מרקוס מינוקיוס רופוס
מרקוס מינוקיוס רופוס, (בלטינית: Marcus Minucius Rufus; המאה ה-3 לפנה"ס) היה מצביא רומאי, השתתף באופן פעיל במלחמה הפונית השנייה. היה מהמתנגדים החריפים לאסטרטגיה הפביאנית שהוביל פאביוס מאקסימוס.
ביוגרפיה
אביו וסבו של מינוקיוס שניהם נקראו גאיוס מינוקיוס, אולם לא ידוע עליהם יותר. הוא שימש כקונסול בשנת 221 לפנה"ס יחד עם פובליוס קורנליוס סקיפיו אסינה.[1]
לאחר קרב טראסימנוס הוחלט ברומא למנות את פאביוס מאקסימוס המכונה "ורוקסוס" לדיקטטור. מינוקיוס מונה ל-"מגיסטר אקוויטום", תפקידו של המגיסטר אקוויטום היה לייעץ לדיקטטור ולסייע לו. פאביוס בחר באסטרטגיה שנודעה כ-"האסטרטגיה הפביאנית", במסגרת תוכנית זו נקטו הרומאים בשיטה של אדמה חרוכה כדי להחליש את צבאו של חניבעל שסבל ממחסור באספקה ונחיתות מספרית. אסטרטגיה זו לא הייתה פופולרית ברומא, ומינוקיוס היה מהמתנגדים החריפים לה. פאביוס כונה בשמות גנאי כגון "קונקטטור" (המתמהמה) ו-"מורו של חניבעל",[2] לאחר שחניבעל הצליח להערים על פאביוס ולהימלט מתחת לאפו, כאשר שלח נגד חייליו שוורים עם לפידים קשורים לקרניים, גברה הביקורת הציבורית נגד פאביוס, ובמקביל החל העם לראות במינוקיוס תחליף מצוין.
לקראת החורף של שנת 217 לפנה"ס נקרא פאביוס לרומא במסגרת תפקידו כדי להקריב קרבנות.[3] הוא התרה שוב ושוב במינוקיוס לא לתקוף בשום מחיר, אולם מינוקיוס לא שעה להזהרות הדיקטטור ותכנן לתקוף את מחנהו של חניבעל. חניבעל ראה את מינוקיוס ומיהר לעבור אל גבעה סמוכה עם מרבית הצבא. אולם בהדרגה נאלץ להורות לחייליו לחזור וללקט תבואה שכן חשש שבמהלך החורף לא יהיה לו די אספקה. מינוקיוס ניצל זאת ושלח את פרשיו נגד הלקטים, והורה להם לא לקחת שבויים. את שאר הצבא שלח נגד מחנהו של חניבעל שהתגונן בקושי וניצל רק הודות לסיוע מהיר שהביא עזרובעל, ומינוקיוס נסוג חזרה למחנה שלו.[4] אולם למרות זאת אבדות הקרתגים היו רבות בעוד אבדות הרומאים קלושות. חניבעל עזב את המחנה על הגבעה וחזר לגרוניום ומאז נזהר יותר באיסוף התבואה.[5]
כששמע הניצחון הזעיר הגיע לרומא עלתה קרנו של מינוקיוס, שכן היה זה הניצחון הראשון של מצביא רומאי מאז פלש חניבעל לאיטליה. אולם כאשר שמע על כך פאביוס הוא הכריז שהוא חושש יותר מהצלחותיו של מינוקיוס מאשר מכישלונותיו. הוחלט למנות את מינוקיוס כ-"דיקטטור עמית" מה שלא נעשה מעולם ברומא.[6] פאביוס חילק את הלגיונות שווה בשווה, שני לגיונות למינוקיוס ושניים לו. את חילות בעלי הברית נתן למינוקיוס. הם חנו במרחק של חצי קילומטר זה מזה.[7]
משבויים שתחקר למד חניבעל שמינוקיוס להוט ביותר לקרב. הוא החליט לנצל להיטות זו, בין המחנה שלו למחנה של מינוקיוס הפרידה תלולית שהיוותה עמדה אסטרטגית טובה מאוד. חניבעל רצה לתפוס אותה, אולם ידע שמינוקיוס יתקוף אותו. הקרקע באזור הייתה נוחה להסתיר בה חיילים,[8] חניבעל החביא שם 5,000 חיילים רגליים ו-500 פרשים.[9] חניבעל לא הותיר למינוקיוס זמן להתכונן הוא החל להתקדם עם שאר חייליו אל התלולית ולא הותיר לו ברירה אלא לתקוף ולהיכנס למלכודת.[10] ברגע שמינוקיוס התקיף יצאו החיילים מהמארב והקיפו אותו. מצבו היה קשה מאוד אולם פאביוס מיהר לסייע לו ושני הצדדים שבו למחנה.
פלוטארכוס מספר שבלילה לאחר הקרב מינוקיוס וחייליו הגיעו אל מחנהו של פאביוס וקראו לחייליו "פטרונים" (תואר שבו עבד ברומא כינה את אדונו). ומינוקיוס הודה לפאביוס וקרא לו "אבי".[11] עם תום השנה התפטרו פאביוס ומינוקיוס ממשרותיהם.
מינוקיוס נהרג בשנת 216 לפנה"ס במהלך קרב קאנאי.[12]
לקריאה נוספת
- ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
- תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. עורכים: פ’ לחובר, צ’ וויסלבסקי. תל אביב, הוצאת מסדה,
- פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991
- טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה מרומית: שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב
- פלוטארכוס. חיי אישים. כרך שלישי - אנשי יוון ורומי. תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א' א' הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ג-1973
- הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
- Livius. Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959 .
- Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925 .
- Mommsen, Theodore. History of Rome. Online version in Classic Literature Library.
- T. A. Dorey and D. R. Dudley, Rome against Catrage. Secker & Warburg, 1971
- Brian Caven, The punic wars. Weidenfeld and Nicolson, 1980
- J. F. Lazenby, Hannibals' war. Aris & Phillips, 1978
- Serge Lansel, Hannibal. Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995, תרגום לאנגלית 1998
- F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius. Oxford university press, 1957
- P. A. Brunt, Italian manpower 225 B.C. - 14 A. D.. Oxford university press, 1971
- Bagnall, Nigel (1990). The Punic Wars.
- Cottrell, Leonard (1992). Hannibal: Enemy of Rome. Da Capo Press.
- Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage. Cassel Military Paperbacks.
- Peddie, John (2005). Hannibal's War. Sutton Publishing Limited.
- Baker, G. P. (1999). Hannibal. Cooper Square Press.
הערות שוליים
- ^ יואנס זונאראס, "תמצית ההיסטוריה", ספר עשרים, 8.
- ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 5.
- ^ Bagnall, Nigel, The Punic Wars, p 188
- ^ Peddie, John, Hannibal’s War, p 95
- ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 71
- ^ Cottrell, Leonard, Hannibal: Enemy of Rome, p 127
- ^ Peddie, John, Hannibal’s War, p 96
- ^ Lazenby, John Francis, Hannibal's War, p 72
- ^ Bagnall, Nigel, The Punic Wars, p 189
- ^ Peddie, John, Hannibal’s War, p 97-98
- ^ פלוטארכוס, חיי פאביוס, 13.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 49.
