פוסט-ציונות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פוסט־ציונות)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פּוֹסְט-ציונות היא גישה שהתפתחה בישראל בשנות ה-90 של המאה ה-20, שעיקרה - ערעור על האידאולוגיה הציונית כאידאולוגיה מנחה במדינת ישראל כיום. גישה זו מהווה חלק מהתופעה הכלל-עולמית של פוסט לאומיות, שהיא בתורה חלק מתהליך הגלובליזציה והגישה הפוסטמודרנית.

שמה של הגישה הוא צירוף של הקידומת פּוֹסְט (שאחרי־) והמילה ציונות. פוסט היא קידומת מקובלת בשמן של תנועות שמערערות על עקרונות של תנועות שקדמו להן. לדברי ההיסטוריון תום שגב, המונח הומצא על ידי העיתונאי אורי אבנרי,[1] והוא "גלגול מודרני של מה שכונה בשנים הראשונות לקיומה של המדינה ציונות במרכאות".[2]

שגב טוען כי המונח "פוסט-ציונות" משמש להערכת מצב, בבחינת: "הציונות מיצתה את תפקידה, בהצלחה ניכרת, וישראל עוברת לשלב הבא". לדבריו, "יש הרואים בכך מטרה, יש הרואים בכך איום. לא קל להסכים מיהו 'פוסט-ציוני', כי לא קל גם להסכים מיהו ציוני".[2] תפיסת הפוסט-ציונות בפשטות טוענת שעבר זמנו של רעיון מדינת היהודים בארץ ישראל.

מאפייני תפיסות פוסט-ציוניות

פוסט-ציונות היא כנוי למגוון של תפיסות ועמדות שונות שמאחוריהן עומדת ביקורת גלויה או מרומזת על אחת או יותר מן הדעות הרווחות בקבוצות ציוניות שונות. פוסט-ציונים מעלים שאלות שונות בקשר לציונות ולמדינת ישראל, ביניהן:

  • האמנם מדינת ישראל היא אכן מקלט בטוח לעם היהודי? האם אין מקומות בעולם שבהם מצבם של היהודים טוב יותר בראיה היסטורית כמו למשל בצפון אמריקה?
  • האם ניתן באמת לשלב בין רעיון המדינה היהודית לבין הדמוקרטיה? האם ישראל לא צריכה להפוך למדינת כל אזרחיה?
  • האם סיפור הסכסוך הישראלי-ערבי הוא כולו שחור-לבן? האם ישראל עשתה תמיד את מרב המאמצים כדי להשיג שלום? האם כל האשמה על התמשכות הסכסוך נופלת רק לפתחו של הצד הערבי?
  • האם יש צורך בציונות לאחר שהוקמה מדינת ישראל והיא מהווה מקלט ליהודים?

כל השאלות הנ"ל הועלו ואף מועלות גם על ידי ציונים, אולם, הפוסט-ציונים מדגישים במיוחד נקודות אלה בערעורם על הנחות היסוד הציוניות.

פוסט-ציונות במסגרת התפתחות סוציולוגית

תמורות שחלו בחברה בישראל בשנות ה-80 וה-90 של המאה העשרים הביאו לשינויים ניכרים בגישות ובערכים המאפיינים ציבורים נרחבים בחברה זו. שינויים אלו מתקיימים הן בתחום הכלכלי - ליברליזציה של המשק הישראלי ופתיחתו לשוק העולמי, והן בשבירת ההגמוניה התרבותית של תנועת העבודה הסוציאליסטית, שהייתה קיימת עד תקופה זו. נקודת המפנה הבולטת הייתה עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, אשר כשלעצמה נתנה ביטוי להתחזקות העמדות הציוניות היותר קיצוניות. בתקופה זו חלו מספר שינויים במקביל, לרבות התנגדות להתחזקות המרכיב הציוני והימני בשלטון. אולם לא ניתן להסיק מכך שכולם נובעים מגורם אחד, ולא ניתן לייחס את כולם לתופעה הקרויה "פוסט-ציונות".

לשינויים בחברה הישראלית, אליהם נלווית תופעת הפוסט-ציונות, מאפיינים במספר תחומים:

  • מאפיינים כלכליים: כשם שאין מאפיינים כלכליים לציונות, שכוללת את כל קשת האידאולוגיות הכלכליות, החל במרקסיזם וקומוניזם, סינדיקליזם ועד לקפיטליזם השולט כיום, כך אין מאפיינים כאלה לפוסט-ציונות, שגם היא כוללת מרכיבים שמאליים קיצוניים בצד מרכיבים הדוגלים באידאולוגיה קפיטליסטית. הגישה הקפיטליסטית של שוק חופשי וטיפוח האינדיבידואליזם הייתה מקובלת על חלקים גדולים בתנועה הציונית בארץ ובחוץ לארץ ולא ניתן לומר שהיא מאפיינת את תופעת הפוסט-ציונות. אף בהסתדרות, מעוז הסוציאליזם של העבר, הייתה קיימת, עוד בתקופת היישוב, מפלגת פועלים ליברלית, לא-סוציאליסטית (העובד הציוני).

אין בהכרח חפיפה בין שלושת התחומים שלעיל ורק מיעוט מהקבוצות העוברות את התהליכים הללו הן פוסט-ציוניות.

פוסט-ציונות כתנועה אינטלקטואלית

בנוסף לתופעה הסוציולוגית, קיימים פוסט-ציונים מוצהרים - אינטלקטואלים, ובעיקר אנשי אקדמיה, המכנים את עצמם, או המכונים בידי אחרים, פוסט-ציונים. המחזיקים בעמדה זו מערערים על הסיפר (הנרטיב) הציוני, תוך עימותו עם נרטיבים אחרים, בעיקר זה הפלסטיני. על ידי כך, הם מבקשים להצביע על ניגודים וסתירות הקיימים בנרטיב זה לטענתם, כמו חוסר האפשרות של הצירוף מדינה יהודית ודמוקרטית, הניגוד בין המיתוס של טוהר הנשק לבין פעולותיו של צה"ל בפועל ועוד.

לפי עדי אופיר, בספרו "עבודת ההווה", פוסט-ציונים הם אלו אשר לפיהם העידן הציוני בא אל קיצו והפרויקט הציוני אינו יכול עוד להמשיך:

"הם שוללים את הציונות כאידאולוגיה תקפה ועומדים על אי התאמתה לעידן הנוכחי, הן בהיסטוריה של היהודים והן בהיסטוריה של הישראלים, בלי לקבל בהכרח את העמדה האנטי-ציונית הוותיקה. הבעיות החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות הניצבות בפני ישראלים ויהודים מן התפוצות אינן ניתנות לביטוי הולם במסגרת השיח הציוני ואי אפשר להתמודד אתן, בוודאי לא לפתור אותן לפי העקרונות המנחים את סדר היום הציוני" (אופיר, 2001: 257 - 258).

על אף שקיימים אינטלקטואלים המכנים עצמם 'פוסט-ציונים', רבים אינם מוכנים לאמץ כינוי זה. למעשה, כינוי זה משמש פעמים רבות ככינוי גנאי, כתואר לאדם שדעותיו הקיצוניות הוציאו אותו אל מחוץ למחנה הציוני. לכן, לא רבים האינטלקטואלים המוכנים להתהדר בו.

בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להופיע באקדמיה הישראלית פרסומים המכנים את עצמם פוסט-ציונים, וזאת בעקבות דיון שהתקיים זה זמן מה בסוגיית אירועי מלחמת העצמאות, תחת הכותרת של "ההיסטוריונים החדשים". שני האירועים הבולטים בתהליך זה הוא תחילת הופעתו, בשנת 1991, של כתב העת תאוריה וביקורת, והופעת הספר החברה הישראלית - היבטים ביקורתיים, שני אתרים שסיפקו במה לקולות פוסט-ציוניים. האווירה הציבורית בעקבות הסכם אוסלו, שהניחה שהסכסוך הישראלי ערבי עומד בפני סיום, תרמה אף היא להתפתחות מגמה זו. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה השתנתה אווירה זו. ויש רבים הסבורים כי המגמה הפוסט-ציונית נמצאת בנסיגה[3].

מנגד, ההיסטוריונים הפוסט-ציוניים הואשמו באימוץ הנרטיב הפלסטיני ללא פקפוק ואף בזיוף עדויות היסטוריות שמטרתו לתמוך בנרטיב של הפלסטינים ולבצע דמוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל והציונות.

הטלת חרמות על ישראל

פעילים פוסט-ציוניים היו מעורבים בניסיונות רבים לארגן חרמות על ישראל ובייחוד להטיל חרם אקדמי על המוסדות האקדמיים של ישראל.

ב-2005 התפרסם מאמר שכתב אילן פפה, אנטי-ציוני פעיל, לעיתון הבריטי "הגארדיאן" ובו טען שאוניברסיטת חיפה רודפת אותו בגלל דעותיו הפוליטיות, היה בין הגורמים להחלטה של איגוד המרצים הבריטיים (AUT) להטיל חרם אקדמי על אוניברסיטת חיפה באפריל 2005. החרם בוטל כחודש לאחר מכן, תוך גינויים קשים מבית ומחוץ על AUT והאשמת אלה שקראו לחרם באנטישמיות.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יוסף מזור, ציונות, פוסט ציונות והבעיה הערבית: אוסף מקורות ושלל דעות, גפן בית הוצאה לאור, ירושלים, 2011
  • דוד אוחנה, משיחיות וממלכתיות: בן-גוריון והאינטלקטואלים בין חזון מדיני לתאולוגיה פוליטית, מכון בן-גוריון, שדה בוקר 2003
  • עדי אופיר, "פוסטציונות", בתוך: עבודת ההווה, הוצאת קיבוץ המאוחד, 2001
  • עוז אלמוג, הצבר - דיוקן, עם עובד, 1997
  • עוז אלמוג, 'פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית', זמורה ביתן ואוניברסיטת חיפה, 2004
  • גדי טאוב, המרד השפוף - על תרבות צעירה בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997
  • אלחנן יקירה, פוסט-ציונות - פוסט שואה, הוצאת עם עובד, 2006
  • נפתלי רוטנברג ואליעזר שביד (עורכים), לאום מלאום, עיונים בשאלות של זהות לאומית, עם ולאומיות, הוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, 2008.
  • דן מרגלית, התפכחות, הוצאת זמורה ביתן, 2009. הפרק "סוף דבר", המבקר את המגמות הפוסט ציוניות שהשתלטו על האקדמיה
  • טוביה פרילינג (עורך), תשובה לעמית פוסט-ציוני, ידיעות אחרונות - ספרי חמד, תל אביב, 2003
  • חיים צימרמן, death of zionism הוצאת אגודת אנשי אימון, שיקגו 1993
  • Ilan Gur Zeev, Beyond the Modern-Postmodern Struggle in Education: Toward Counter-Education and Enduring Improvisation, Rotterdam: Sense Publishers, 2007, 352 pp.[4]
  • Yoram Hazony, The Jewish State: The Struggle for Israel's Soul, Basic Books, New York, 2000, 432 pp.[5][6][7]
מאמרים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 40.
  2. ^ 2.0 2.1 תום שגב, הציונים החדשים, עמ' 11.
  3. ^ http://www.ee.bgu.ac.il/~censor/katz-directory/01-09-21haaretz-livneh-post-zionism-hebrew.doc
  4. ^ ביקורת: יותם חותם, כפירה ב"בית" מכל סוג שהוא, באתר הארץ, 15 באפריל 2008
  5. ^ ביקורת: ישראל ברטל, ‏מה נותר מן הבצל? – חיבור ה'פוסט-מודרני' נגד ה'פוסט-ציונות', קתדרה 99, מרץ 2001, עמ' 150-143
  6. ^ Review: Meyrav Wurmser, The Zionist Counterattack, Middle East Quarterly (MEQ), Vol. VII, No. 2, June 2000, pp. 75-73
  7. ^ Review: Allan Arkush, The Jewish State and Its Internal Enemies: Yoram Hazony versus Martin Buber and His "Ideological Children", Jewish Social Studies, New Series, Vol. 7, No. 2, Winter 2001, pp. 169-190
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23586651פוסט-ציונות