קרבות נולה
| מערכה: זירת חצי האי האפניני במלחמה הפונית השנייה | ||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפונית השנייה | ||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 216 לפנה"ס – 214 לפנה"ס (כשנתיים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | נולה, איטליה | |||||||||
| תוצאה | ניצחון רומאי | |||||||||
| ||||||||||
קרבות נולה היו סדרת קרבות שנערכו בין הרפובליקה הרומית לקרתגו בימי המלחמה הפונית השנייה. הקרבות נערכו על השליטה בעיר נולה, והסתיימו כולם בניצחון רומאי.
רקע
נולה היא עיר בקמפניה שבאיטליה. נולה נחשבת לאחד מהיישובים העתיקים בחבל קמפניה. בסביבתה נמצאו עדויות להתיישבות כבר בתקופת הברונזה, בסביבת 1650 לפנה"ס, ביישוב שננטש לאחר התפרצות של הווזוב באותה תקופה. העיר נוסדה מחדש על ידי האטרוסקים במאה השישית לפנה"ס, ועם עלייתם של שבטי הסאמניטים נקשרה עימם בברית. בתקופת המלחמות הסאמניטיות עברה העיר לצידם של הרומאים, ומאז הייתה נאמנה להם תמיד.
באוגוסט 216 לפנה"ס, הביס המצביא הקרתגי חניבעל ברקה, צבא רומאי גדול בקרב קאנאי. הניצחון הקרתגי היה שלם, בין 50,000 ל-70,000 רומאים נהרגו בקרב. חניבעל בחר, מטעמים שאינם ברורים כל צורכם עד ימינו, לא לעלות על רומא עצמה. חניבעל שלח לרומא את אחד מקציניו קרתאלו בניסיון להגיע למשא ומתן. אולם הסנאט סירב אפילו לדון על אפשרות כזו, וסירב אף לפדות את שבוי קאנאי. המערכה באיטליה המשיכה.[1] הרומאים החלו לנקוט בצעדים מעשיים כדי לשקם את העיר, הוגבלו זמני הקינות על הרוגי הקרב גיל הגיוס הונמך ל-17, וגויסו לצבא אפילו פושעים ועבדים.[2]
למרות זאת, הניצחון בקאנאי היווה את שיא הקריירה של חניבעל ערים כפרים ושבטים רבים הגיעו אליו והציעו את ידידותם. הברית שהוא הציע הייתה מחייבת הרבה פחות מהברית שהציעו הרומאים ועל כן היה קל יותר לקבל אותה. הוא לא נבהל מכך שהרומאים מסרבים להיכנע, וסבר שבקרוב מאד תבוא הכניעה. חניבעל צעד לאורך החוף האדריאטי ושלח את אחיו מאגו ברקה לקרתגו במטרה לבקש תגבורת.[3] העיר העשירה קפואה פתחה בפני הקרתגים את שעריה,וחניבעל קבע את מחנהו בהר טיפאטה סמוך לקפואה.
מהלך הקרבות
הקרב הראשון
חניבעל חיפש מקום מנוחה לצבאו לקראת החורף המתקרב, ובחר בנולה. הוא צעד לתוך שטח העיר, ובתחילה האמין שהיא תיכנע לו מרצון ולכן לא התכונן לקרב. טיטוס ליוויוס טוען שהמון העם בעיר נטה אחרי חניבעל ואכן רצה להיכנע, בעוד הסנאט המקומי, שהורכב בעיקר מבני האצולה, שמר אמונים לרומא.[4] משפט כזה אופייני לליוויוס שבספרו מדגיש את חשיבות עליונות האצולה על פני העם. אולם חוקרים מודרניים סבורים שרוב העריקות שנעשו במלחמה זו לטובת חניבעל היו ביוזמת האצולה המקומית דווקא.[5] מכל מקום מכיוון שליוויוס משמש כמקור בלעדי כמעט לאירוע זה, לא ניתן לדעת מה אירע בנולה במציאות.
על כל פנים, על פי ליוויוס הסנאט רצו לשמור אמונים לרומא, ועל כן, כדי להרוויח זמן, יצרו קשר כביכול עם חניבעל. בפועל נשלחו שליחים אל הפראיטור מרקוס קלאודיוס מרקלוס בבקשה לעזרה. מרקלוס שיבח את הנולאנים על אומץ לבם, הורה להם להמשיך במשא ומתן המדומה עם חניבעל, והוא עצמו החל לנוע במהירות אל נולה. כאשר הגיע מרקלוס, הבין חניבעל שהעיר לא תיכנע לו בקלות, ונע אל נאפולי.[6] חיל המצב הרומאי של נאפולי הובס מול חומות העיר.[7] עם זאת, הסנאט המקומי עמד באומץ בהתקפה, וחניבעל נאלץ לוותר. חניבעל השיג פיצוי בכך שלכד בהסתערות את הערים נוקריה (Nuceria), ואקרי (Acerrae).
במצב זה, כאשר ערי קמפניה ופוליה נפלו בזו אחר זו לרגלי הכובש הקרתגי, התעוררה שוב האופוזיציה בנולה שקראה לכניעה לחניבעל. מנהיג האופוזיציה היה נולאני בשם לוקיוס בנטיוס. בנטיוס תמך בחניבעל בין היתר בשל הכרת תודה אישית. בנטיוס לחם בקרב קאנאי בצבא הרומי, וכמעט נהרג. הקרתגים הצילו אותו, טיפלו בפצעיו ושילחו אותו הביתה עם מתנות כפי שנהגו לעשות לכל שבוי לא-רומאי שתפסו.[6] עם זאת, הצליח מרקלוס בעורמה לרכוש את ידידותו של הצעיר הנולאני, וכך להביא להחלשת האופוזיציה.[6] עם זאת, חניבעל החליט לבצע התקפה נוספת על נולה. מרקלוס הוציא את חייליו מחוץ לחומות, וחניבעל ערך את מחנהו מולו. למרקלוס נודע שחלק מאנשי העיר יצרו קשר עם המחנה הקרתגי במטרה להסגיר את העיר. על פי התוכנית, הם היו אמורים להמתין לכך שמרקלוס יוציא את חייליו לקרב, ואז יבזזו את המחנה הרומאי וילכדו את החומות.[8]
מרקלוס בחר לנצל את המצב לטובתו. הוא החזיר את חייליו אל העיר, הפקיד משמר כבד על המטען והאספקה, והורה שלאיש מהאזרחים אסור להתקרב לחומות.[8] חניבעל ראה שהרומאים לא פותחים בקרב, והתקרב אל החומות בחוסר זהירות. אז התפרצו הרומאים החוצה, דרך השער הראשי וזרעו בלבול בצבא הקרתגי. כוחות נוספים התפרצו משני השערים האחרים, תוקפים את האגפים הקרתגיים. חניבעל נאלץ להורות לחייליו לסגת. ליוויוס מציין בהסתייגות מסוימת ש-2,800 קרתגים נהרגו, ורק 500 רומאים.[8] לאחר שהקרתגים נסוגו שפט מרקלוס את אלו שנאשמו בשיתוף פעולה עם הקרתגים. הם הוצאו להורג ורכושם הוחרם.[9]
הקרב השני
בתחילת שנת 215 לפנה"ס, החל חניבעל בהכנות למצור נוסף על נולה. אחד מקציניו חנו, נפגש עם כמה מנכבדי העיר בניסיון לשכנע אותם לבגוד בחיל המצב הרומאי אולם ללא הועיל.[10] משנכשלו המגעים, החליט חניבעל לקחת את העיר בהתקפה. הוא תכנן לתקוף את כל השערים בו זמנית, ומרקלוס שהבחין בכך החליט להתכונן בהתאם. כאשר חניבעל התקרב אל החומות, הסתערו הרומאים ותקפו את המחנה הקרתגי. הקרתגים הופתעו בתחילה, אולם התאוששו במהרה והשיבו מלחמה שערה. הקרב נמשך במשך כל היום, כששני הצדדים אינם מצליחים להגיע להכרעה. בלילה, גשם כבד אילץ את שני הצדדים לפרוש למחנותיהם. הגשם המשיך עד אמצע היום שלמחרת וגם לאחר מכן לא היה ניתן לתקוף בשל הבוץ. לפיכך דחו שני הצדדים את התחדשות מעשי האיבה למשך יום נוסף.[11] למחרת ערך מרקלוס את כוחותיו מול המחנה הקרתגי, חניבעל ערך גם הוא את כוחותיו ונפתח הקרב. אנשי נולה שלא תמכו בחניבעל נערכו מאחורי הקווים הרומאיים ושימשו כעתודה וכן טיפלו בפצועים.
על הקרב עצמו לא ידוע הרבה. הרומאים זכו לניצחון מוחץ, וקרתגים רבים נהרגו. בנוסף על כך לאחר הקרב אירע לחניבעל מה שלא אירע לו אלא פעמים מעטות בלבד לכל אורך הקריירה הצבאית הארוכה שלו, כמה מאות פרשים נומידיים ואיברים ערקו אל הרומאים תמורת הבטחה לאדמה.[12]
הקרב השלישי
בשנת 214 לפנה"ס חניבעל חנה באזור אגם אווארנוס (Avernus), רשמית לצורך הקרבת קורבנות אולם בפועל כדי לרגל אחר ביצורי הערים באזור. מספר אזרחים מנולה נפגשו עמו שם וסיפרו לו על קשר להסגיר לידיו את העיר. מרקלוס, שנבחר אז כקונסול ועמד לצאת אל סיציליה, קיבל מידע על כך, ושיגר לנולה 6,000 רגליים ו-300 פרשים.[13] חניבעל העדיף לנסות את מזלו פעם נוספת בנאפולי, אולם גם הפעם לא שיחק לו המזל שם והוא החליט לנסות ללכוד את נולה פעם שלישית ואחרונה.
חניבעל נע אל נולה במהירות, ומרקלוס הורה לגאיוס קלאודיוס נרו לנוע מאחורי המחנה הקרתגי בדממה ולתקוף אותו רק כאשר יתחיל הקרב. מסיבות לא ברורות נרו בחר שלא לתקוף, והקרב התנהל בלי הפרשים שלו. אף על פי כן, הרומאים ניצחו, אם כי היה זה ניצחון זעום שהושג בעמל רב. למחרת התנגשו שני הצבאות פעם נוספת, התנגשות שהסתיימה שוב בניצחון רומאי.[14] אי לכך החליט חניבעל לנטוש את המצור על נולה והיא לא סבלה מהטרדות יותר עד סוף המלחמה.
לקריאה נוספת
- ישראל שצמן. תולדות הרפובליקה הרומית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן.
- תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. עורכים: פ’ לחובר, צ’ וויסלבסקי. תל אביב, הוצאת מסדה.
- הרולד למב, חניבעל - האחד נגד רומי, מערכות, 1964.
- טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה מרומית: שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
- טיטוס ליוויוס. מלחמות חניבעל - תולדות רומא מאז ייסוד העיר, ספרים 30-21. תרגם מלטינית: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, 2015.
- Livius, Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1919-1959.
- Polybius, Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1922-1925.
- Appianus, Translated by H. White. The Loeb Classical Library. London, William Heinemann, 1912.
- Mommsen, Theodore. History of Rome. Online version in Classic Literature Library.
- Serge Lancel, Hannibal, Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995, תרגום לאנגלית 1998
- J. F. Lazenby, Hannibals war, Aris & Phillips, 1978
- F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, 1957
- Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage, Cassel Military Paperbacks.
- Dodge, Theodore A. (1891). Hannibal, Da Capo Press.
- Lamb, Harold (1958). Hannibal: one man against Rome, Garden City, NY: Doubleday.
- Hoyos, Dexter (2008). Hannibal : Rome's greatest enemy. Exeter: Bristol Phoenix Press.
- Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: Routledge.
הערות שוליים
- ^ שצמן, עמ' 143.
- ^ .Goldsworthy, p, 219
- ^ למב, עמ' 162.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 14.
- ^ .Goldsworthy, p, 233
- ^ 6.0 6.1 6.2 טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 15.
- ^ .Goldsworthy, p, 224
- ^ 8.0 8.1 8.2 טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 16.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 17.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 43.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושלושה, 44.
- ^ פלוטרכוס, "חיי מרקלוס", 11-12.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 13.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים וארבעה, 17.