הזירה הסיציליאנית במלחמה הפונית השנייה
סיציליה הייתה אחת הזירות המשניות במלחמה הפונית השנייה. האי היה מחולק לשני חלקים עיקריים - הפרובינקיה הרומית סיקיליה במערב האי וערים עצמאיות, רובן המוחלט יווניות, במזרח האי. עיר היוונית החשובה ביותר הייתה סירקוסאי שהייתה בעלת ברית נאמנה של רומא עוד מימי המלחמה הפונית הראשונה.
בתחילת המלחמה האי לא הוטרד ממלחמות והלחימה הגיעה לאי בשנת 215 לפנה"ס בעקבות מותו של היירון השני, טיראן סירקוסאי, והתהפוכות שבאו לאי בעקבות מותו. בסופו של דבר הסתלקה סירקוסאי מבריתה עם הרפובליקה הרומית, שנכרת עוד במהלך המלחמה הפונית הראשונה וחברה לקרתגו. הלחימה נמשכה עד ניצחון רומאי מוחלט בשנת 210 לפנה"ס שבסופו נהרסה סירקוסאי עד היסוד ולא שבה עוד למעמד הבכורה שלה באי. כל האי צורף לפרובינקיה הרומית שבתחילת המלחמה השתרעה רק על חלקו המערבי של האי.
רקע
תושביה המקוריים של סיציליה כבר מזמן לא היו עצמאיים. מזה מאות שנים כ-80% משטחו של האי היה נתון בשליטתם של מתיישבים יוונים שהגיעו לשם בתנופת הקולוניזציה היוונית במאה ה-8 לפנה"ס. ה-20% הנותרים היו בשליטת קרתגו שהגיעו לאי בתקופה מקבילה להתיישבות היוונית. קרתגו איבדה את אחזקותיה לרומא בעקבות תבוסתה במלחמה הפונית הראשונה (264 עד 241 לפנה"ס).
במהלך המלחמה הפונית הראשונה כרתה רומא ברית עם היירון השני, שליט העיר היוונית החשובה ביותר באי - סירקוסאי שמספר תושביה הגיע לפי הערכות מודרניית לכמה מאות אלפי נפשות בתקופה זו. בעקבות המלחמה יסדה רומא פרובינקיה באי והמשיכה לשמור על בריתה עם סירקוסאי. עם מותו של היירון בשנת 215 התערר הסדר בסירקוסאי והיא הסתלקה מבריתה עם רומא.
המצב בסיציליה בכלל ובסירקוסאי בפרט היה מורכב מאוד. ראשית, היו סיעות שהתנגדו לברית עם רומא והיו סיעות אחרות שהתנגדו לברית עם קרתגו. אם לא די בכך, בסירקוסאי הייתה סיעה שלישית שהתנגדה למלוכה וביקשה לכונן שלטון דמוקרטי בעיר. בתחילת המלחמה סיציליה הייתה שקטה למדי. היו פשיטות קטנות של הצי הקרתגי על ליליבאום ופשיטות על החוף האפריקאי על ידי השייטת הרומית בת 50 ספינות (אחר כך תוגברה ב-25 ספינות נוספות) שהייתה מוצבת באי.
סיציליה הייתה בסיס חשוב מאד לצי הרומי ולדגן שגדל בה הייתה השפעה עצומה על מחייתה של רומא. לכן, השליטה באי ובסירקוסאי, שהייתה כאמור העיר החשובה באי, הייתה חשובה מאד מבחינת הרומאים. על מנת לשמור על האינטרסים שלהם, שלחו הרומאים את הקונסול מרקוס קלאודיוס מרקלוס בשנת 214 עם כוחות נוספים כדי לשמור אותו בחזקתם.
היירונימוס עולה לשלטון בסירקוסאי
היירון, שליטה של סירקוסאי, העיר החשובה ביותר באי היה בעל ברית נאמן ששמר על קשר אמיץ עם רומא גם אחרי מפלות קשות. המצב השתנה עם מותו בקיץ 215 לפנה"ס. בנו של היירון, גלון, נפטר לפני אביו, ולכן יורשו היה נכדו הצעיר בן ה-15 היירונימוס. לפי טיטוס ליוויוס[1] גלון, החזיק בדעות פרו-קרתגיות ולכן אין זה מפתיע שבנו, היירונימוס, החזיק בדעות דומות. ליוויוס ממשיך וטוען שניסיון התנקשות שבוצע על ידי ראש הסיעה הפרו-רומית בסירקוסאי גרם להיירונימוס לבגוד בבעלי בריתו הרומאים. כשהפרו פרייטור, אפיוס קלאודיוס פולכר ביקש לחדש את הברית, השליט הצעיר גירש את שליחיו וסירב לחדש את הברית.
חניבעל ביקש לנצל את המצב שנוצר ושלח שני סוכנים לסירקוסאי על מנת לחזק את הנטיות הפרו-קרתגיות של תושביה: היפוקרטס ואפיקידס. שניהם היו ממוצא מעורב. הם היו אזרחים קרתגים, אך סביהם היו אזרחי סירקוסאי. בשיחות עם הצדדים נרמז להיירונימוס שהוא יכול לזכות בכל שטחה של סיציליה במידה שקרתגו תנצח.
הנער היה שליט לא אהוד והפכפך בדעותיו. הוא נרצח בעת שניסה לשכנע כמה ערים בסיציליה להסתלק מבריתן עם רומא, מעט יותר משנה לאחר שעלה לשלטון בקיץ 214[2]. לפי ליוויוס הרוצחים שקיבלו את ברכתו של אדרנדורוס, קרוב משפחתו של הנער, ביקשו לרצוח אותו מתוך מגמה להפיל את הטיראניה בסירקוסאי ולכונן דמוקרטיה. נערכו בחירות שבהן אדרנדורוס ומספר קושרים נבחרו למשרות בכירות בסירקוסאי.
מעבר השלטון מידי הטיראן הנרצח לידי הסיעה הדמוקרטית המצב בעיר היה מורכב מאד מאוד. מצד אחד, אדרנדורוס שנבחר זה עתה ואוהדים אחרים של המשטר הישן נחשדו בכך שהם רוצים להחזיר את שלטון היחיד לעיר. מצד שני, השליחים של חניבעל, היפוקרטס ואפיקידס, שנשלחו מבעוד מועד לסירקוסאי, הצליחו לשכנע סירקוסאים וחיילים רבים, במיוחד עריקים מהצבא הרומי, שנכבדי העיר שזה עתה נבחרו מבקשים, בעצם, לחדש את הברית המסורתית עם רומא ולהחזיר את המצב לקדמותו.
הפיכה דמוקרטית בסירקוסאי
בסופו של דבר, נרצח אדרנדורוס ויחד איתו רבים ממשפחתו של הטיראן. נראה היה שיש עדיין תקווה לחידוש הברית עם רומא והפסקת הלחימה שפרצה בעקבות עלייתו של היירונימוס לשלטון. סירקוסאי שלחה צירים לאפיוס קלאודיוס ששירת עדיין את ארצו באי במשרת פרופראיטור, אף שאחד הפראיטורים הנבחרים של שנת 214/213 מונה לשמש כנציב הרומי באי. הצירים סיכמו על הפסקת אש לעשרה ימים על מנת לאפשר לשלטונות סירקוסאי לארגן משלחת רצינית יותר שבסכמותה לחדש את הברית.
בעת הגעת המשלחת השנייה לאפיוס קלאודיוס נחת באי מרקלוס עם כוחות רומאים נוספים על מנת להבטיח את השליטה הרומית באי. מרקלוס היה אחד מהמצביאים הטובים בצבא הרומי. הוא נבחר כבר לקונסול בשנת 222 ובמהלך שירותו בתפקיד זה היה אחראי על הניצחון הרומאי בקרב קלסטידיום. במהלך המלחמה הפונית השנייה הצליח לשמור על העיר נולה במשך שנתיים שחלפו מתבוסת הרומאים בקרב קאנאי עד הסתלקותו מהזירה האיטלקית והגעתו לסיציליה. בעת שהותו באיטליה, הצליח להדוף שלוש התקפות של חניבעל על נולה. היות שמרקלוס היה המגיסטרט הבכיר ממנו, שלח אפיוס קלאודיוס את המשלחת השנייה של קרתגו אליו.
היפוקרטס ואפיקידס לא ישבו בשילוב ידיים וניצלו את הפופולריות שנהנו ממנה בציבור הסירקוסאי. ראשיתו של דבר הצליחו לגרום לבחירתה של הנהגה קיצונית שהתנגדה לברית עם רומא. בעזרת תעמולה הצליחו למשוך את הקהל לעמדתם וכשהצי הרומי שנשלח על ידי אפיוס קלאודיוס פולכר הופיע בקרבת הנמל של סירקוסאי על מנת לבלום את הצי הקרתגי שידיעותיו אודות הימצאותו ליד כף פאכיון הגיעו לאוזניו של קלאודיוס. סירקוסאיים, המשולהבים על ידי קיצונים, חשבו שהרומאים מתכוונים לנחות על החוף יצאו מהעיר כדי להדוף את הפלישה. בשלב זה אחד האזרחים המתונים בשם אפלונידס הצליח לצנן את האווירה ושכנע את בני עירו שהברית עם רומא טובה להם. סירקוסאים החליטו לשלוח משלחת כדי לדון עם רומא על חידוש הברית.
העניינים התנהלו בצורה טובה מבחינת הסיעה הפרו-רומית בסירקוסאי, אך הם עשו טעות שדחפה סופית את סירקוסאי לעבר המחנה הקרתגי. שכירי החרב והעריקים מהצבא הרומי היו היסודות הקיצוניים ביותר בעיר. הראשונים ביקשו מלחמה כי היא הייתה פרנסתם. האחרונים פחדו שאם יחתם הסכם עם רומא, השלטונות יסגירו אותם לידי הנציב הרומי והוא יוציא אותם להורג. לכן, הסיעה הפרו-רומית שידה הייתה כרגע על העליונה, חשבה שטוב יהיה אם הקבוצה הזאת תצא את העיר. הם שלחו כ-4,000 מהם בראשותו של היפוקרטס ללאונטיני.
מרקלוס טען שכח זה פגע בטריטוריה רומית ודרש את הסגרתם יחד עם היפוקרטס ואפיקידס, שחמק מהעיר כדי להצטרף לאחיו בלאונטיני. שני האחים הצליחו לשלהב את תושבי לאונטיני והם הכריזו על עצמאות וכשדרישתו של מרקלוס הגיעה לסירקוסאי, רשויות העיר טענו שלאונטיני איננה עוד בשליטתם ואין ביכולתם לעשות דבר. מרקלוס דרש את הסגרת שני הסוכנים הקרתגים, אך שלטונות סירקוסאי טענו שלאונטיני מרדה בסירקוסאי ואין להם שליטה על הנעשה בה. יחד עם זאת, היות שהם עדיין ביקשו לשמור, בשלב זה, על יחסים תקינים עם הרומאים, הבטיחו את סיועם בתפיסתם. בדרך זו ביקשו להשתמש בצבא הרומי גם כדי להחזיר את העיר המורדת לשליטתם.
סירקוסאי כורתת ברית עם קרתגו
בעקבות הודעתם של שלטונות סירקואסי תקף מרקלוס את לאונטיני וכבשה ללא קושי, אך שני הסוכנים הקרתגים הצליחו להמלט להברוס. בינתיים, בהתאם להבטחה שנתנה למרקלוס, שלחה סירקוסאי כח גדול שמנה כ-8,000 לוחמים לסייע לו לכבוש את לאונטיני. באמצע הדרך נודע למפקדי הכוח שלאונטיני נכבשה כבר. יתרה מכך, הגיעו דיווחים אל טבח שביצעו הרומאים בעיר[3]. למרות השמועות על הטבח, הצליחו מפקדי הכח הסיראקוסאי לשכנע את החיילים לעלות על הברוס.
בצר להם יצאו אפיקידס והיפוקרטס מהברוס לקראת הכח התוקף ונתקלו ביחידת קשתים מכרתים שגילתה הבנה לעמדתם. אחרי שהצליחו לשכנע את הקשתים לא להסגירם לרומאים הוציא היפוקרטס מכתב משלטונות סירקוסאי למרקלוס, שהוא ירט כביכול. לפי מכתב זה ביקשו שלטונותיה הנבחרים של סירקואסאי לטבוח באנשי לאונטיני ובעריקים הרומאים שגורשו לאונטיני. בגלל שמועות קודמות על מעשי טבח ובגלל היחס האמביבלנטי שחשו חיילי סירקוסאי לברית עם רומא הצליחו הסוכנים הקרתגים במשימתם. בין המכתב היה אמיתי ובין אם היה מזויף, החיילים בשטח האמינו לכתוב בו והקצינים שפיקדו עליהם נאלצו להמלט על נפשם.
החיילים הזועמים חזרו לסירקוסאי ולמרות ניסיונות השלטונות לסגור את השערים, נכנסו לעיר וטבחו בפקידים שנבחרו לאחר רצח הטיראן. שני הסוכנים הקרתגים היפיקדס והיפוקרטס הצליחו להיבחר למשרות הסטרטגוס והפכו בדרך זאת לפקידים הבכירים בסירקוסאי. כמובן שעם בחירתם עזבה סירקוסאי סופית את בריתה עם רומא וכרתה ברית חדשה עם קרתגו.
הלחימה בפנים האי
כתוצאה מעריקת סירקוסאי פרצה מלחמה רבתי באי. סיציליה הייתה חשובה לקרתגו משתי בחינות: ראשית, כיבושה החליש את רומא ושנית הוא היה מונה מהצי הרומי את בסיסיו באי ועל ידי כך מקל מאד על תגבור צבאו של חניבעל שנלחם באיטליה. האדמירל הקרתגי הימילקו הנחית באי צבא גדול שמנה 25,000 רגלים, 3,000 פרשים ו-12 פילים לעזרת סירקוסאי. המילקו חזר לקרתגו וביקש כוחות נוספים וכשניתנו לו כבש בעזרתם את אגריגנטום.
בינתיים הרומאים הטילו מצור על סירקוסאי, אך התקפתם נבלמה ונפתח מצור על סירקוסאי שנמשך עד 212 לפנה"ס. מרקלוס השאיר שני שלישים מצבאו תחת פיקודו של הפראיטור אפיוס ויצא עם יתרת הכח לפנים האי. הוא לא הצליח להציל את אגריגנטום שנפלה לידי קרתגו לפני שהוא הספיק להגיע אליה. בדרך נתקל מרקלוס בהיפוקרטס שיצא את סירקוסאי במועד מוקדם יותר בראש 10,000 חיילים לתגבר את הצבא הקרתגי. היפוקרטס התרשל בתפקידו ולא הציב שמירה הקפית . והעסיק את צבאו בבניית מחנה ומרקלוס הצליח להפתיע אותו והשמיד בקרב קצר כמעט את כל חיל הרגלים שלו, אך פרשיו הצליחו להמלט והצטרפו לצבא הקרתגי.
מרקלוס קיבל תגבורת של לגיון מרומא שנחת בפנורמוס בפינה הצפונית מערבית של האי. המצביא הקרתגי הימילקו ניסה להשמיד את הלגיון לפני שהוא הצרטף לעיקר צבאו של מרקלוס. אולם, הלגיון הרומאי התקדם לכיוון צבא מרקלוס בנתיב ליד החוף תחת הגנת הצי, שלא נפגש עם הנתיב שבחר הימילקו, וכך נמנע מפגש עם צבאו. משלא הצליח להשמיד את התגבורת הרומית ניסה הימילקו להמריד את הערים הסיציליות נגד רומא והצליח להעביר לצדו את מורגנטיאה שתושביה בגדו בחיל המצב הרומי. מספר ערים נוספות לקחו דוגמה ממורגנטיאה והצטפרו אף הן לצד הקרתגי. הרומאים הצליחו לבלום את מגמת הנטישה בעיר הנה (Henna). בעיר זו, מפקד חיל המצב הרומאי הצליח לרכז את אנשי העיר באמפיתיאטרון כדי לדון, כביכול, בכניעה ובמקום זאת הורה לחייליו לכתר את האמפיתיאטרון מכל צדדיו ולטבוח בתושבי העיר. הטבח נטע פחד בלבבות תושבי הערים האחרות בסיציליה ומגמת הפרישה הגיעה לסיומה.
מצור סירקוסאי
ליוויוס טוען שההתקפה על העיר בוצעה מיד עם בחירתם של אפיקידס והיפוקרטס בשנת 214[4], אך לייזנבי מעריך שנפלה טעות בתיעודו של ליוויוס וההתקפה התחרשה רק בשנת 213[5].
בינתיים שייטת קרתגית גדולה שמנתה 55 ספינות קרב בפיקודו של בומילקר הגיע לסירקוסאי תוך ניצול העדרותו הזמנית של הצי הרומי, שיצא ללוות את הלגיון שנחת בפנורמוס. משנודע לו גודל השייטת הרומית שמנתה 75 ספינות, החליט לא להסתכן בקרב נגדה. היות שלא רצה להעמיס על מצבור האספקה של סירקוסאי שהייתה עדיין נתונה למצור מצד היבשה, החליט להרים עוגן ויצא את העיר בלי לעשות דבר. נסיגתו הייתה אחת הדוגמאות המאלפות לחוסר היוזמה של הצי הקרתגי במלחמה זו.
באביב של השנה הבאה (213 לפנה"ס) הבאה הצליח מרקלוס לפרוץ לתוך סירקוסאי אחרי שמגניה השתכרו בחגיגות לכבודה של האלילה ארטמיס והזניחו את שמירת החומות וחלק ניכר מהעיר נפל לידי הרומאים. המגנים התבצרו באי אורטיגה, בשכונת אכרדינה ובמספר שכונות נוספות שעדיין נותרו בידם. בומילקר שהיה בעיר עם שייטת של 35 ספינות שהביאה אספקה לעיר הצליח לחמוק מהנמל תוך ניצול העובדה שעיני הצדדים היו נשואות לעבר המאבק בשכונות שנתפסו על ידי הרומאים. הוא הצליח לשכנע את קרתגו לשלוח צי גדול שמנה 100 ספינות מלחמה לסירקוסאי וחזר עם השייטת המוגדלת שלו כעבור כמה ימים. עם הגעתו לקרבת האי, חבר עם כוחותיהם של אפיקידס והיפוקרטס. הרומאים הצליחו להחזיק מעמד וגרמו אבדות כבדות לתוקפיהם.
בינתיים הגיע הסתיו ואיתו המחלות. מגפה פרצה בעיר הנצורה. המגפה פגעה גם במחנה הרומאי, אך מרקלוס שיכן את חייליו בבתים שנכשבו מתושבי סירקוסאי וצבאו סבל פחות מהמגפה מתושבי סירקוסאי שנדחסו בכמה שכונות. הצפיפות הגדולה עזרה להתפשטות המגפה שעשתה שמות במגני העיר.
באביב של שנת 212 אספו תומכי קרתגו באי את כל כוחותיהם וקרתגו תגברה את הצי שלה לכדי 130 ספינות מלחמה ו-700 אוניות תובלה שהיו אמורות להביא אספקה לנצורים בסירקוסאי, אך הצי לא הצליח להגיע לסירקוסאי בגלל רוחות שהסיטו אותו להרקליאה. אפיקידס חשש שבומילקר יחליט לזנוח את העיר לרחמי הרומאים ויחזר לאפריקה הצטרף אליו במטרה לפקוח עין על הנעשה. הצי הקרתגי המשיך את דרכו לעבר סירקוסאי כשהשתנו הרוחות. מרקלוס שלח את ציו שהיה בנחיתות מספרית (75 אניות לעומת 130), אך הצי הקרתגי היה עמוס במאות ספינות אספקה ובומילקר לא העז לצאת לקרב, שלח את אניות האספקה לאפריקה ואילו הוא עצמו שט עם צי המלחמה לטרנטום. אפיקידס לא רצה לחזור לעיר הנצורה ונחת באגיגנטום והמתין להתפחויות.
עזיבתו של אפיקידס ונטישתו של בומילקר סתמה את הגולל על הגנת סירקוסאי. כוחות סיציליים שגויסו למלחמה ברומאים פתחו במשא ומתן וגם מפקדי חיל המצב שהשאיר אפיקידס ביקשו להיכנע. הקיצוניים מנעו זאת מהם, אך כוחם לא עמד להם והעיר נפלה במהרה. לחימה ספורדית נשכה עוד שנה אחת בערך (עד 211), ויורשו של מרקלוס, לאיווינוס השלים את הדברת העיר. כוחות אחרים שהיו לקרתגו הובסו על ידי לאיווינוס באותה שנה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
- תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. עורכים: פ’ לחובר, צ’ וויסלבסקי. תל אביב, הוצאת מסדה,
- טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה מרומית: שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב
- פלוטארכוס. חיי אישים. כרך שלישי - אנשי יוון ורומי. תרגם מן המקור היווני והוסיף הערות א' א' הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ג-1973
- הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
- Livius. Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959 .
- Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925.
- Diodorus Siculus. Library of History. Translated by C.H. Oldfather, R.M. Geer, C.L. Sherman, F.R. Walton and C.B. Welles. Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1933-1967.
- Mommsen, Theodore. History of Rome. Online version in Classic Literature Library.
- J. F. Lazenby, Hannibals' war. Aris & Phillips, 1978
- Walbank, F.W., A Historical Commentary on Polybius. Oxford, Oxford University Press, 1957.
- Freeman, E.A., The History of Sicily. Oxford, Oxford University Press, 1894. Digitized copy in: Internet Archive.
- Morrison, J.S., Greek and Roman Oared Warships, 399-30 B.C.. Oxford, Oxbow Books, 1996.
הערות שוליים