קרב אוטיקה
 | ||||||||||||||||||
| חורבות העיר אוטיקה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת שכירי החרב | ||||||||||||||||||
| תאריכים | בין ינואר לפברואר 240 לפנה"ס[1] – בין ינואר לפברואר 240 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | אין | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב נהר בגרדס | |||||||||||||||||
| מקום | אוטיקה. | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מוחץ לשכירים. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
התאריך אינו ברור, וייתכן גם שהקרב הרחש באזור מרץ. | ||||||||||||||||||
קרב אוטיקה היה קרב שהתרחש בשנת 240 לפנה"ס במהלך מלחמת שכירי החרב, בין כוח קרתגי בפיקודו של חנו הגדול, לבין כוח מורדים תחת פיקודו של ספנדיוס. הקרב התרחש ליד העיר אוטיקה, ובסופו הובסו הקרתגים. הקרב גרם להחלפתו של חנו במפקד חדש, חמילקרת ברקה.
רקע
ערך מורחב – מלחמת שכירי החרב
לאחר סיום המלחמה הפונית הראשונה התחייבה קרתגו לשלם לרומא פיצויי מלחמה בסך 3,200 כיכר כסף במשך 15 שנים. לפיכך לא היה באפשרות קרתגו לשלם לשכירי החרב שלחמו בצבאה את המגיע להם. לפיכך החליטה המועצה לכנס את כל השכירים יחד כדי לשכנע אותם לוותר על חלק מהשכר.[2] השכירים קובצו בעיר קיסה, וחנו נשלח אליהם למשא ומתן. אולם חנו היה זר לשכירים שלא חיבבו אותו, והשכירים איימו לעלות על קרתגו העיר. לפיכך שלחו הקרתגים את גיסקו שהיה יותר מוכר לשכירים למשא ומתן חדש. גיסקו הצליח להגיע להסדר עם השכירים, אולם שני בעלי אמביציות מאתוס הלובי, וספנדיוס הקמפני, החזיקו בדעה שהרצון הטוב של הקרתגים הוא אך זמני עד שהשכירים יתפזרו ואז יהיה קל יותר להשמיד אותם.
בעזרת טרור והסתה הצליחו השניים להפוך למנהיגים בפועל של השכירים. גיסקו הרגיש בדבר ופעם העליב את השכירים כשאמר להם לדרוש את שכרם ממאתוס.[3] השכירים נעלבו ובזזו את המטען של הנציגים הקרתגים. את גיסקו ועמיתיו לקחו במאסר. ספנדיוס ומאתוס החליטו לנצל את התלהבות החיילים והשביעו אותם להלחם לנצח בקרתגו. כל ערי אפריקה המשועבדות לקרתגים הצטרפו גם הן למורדים, וסיפקו להם ציוד ואספקה. כך נפתח המאבק המכונה מלחמת שכירי החרב.
הצדדים הלוחמים
הצבא הקרתגי
- ערך מורחב – צבא קרתגו
קרתגו השתמשה לרוב בשכירי חרב, ורק הקצינים וחלק מהפרשים היו פונים. אולם כעת כאשר השכירים התמרדו נאלצו הקרתגים לשלוח לקרב את אזרחי העיר. מרבית צבאו של חמילקרת היה מורכב מבני קרתגו, ומיעוטו מעריקים מהצבא המורד.
הקרתגים צעדו אז לקרב בשיטת חומת מגנים הדומה לפלנקס היווני. מאוחר יותר החלו להשתמש בשיטה המאניפולארית. גם חימושם היה דומה לאלו של הופליטים יוונים, קסדה עשויה ברונזה, שריון חזה מקשקשים או פשתן, מוקיים, מגן עגול וחנית קצרה.
מעט מאד ידוע על איכותם של הפרשים בני קרתגו. אולם חמילקרת נעזר בפרשים הנומידיים של נארוואס, שנודעו כפרשים איכותיים במיוחד. הם רכבו על סוסים ללא רסן או אוכף ולרוב השליכו כידוני הטלה תוך כדי דהירה. הם נעזרו גם בחרבות קצרות ומגן קל. הם לא הוגנו בשריון וחלקם עטו עורות של בעלי חיים כגון נמרים. כמו כן חמילקרת נעזר בפרשים בני תערובת שנודעו בשם לובי-פונים, חמושים במגנים עגולים וחניתות.
יתרון הקרתגים על המורדים בא מחיל הפילים שלהם. הקרתגים השתמשו לרוב בפילים מזן פיל צפון אפריקני. פילים אלו היו קטנים יותר מהפילים האסייתיים, אם כי אוזניהם היו גדולות יותר וגבם קעור. גובהם היה 2.5 מטר והם היו כנועים ונוחים לאילוף. משקלם היה כמעט 6 טון, והם נשאו על גבם מגדל שבתוכו ישבו שניים שלושה אנשים קשתים או מטילי כידונים. מלבד זאת היה גם נהג שכיוון את הפיל. במקרה שהפיל איבד שליטה נהגו הקרתגים לתקוע גרזן או איזמל בין עיניו.[4] לעיתים נדירות השתמשו הקרתגים גם בפילים אסייתיים גדולים יותר אך קשים לשליטה.
צבא המורדים
צבא המורדים היווה תערובת של שלל עממים שונים, ביניהם לובים, איברים, גאלים, נומידיים, וכו' מה שהקשה לפקד עליהם וגרם לא פעם לחיכוכים בינם לבין מפקדיהם.
הלובים לחמו במבנה הדוק, הם השתמשו בעיקר בחניתות קצרות ומגנים עגולים. מיגונם כלל קסדות ושריון חזה עשוי פשתן. האיברים לחמו במבנה אחיד, הם לבשו טוניקות סגולות, וחבשו קסדות עור. הם השתמשו בעיקר בכידוני הטלה ובחרבות פלקטה. הגאלים לחמו ברובם ללא שריון, וחלקם אף לחמו ללא בגדים כלל. הם השתמשו בחרבות ארוכות שנועדו בעיקר לשיסוף, ולרבות מהן אף היה קצה מעוגל.
הקרב
מרבית ערי צפון אפריקה הצטרפו אל המורדים. בין הערים הבודדות שנותרו נאמנות לקרתגו נמנו אוטיקה והיפקארה. בתגובה גייס מאתוס כוח שמנה על פי טענות פוליביוס 70,000 איש,[5] ופתח במצור על היפקארה, בעוד ספנדיוס צר על אוטיקה.[6] חוקרים מודרניים סוברים שהמספר שמציע פוליביוס הוא מוגזם.[7] בשעה קשה זו, בחרו הקרתגים כמפקד את חנו הגדול. אריסטוקרט עשיר, שנתפס כמייצג מעמד האצולה בקרתגו. בחירה זו מעלה תמיהות, שכן חנו היה הגורם לפרוץ המרד מלכתחילה. על התשובה לכך רומז פוליביוס עצמו, כאשר הוא מציין שחנו כבר הצליח להכניע פעם עיר בצפון אפריקה. משמע לחנו הייתה כבר היכרות עם המקום ועם צורות הלחימה האפריקאיות.[8]
חנו, הצליח לחדור לעיר עם מספר חיילים לא ידוע. אולם כוחותיו כללו ככל הנראה בערך 100 פילי מלחמה וכן נשק כבד כגון קטפולטות מרגמות ובליסטראות. חנו, הורה לערוך את הנשק הכבד מול החומות, והוציא את כל החיילים מול הצבא המורד. על פרטי הקרב עצמו ידוע מעט. המורדים לחמו באומץ, אולם לא יכלו לפילי המלחמה שהתפרצו אל מחנם ולכן הורה מאתוס על נסיגה. חנו, למרות ניסיונו הצבאי הדל, הכיר את שיטות הלחימה של הנומידים והאפריקאים, וידע שלרוב אחרי הפסד הם נוהגים לדהור על סוסיהם הרחק מהאויב במשך כמה ימים, ורק אז לחזור ולתקוף בכוחות מחודשים. לפיכך "הזניח את החיילים והמחנה, חזר העירה ודאג רק לנוחותו האישית".[9]
אלא שהשכירים כבר לחמו בעבר תחת פיקודו של חמילקרת ברקה. ברקה לימד אותם להעז, לפעול בצורה מפתיעה ולתקוף התקפות מהירות בנוסח פגע וברח. מצוידים בלקחים אלו, התכנסו חזרה החיילים על גבי גבעה מוקפת קוצים שהגישה אליה הייתה קשה, ותקפו את החיילים הקרתגים שחגגו את ניצחונם והזניחו את השמירה. התקפת הפתע הפתיעה את החיילים, והם נאלצו להימלט אל תוך החומות תוך שהם מפקירים מאחור ציוד, נשק ואספקה. וכן את כלי הירי הכבדים שחנו הורה להוציא לפני כן מחוץ לחומות.[9]
תוצאות
בקרתגו התאכזבו מהקרב, המצור על אוטיקה הודק תודות לכלי המצור החדשים שנלקחו שלל מהקרתגים. חנו החמיץ הזדמנות נוספת להכות בשכירים באזור גורזה (gurza),[10] ובלחץ ההמונים,[11] נבחר חמילקרת ברקה למפקד החדש. המורדים לא יכלו לנצל עד הסוף את ניצחונם, בשל תבוסתם בקרב מקאראס, ועריקתם של חיילים נומידים רבים בפיקודו של נארוואס. אוטיקה והיפקארה נכנעו לבסוף רק בשנה הבאה.[12]
הקרב בתרבות
בספרו הקלאסי של גוסטב פלובר "שלמבו", ישנו פרק בשם "חנו" המתאר את הקרב.[13]
לקריאה נוספת
- פוליביוס, היסטוריה. כרך ראשון - ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, תשנ"א (1991).
- Dexter Hoyos, Truceless War, Carthages Fight for Survival, 241 to 237 BC, History of Warfare 2007.
קישורים חיצוניים
- מלחמת שכירי החרב, באתר Soldiers of Misfortune (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ .Hoyos, p. 89
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 66.
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 70.
- ^ שארל פיקאר, חיי יום יום בקרת חדשת, עמ' 141.
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 73.
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 77.
- ^ בנימין שימרון, תרגום מיוונית לפוליביוס, עמ' 104 הערה 2.
- ^ .Hoyos, p. 89-90
- ^ 9.0 9.1 פוליביוס, ספר ראשון, 74.
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 77.
- ^ בנימין שימרון, תרגום מיוונית לפוליביוס, עמ' 105 הערה 1.
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 82.
- ^ הפרק הרלוונטי בוויקיטקסט בצרפתית