה לרומא, על פי המסופר לצורך הקרבת קורבנות, אולם ככל הנראה גם כדי לשמור על מעמדו הפוליטי בעיר.[13] את הפיקוד הוא נאלץ להותיר בידיו של מינוקיוס, אולם משום שהכיר את אופיו החתרני וההרפתקני של מינוקיוס, הפציר בו לא לעשות דבר עד שיחזור חזרה מרומא. אולם מינוקיוס לא הקשיב לו "ובעוד פאביוס מדבר כבר ניתנה דעתו כולה לעריכת קרב גדול ומכריע".[14] הידיעה על כיבוש גרוניום הגיעה אל מינוקיוס באיחור מה, אולם הוא עמד על דעתו לערוך קרב מכריע לפני בוא החורף. הוא הקים את מחנהו על צוק שממנו ניתן היה להשקיף בבירור על המחנה הקרתגי. חניבעל עמד בפני דילמה, מחד חייליו נזקקו למזון לקראת החורף המתקרב, ועל כן היה עליו להורות להם להתפזר מדי יום כדי ללקט תבואה מהשדות. אולם מאידך התפזרות כזו תקל על מינוקיוס את ההתקפה. על כן הוא החליט שעליו להקדים ולתקוף ראשון. בין גרוניום למחנה של מינוקיוס הפרידו שתי גבעות, חניבעל השתלט על אחת מהם עם מרבית צבאו, ומשם הגן על השאר שעסקו בליקוט התבואה. במהלך הלילה שלח חניבעל עוד 2,000 חיילים כדי להשתלט על הגבעה השנייה, אולם מינוקיוס הרגיש בכך ושלח גם הוא את חייליו. התפתח עימות שבסופו ניצחו הרומאים והניסו את הקרתגים.[15]
חניבעל שלט איפה בגבעה אחת, ומינוקיוס בשנייה. המצב היה נוח למדי עבור שני הצדדים, אולם חניבעל היה זקוק לתבואה, ועל כן נאלץ מדי יום לשלוח עוד ועוד חיילים כדי לאסוף את התבואה ולרעות את הבקר. מינוקיוס ניצל זאת, ופתח בהתקפה על אוספי התבואה. הוראתו המפורשת הייתה שאין לקחת שבויים. לקטים רבים נהרגו בהתקפה הראשונה, ואלו שניצלו נמלטו אל המחנה של חניבעל שניצב על הגבעה. הרומאים בזכות יתרונם המספרי תקפו את המחנה וכבר החלו לפרק את חומותיו.[16] המצב היה בכי רע, אולם אז קצין קרתגי בשם עזרובעל אסף במהירות אל המחנה שליד גרוניום כ-4,000 לוחמים ועמם פתח בהתקפה על עורפם החשוף של הרומאים. בלית ברירה נאלץ מינוקיוס לסגת,[17] אולם למרות זאת אבדות הקרתגים היו רבות בעוד אבדות הרומאים קלושות. חניבעל עזב את המחנה על הגבעה וחזר לגרוניום מאז הוא נזהר יותר באיסוף התבואה.[18]
שלב שני: המלכודת של חניבעל
כששמע הניצחון הזעום הגיע לרומא שררה שמחה גדולה בעיר, שכן היה זה הניצחון הראשון מאז הגיע חניבעל לאיטליה. פאביוס בתגובה הצהיר שהוא חושש יותר מהצלחותיו של מינוקיוס מאשר מניצחונותיו,[19] וביקש לזרז את הקרבת הקורבנות כדי שיוכל לחזור לחזית מהר ככל האפשר.[20] אולם ברומא חששו שהוא רוצה זאת כדי לנקום במינוקיוס. קרנו של פאביוס הלכה וירדה, בעוד קרנו של מינוקיוס עלתה. הוחלט למנות את מינוקיוס כ-"דיקטטור עמית" דבר שלא נעשה מעולם ברומא.[21] הוא דרש בתחילה מפאביוס שהם יתחלפו בפיקוד לסירוגין, אולם פאביוס סירב ונתן למינוקיוס לפקד על שני לגיונות ועל חילות העזר של בעלי הברית, בעוד הוא עצמו פיקד על שני לגיונות נוספים. הם חנו במרחק של חצי קילומטר זה מזה.[22]
חניבעל תחקר את שבוייו ולמד להכיר את אופיו של מינוקיוס, הוא תכנן להציב לו מלכודת. בין המחנה שלו למחנה של מינוקיוס הפרידה תלולית שהיוותה עמדה אסטרטגית טובה מאוד. חניבעל רצה לתפוס אותה, אולם ידע שמינוקיוס יתקוף אותו. הקרקע באזור הייתה נוחה להסתיר בה חיילים,[23] חניבעל החביא שם 5,000 חיילים רגליים ו-500 פרשים.[24] חניבעל לא הותיר למינוקיוס זמן להתכונן הוא החל להתקדם עם שאר חייליו אל התלולית ולא הותיר לו ברירה אלא לתקוף ולהיכנס למלכודת.[25] ברגע שמינוקיוס התקיף יצאו החיילים מהמארב והקיפו אותו. מצבו היה קשה מאד אולם פאביוס שהשקיף כל העת על הנעשה בדאגה מיהר לסייע לו. בלית ברירה הורה חניבעל לחייליו לסגת, הוא חזר אל המחנה וגם הרומאים עשו כמוהו.
השפעות
פלוטארכוס מספר שבלילה לאחר הקרב מינוקיוס וחייליו הגיעו אל מחנהו של פאביוס וקראו לחייליו "פטרונים" (תואר שבו עבד ברומא כינה את אדונו). ומינוקיוס הודה לפאביוס וקרא לו "אבי".[26] היה זה למעשה סיום הקרע בין פאביוס ומינוקיוס, והם וגם חניבעל העבירו את החורף בבטחה. לאחר החורף התפטרו השניים ממשרותיהם, וגאיוס טרנטיוס וארו ולוקיוס אמיליוס פאולוס נבחרו כקונסולים לשנת 216 לפנה"ס. השניים גייסו צבא אדיר שהובס לבסוף בקרב קאנאי.
לקריאה נוספת
- ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
- תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. עורכים: פ’ לחובר, צ’ וויסלבסקי. תל אביב, הוצאת מסדה.
- פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991,
- טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה מרומית: שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
- טיטוס ליוויוס. מלחמות חניבעל - תולדות רומא מאז ייסוד העיר, ספרים 30-21. תרגם מלטינית: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, 2015.
- פלוטארכוס. חיי אישים. כרך שלישי - אנשי יוון ורומי. תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א' א' הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ג-1973.
- הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
- יחיאל זלטנר, המודיעין של חניבעל, זמנים, 29, סתיו 1988, עמ' 14-26.
- Livius. Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959 .
- Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925 .
- Appianus. Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912.
- Mommsen, Theodore. History of Rome. Online version in Classic Literature Library.
- Delbruck, Hans (1990). Warfare in Antiquity, Volume 1. University of Nebraska Press
- Serge Lansel, Hannibal. Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995, תרגום לאנגלית 1998
- J. F. Lazenby, Hannibals' war. Aris & Phillips, 1978
- F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius. Oxford university press, 1957
- Warry, John (1993). Warfare in the Classical World. Salamander Books Ltd.
- Dodge, Theodore A. (1891). Hannibal. Da Capo Press.
- Baker, G. P. (1999). Hannibal. Cooper Square Press.
- Cottrell, Leonard (1992). Hannibal: Enemy of Rome. Da Capo Press.
- Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage. Cassel Military Paperbacks.
- Peddie, John (2005). Hannibal's War. Sutton Publishing Limited.
הערות שוליים
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 7. פלוטארכוס, חיי פאביוס, 3. פוליביוס, ספר שלישי, 84.
- ^ מקום ההתנגשות אינו נזכר במקורות העתיקים, אולם לייזנבי (עמ' 65) סבור שנערכה באזור העיר אסיזי (Assisi).
- ^ למב, עמ' 128.
- ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 4. טיטוס ליוויוס, ספר 22, 9 - 10.
- ^ שצמן עמ' 141.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 9.
- ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 66
- ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 68
- ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 5.
- ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 7.
- ^ פוליביוס, ספר שלישי, 100.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 18.
- ^ Bagnall, Nigel, The Punic Wars, p 188
- ^ פוליביוס, ספר שלישי, 94.
- ^ פוליביוס, ספר שלישי, 101.
- ^ פוליביוס, ספר שלישי, 102.
- ^ Peddie, John, Hannibal’s War, p 95
- ^ Lazenby, p 71
- ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 8.
- ^ פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 9.
- ^ Cottrell, Leonard, Hannibal: Enemy of Rome, p 127
- ^ Peddie, John, Hannibal’s War, p 96
- ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 72
- ^ Bagnall, Nigel, The Punic Wars, p 189
- ^ Peddie, John, Hannibal’s War, p 97-98
- ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 13.