פדרו השני, קיסר ברזיל

פדרו השני, קיסר ברזיל
Pedro II do Brasil
	פדרו השני, קיסר ברזיל
לידה	2 בדצמבר 1825; הארמון הקיסרי, ריו דה ז'ניירו, האימפריה הברזילאית
פטירה	5 בדצמבר 1891 (בגיל 66); פריז, צרפת
שם מלא	פדרו דה אלקנטארה ז'ואאו קרלוס לאופולדו סלבדור ביביאנו פרנצ'יסקו זווייר דה פאולה לאוקאדיו מיגל גבריאל רפאל גונזגה
מדינה	האימפריה הברזילאית
מקום קבורה	פטרופוליס
בת זוג	תרזה כריסטינה, נסיכת שתי הסיציליות
שושלת בית ברגנסה
תואר	קיסר ברזיל
אב	פדרו הראשון
אם	מריה לאופולדינה מאוסטריה
צאצאים	אפונסו; איזבל; לאופולדינה; פדרו
	7 באפריל 1831 – 15 בנובמבר 1889; (58 שנים)
	→ פדרו הראשון, קיסר ברזיל הנסיכה איזבל (טוענת לכתר) ; דאודורו דה פונסקה (נשיא ברזיל) ←

דום פדרו השני, קיסר ברזיל (Pedro II do Brasil; ‏2 בדצמבר 1825 – 5 בדצמבר 1891) היה הקיסר השני והאחרון של האימפריה הברזילאית. פדרו השני שלט בברזיל במשך 49 שנים, כשליט ליברלי ואהוד. שלטונו אופיין במעורבות נרחבת בפיתוח תעשייתי וכלכלי כמו גם בפוליטיקה היבשתית והשתתפות בסדרת מלחמות שהובילו לעליית סמכותה האזורית של ברזיל.

פדרו הנהיג לצד פיתוחים נרחבים של המדינה, כולל הבאת בשורת המהפכה התעשייתית, סדרת מלחמות שבהן הייתה מעורבת האימפריה הברזילאית לאורך שלטונו. תחילה השיגה ברזיל תחת הנהגתו הגמוניה בהשפעתה האזורית לאחר ניצחון במהלך מלחמת הפלטה נגד הקונפדרציה הארגנטינאית. מאוחר יותר הייתה ברזיל השותפה המרכזית בין בעלות הברית במהלך מלחמת הברית המשולשת נגד פרגוואי. לאחר המלחמה הייתה הקיסרות הברזילאית בשיא יוקרתה הבינלאומית והחלה צמיחה תעשייתית נרחבת שנמשכה עד לסוף שלטונו.

לקראת סוף שלטונו החלו להתערער מרכזי התמיכה של הקיסרות, אלו היו המגזר הדתי והכפרי. התמיכה של הכנסייה הקתולית התערערה לאחר משבר משפטי ופוליטי שסבב אודות התערבות במדיניות קבלת ההחלטות של הכנסייה^[1]. התמיכה של המגזר החקלאי והכפרי כולו התערערה לנוכח ביטול העבדות בברזיל עם חתימת חוק הזהב בידי איזבל, נסיכת ברזיל, בתו של פדרו השני. לאחר הדחתו בהפיכה צבאית בשנת 1889, והכתרתו של דאודורו דה פונסקה לנשיאה הראשון של ברזיל הסתיימה תקופת האימפריה הברזילאית והחלה תקופת הרפובליקה הישנה.

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

פדרו השני נולד ב-2 בדצמבר 1825 בריו דה ז'ניירו, לאביו, פדרו הראשון לבית ברגנסה (בית המלוכה הפורטוגזי והברזילאי^[2]), לאחר שבזמן מלחמות נפוליאון עקר בית המלוכה הפורטוגזי מליסבון לריו דה ז'ניירו, וב-1822 הוכרז פדרו הראשון כקיסר ברזיל במסגרת הכרזת עצמאות ברזיל והקמתה של האימפריה הברזילאית. אמו של פדרו השני הייתה מריה לאופולדינה מאוסטריה, בתם של פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומריה תרזה מנאפולי וסיציליה, בתו של פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות. פדרו השני היה לשליטה הראשון של ברזיל שנולד על אדמתה.

שמו ותוארו המלא של פדרו השני היה: ”פדרו אלקנטרה ז'ואאו קרלוס ליאופולדו סלבדור ביביאנו פרנסיסקו חאוויר דה פאולה לאוקדיו מיגל גבריאל רפאל גונזגה דה ברגנסה אי בורבון, קיסר חוקתי ומגן נצחי של ברזיל, בחסד האל והסכמתם פה אחד של בני האדם.”

המלוכה

כאשר היה פדרו השני אך בן חמש, באפריל 1831, ויתר אביו למענו על כתר קיסר ברזיל, שכן מאורעות השעה בפורטוגל הכריחו אותו לשוב לארץ זו. עזיבתו את הכתר לוותה במחאות כנגדו, ובטענות כי אינו מנהל היטב את ענייני הקיסרות, וכל עניינו בפוליטיקה הפנימית בפורטוגל, ובהבטחת כתר פורטוגל לבתו הקטינה, מריה השנייה, אחותו הגדולה של פדרו השני. כתוצאה מכך, בשנת 1834 שלטה בפורטוגל מריה, כשהיא בת 15, ובברזיל שלט פדרו שהיה בן 9. בפועל, תקופת העוצרות סומנה בשלטון האוליגרכיה הברזילאית מעל האימפריה, אשר לעיתים ראתה את האינטרסים האזוריים של מנהיגיה כמועדפים על האינטרסים הלאומיים^[3]. בין 1831 ל-1832 פרצו מרידות בריו דה ז'ניירו עצמה בין תומכי פדרו הראשון לבין החוגים הפוליטיים הליברלים.

ב-7 בינואר 1835 הסתערה קבוצת בעלי קרקעות, בעלי מלאכה, חיילים ואיכרים על בלם, בירת אזור האמזונאס. מרד זה התרחש בתקופת טלטלה חברתית בכל ברזיל. באותו יום ראשון שוחרר בעל קרקעות בולט, פליקס מלשר, מהכלא והוכרז בתור הנשיא החדש של רפובליקת פארה הריבונית מברזיל בתמיכה עממית. המרד בפארה נגד שלטון האימפריה היה הראשון מני רבים. יער האמזונאס היה במרחק מספר אלפי קילומטרים מהבירה ריו דה ז'ניירו, ומיקומו בפקיפריה של האימפריה הברזילאית העצומה הקשה על הממשל הריכוזי שהיה מעורער על כל מקרה. בזמן שפדרו היה קיסר להלכה, אך לא למעשה, שלטו בשמו שורה של עוצרים ואפוטרופסים, וביניהם המהפכן ז'וזה בוניפסיו דה אנדרדה, שהיה שותפו של פדרו הראשון בהכרזת עצמאותה של ברזיל, והכומר דייגו אנטוניו פייז'ו. החשוב שבעוצרים היה פדרו דה אראוג'ו לימה, מרקיז מאולינדה, שהיה בעל תפקיד מפתח בשימור יציבות שלטונית. בצעירותו פדרו השני לומד בסיף ורכיבה בידי קצין בצבא הקיסרי הברזילאי, לואיש אלבש דה לימה אה סילבה, אשר לעתיד מונה בידי פדרו השני עצמו לתואר "דוכס קשיאס".

המרד בפארה הופל בתוך שנה, לאחר מלחמה ממושכת בערים המעטות שישבו על גדות נהר האמזונאס. בעוד שהמורדים איבדו בהדרגה עיירות ומאהלים כפריים מבוצרים, הם מעולם לא הובסו מבחינה צבאית מלאה והביעו את כניעתם. ההתקפות המאורגנות נמשכו עד שניתנה חנינה כללית לכל המורדים על ידי הקיסר פדרו ב-2 ביולי 1840^[4]. עוד באותו החודש קיבל פדרו את סמכויות השלטון ופוזרה אספת העוצרים. במקור היה פדרו אמור לקבל את סמכויות השלטון שלוש שנים מאוחר יותר, אך פלג ליברלי בפרלמנט שהתנגד לעוצרות השמרנית קרא להקדמת גיל הבגרות וירושת הסמכויות של פדרו ל-14^[5]. את הארץ זעזעה מלחמת אזרחים, שפרצה במדינת ריו גראנדה דו סול, והגיעה עד להכרזת רפובליקה נפרדת בשם "ריו גראנדי" (ראו מלחמת לבושי הבלויים). נראה היה כי הפתרון היחיד למצב הוא הענקת מלוא הסמכויות לפדרו הנער. בשנת 1840, בטרם הגיע לבגרות, הכריז עליו הפרלמנט הקיסרי כקיסר בעל סמכויות מלאות. משטר העוצרים בוטל, והקיסר דום פדרו השני הוכתר ברוב עם ב-18 ביולי 1841.

בהיותו עלם צעיר, ב-4 בספטמבר 1843 נישא פדרו השני לנסיכה תרזה משתי הסיציליות (1822–1889), בתו הצעירה של מלך סיציליה. ב-3 בספטמבר 1843, נחתה תרזה כריסטינה בריו דה ז'ניירו, כדי להינשא באותו יום. תרזה כריסטינה ופדרו השני חיו חיי נישואים שנחשבו לשמחים וארוכים. לזוג נולדו ארבעה ילדים - אלפונסו, איזבל, נסיכת ברזיל, לאופולדינה ופדרו אלפונסו. בשנת 1842 פרצו בברזיל מרידות ליברליות אשר קראו לסיום המונרכיה ולהקמתה של רפובליקה. המרידות הופלו בכוח הצבא אך מאוחר יותר בשנת 1848 פרצו מרידות ליברליות נוספות בהשראת אביב העמים באירופה. במהלך שלטונו פעל פדרו השני לגשר בין מפלגות יריבות בפוליטיקה הברזילאית במטרה למנוע שערוריות פוליטיות שעלולות לצוץ ולפגוע ביציבות הממשל הריכוזי של האימפריה הברזילאית. לפי החוקה הברזילאית הקיסר לא היה בעל סמכויות חוקתיות^[6]. למרות זאת, לפדרו הייתה השפעה נרחבת על הנהגת המדינה דרך קשרים פוליטיים, בחירת שרים או תמיכה פופולרית. פדרו כן אחז בסמכות לפרק את הממשלה הברזילאית ולקרוא לבחירות חדשות בעת הצורך.

בשנים הראשונות לשלטונו הפעיל החל פדרו השני במדיניות שעיצבה את המשך שלטונו הארוך. פדרו השני פעל תחילה למנוע פרטיזניות פוליטית, משמע שהכיר בצורך לבנות זהות לאומית אחידה באימפריה הברזילאית במטרה למנוע מאבקים פנימיים אל מול כוחות בדלנים אשר עלולים לרצות יריבים מחוץ, דוגמת התמיכה הארגנטינאית להביא לריבונותה של רפובליקת "ריו גראנדי" במהלך מלחמת לבושי הבלויים. בשנת 1844, לאחר יריבות עם נשיא מועצת השרים (תפקיד המקביל לראש ממשלה), הונוריו הרמטו קרניירו לאאו, מרקיז מפרנה, התפטר האחרון מתפקידו והתפקיד עבר ידיים בידי מינויים של הקיסר לאורך שלטונו.

הקיסר הליברלי

פדרו השני שלט בברזיל במשך 49 שנים תחת הסיסמה "União e Indústria" - "אחדות ותעשייה". בתקופתו ראתה ברזיל את ראשית התיעוש שלה, את הדרכים הסלולות הראשונות, את הרכבות הראשונות, את כבל הטלגרף התת-ימי, ואף את הטלפון. בשנת 1854 הוקמה מסילת הברזל הראשונה בברזיל. לנוכח המהפכה התעשייתית החל פיתוח כלכלי קיצוני בברזיל ומשנות ה-50 של המאה ה-19 הלאה, התמ"ג הלאומי צמח בממוצע של שבעה אחוזים מדי שנה. עד סוף שלטונו של פדרו, האימפריה הברזילאית הייתה המדינה החמישית בעולם לפתח מערכות ביוב מתקדמות בערים הגדולות שהפרידו מים לשתייה ממים מלוכלכים ומי ביוב. ברזיל הייתה המדינה השנייה באמריקה, אחרי ארצות הברית, לפתח קו טלגרף טרנס-יבשתי שחיבר את המדינה ישירות עם קווי טלגרף באירופה. הצורך בפיתוח תעשייתי בברזיל היה דחוף באותה העת לנוכח ההיחלשות של ברזיל במסחר החקלאי הבינלאומי. מעמדה של ברזיל כמייצרת כותנה נפל מאחורי ארצות הברית ומעמדה כגדולה במייצרות הסוכר בעולם ירד מאחורי קובה (שהייתה באותה העת מושבה של האימפריה הספרדית), איי הודו המזרחיים ההולנדיים, בהם היה האי ג'אווה שממנו הגיע מרב הייצור ומצרים, שהייתה נתונה לשלטון הריבוני בפועל של שושלת מוחמד עלי.

הקפה, שנודע בכינוי "הזהב השחור" (עקב העובדה שגידלו אותו בעיקר עבדים מאפריקה), היה מוצר הייצוא העיקרי של ברזיל במאה ה-19, ואזור ייצורו העיקרי היה עמק נהר פריבה דו סול, שהקיף את המחוזות סאו פאולו וריו דה ז'ניירו. לא ניתן היה לצמצם את כל כלכלת האימפריה הברזילאית למטעי קפה למרות המוניטין האדיר שייצוא הקפה קיבל כעמוד השדרה של הכלכלה הברזילאית. באזורים אחרים בברזיל, היו מוצרים עיקריים אחרים שיוצאו כמו גידול בעלי חיים, משאבים שהופקו מיער הגשם של האמזונאס ואחרים. מינאס ז'ראיס, גדול מחוזות העבדים שלא יוצר בו קפה כמעט ובכלל, הפך לרב חשיבות גם כן עם פיתוח תעשיית החלב. היות שסאו פאולו היוותה את מחוז הקפה ומינאס ז'ראיס את מחוז החלב, שני המחוזות הפכו לבעלות חשיבות אדירה על הפוליטיקה הברזילאית, בעיקר בתקופת הרפובליקה הישנה (1889–1930). היציבות הפוליטית והצמיחה הכלכלית של אמצע המאה ה-19 הפכו את ברזיל לאזור שחווה סדרת השקעות כלכליות מחוץ, בעיקר השקעות בריטיות, במגזרים כמו תשתיות (מסילות ברזל ונמלים), בנקים, חברות ביטוח ותעשייה. ברבע האחרון של המאה ה-19 צמחו ענפי טקסטיל מודרניים, בעיקר בדרום, לצד הרחבת היקף ייצור הקפה בסאו פאולו, במינאס ז'ראיס וריו דה ז'ניירו^[7].

קשריו הטובים באירופה הביאו לברזיל משקיעים, וכן מהגרים רבים מארצות אירופה השונות, ובמיוחד מגרמניה ואיטליה. פדרו השני אהב את החידושים הטכנולוגיים, ושאף להביאם לארצו. בשנת 1876 נסע לתערוכה הגדולה שהתקיימה בפילדלפיה לרגל מלאת מאה שנים לעצמאותה של ארצות הברית. שם פגש באלכסנדר גרהם בל, והיה לברזילאי הראשון אשר דיבר במכשיר הטלפון. בתחילה אמר אל תוך האפרכסת את מילותיו של שייקספיר מהמחזה המלט - "להיות או לא להיות", ואז קרא בקול - "הדבר הזה מדבר!".

בתקופתו הייתה ברזיל מעורבת במספר מלחמות. תחילה הייתה ברזיל ביריבות עם הקונפדרציה הארגנטינאית על ההשפעה הכלכלית והפוליטית באזור הריו דה לה פלטה, מאבק שהחל עוד בתקופת פדרו הראשון עם פריצתה של מלחמת ארגנטינה–ברזיל. האימפריה הברזילאית נכנסה לברית עם אורוגוואי ונתמכה בידי פרגוואי ובוליביה לפני שיצאה למלחמת הפלטה נגד ארגנטינה. ההנהגה הארגנטינאית תמכה במרידות בדלנים ברחבי ברזיל ואיימה על יציבותה החברתית והפוליטית של האימפריה הברזילאית. הקונפדרציה הארגנטינאית תחת רודנות חואן מנואל דה רוסאס לא הייתה יציבה מבחינה שלטונית וברזיל תמכה כספית וצבאית במושלים מחוזיים שפעלו להשיג אוטונומיה נרחבת כמה שיותר מהממשלה הפדרלית של דה רוסאס בבואנוס איירס. המטכ"ל הברזילאי החליט לכוון את כוחותיו אל עבר בואנוס איירס. עם התקדמות צבאית על העיר והפצצה ימית שלה דרך נהר אורוגוואי, הבירה הארגנטינאית הייתה בסכנה וההנהגה של דה רוסאס נכנעה לברזיל ואורוגוואי. בסופה של המלחמה הפכה ברזיל להגמוניה אזורית אשר התבטאה בהשפעתה הפוליטית והכלכלית על שכנותיה לאורך נהר הריו דה לה פלטה. אל מלחמת הברית המשולשת נכנסה ברזיל לאור החשש ממדיניותו ההרפתקנית והמסוכנת של הרודן מפרגוואי פרנסיסקו סולנו לופז. לופז פתח במלחמה כנגד ברית שכללה את ברזיל, אורוגוואי וארגנטינה, ואף פלש לשטחיה של ברזיל. במקור חשש לופז מכיבוש אורוגוואי ופרגוואי בידי ברזיל וארגנטינה, אשר חיזקו את ההגמוניה האזורית שלהן. הפלישה הברזילאית לאורוגוואי שהייתה התערבות במלחמת האזרחים של האחרונה, הובילה את לופז להתערב במלחמה כדי כביכול למנוע את סיפוחה של אורוגוואי. במהלך המלחמה ייצג פדרו השני את הדוגמה לפטריוטיות ברזילאית כאשר הקים את יחידות "מתנדבי ארץ המולדת" שהיו מתנדבים שהתגייסו לצבא הברזילאי במטרה להגן על ארצם. כוחות צבא פרגוואי פלשו למאטו גרוסו דו סול וריו גראנדה דו סול. הממשל המחוזי באזורים אלו התפרק וההנהגה הצבאית לא הייתה בעלת היכולת לצאת למתקפת נגד בנקודה הזאת, מצב זה הוביל את פדרו השני לנוע אל עבר החזית בעצמו. הפרלמנט הברזילאי התנגד נחרצות לרעיון שהקיסר ישתתף בשדה הקרב אך פדרו איים להתפטר ללא הסכמת הפרלמנט אשר התקפל לאחר מכן. הקיסר פדרו השני נע על סוסו לעבר ריו גראנדה דו סול במטרה להסדיר יציבות שלטונית ולהתמודד אל מול הפלישה של צבא פרגוואי. בהגיעו לחזית בספטמבר 1865, פדרו השני לקח את הפיקוד על הפלת המצור שהוטל על העיר אורוגוואיה, על גדות נהר אורוגוואי.

עקב סדרת תקריות ימיות באוקיינוס האטלנטי במהלכן תפסו אוניות בריטיות ספינות ברזילאיות אשר העבירו עבדים ושחררו אותם, החל משבר דיפלומטי ביחסי ברזיל–הממלכה המאוחדת^[8]. לקראת שובו של פדרו לריו דה ז'ניירו, הוא קיבל התנצלות רשמית משגריר האימפריה הבריטית בברזיל מטעם ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת. המלחמה, שנמשכה בין 1865 ל-1870 הסתיימה בניצחון הברית המשולשת ובהשמדת צבאו של לופז. במטרה לשמור על ברזיל לאורך המלחמה, פדרו תמך בכל המפלגות אשר תמכו בהמשך המלחמה בפרגוואי, פעולה שמאוחר יותר פגעה במוניטין שלו בתור מגשר בין המפלגות. במקביל למלחמה, ברזיל, לצד קונפדרציית המדינות של אמריקה, תמכה בקיסרות הצרפתית השנייה בניסיונה הכושל של האחרונה לכבוש את מקסיקו ולהסדיר את מקסימיליאן הראשון, אחיו הצעיר של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, בתור קיסר מקסיקו בראשות ממשלת בובות תחת חסות צרפתית (ראו המלחמה הפרנקו-מקסיקנית). בסוף המלחמה שקלו מנהיגי ארגנטינה וברזיל לחלק את פרגוואי ביניהם. לצדה של פרגוואי התערב נשיא ארצות הברית, רתרפורד הייז, שדרך קשריה הכלכליים של ארצות הברית עם ברזיל וארגנטינה מנע בשתי המדינות מלספח את פרגוואי.

בין השנים 1870–1881 הייתה ברזיל בתקופה שנחשבה להיות פסגת יוקרתה הבינלאומית. השנים הללו היו נודעות בפיתוחים כלכליים ותעשייתיים נרחבים, חיזוק קשרים עם מעצמות מרכזיות והתקרבותה של ברזיל לדרגה של מעצמה בדרגה בינלאומית. מאידך, עשור זה סימל את תחילתם של משברים פוליטיים בעלי היקף נרחב שבסופו של דבר היו לרבי חשיבות בנפילתה הסופית של המונרכיה הברזילאית. לנוכח היציבות הפוליטית, חברתית וכלכלית שחווה ברזיל ביחס לשכנותיה, המדינה נפתחה יותר ויותר להשקעות כלכליות מחוץ. במטרה לחזק את מעמדה הבינלאומי של ברזיל, פדרו יצא ביחד עם אשתו, תרזה כריסטינה, נסיכת שתי הסיציליות, למסע ברחבי אירופה והמזרח התיכון. תחילה חנו בליסבון, בירת ממלכת פורטוגל, שם פגש פדרו באמו החורגת, אמלי מלוכטנברג, לראשונה מזה 40 שנה. הקיסר ביקר במהלך מסע זה ברפובליקה הספרדית הראשונה, הרפובליקה הצרפתית השלישית, הממלכה המאוחדת, ממלכת בלגיה, ממלכת הולנד, שווייץ, הקיסרות הגרמנית (איפה שביקר בקבר בתו, לאופולדינה, נסיכת ברזיל), האימפריה האוסטרו-הונגרית, ממלכת איטליה, ממלכת יוון ומצרים, שהייתה דאז תחת שלטון חסות בריטי בפועל.

בשנת 1876 יצא הקיסר בראש משלחת למסע דיפלומטי נוסף. תחילה ביקר בניו יורק, ארצות הברית. בהמשך ביקר בסן פרנסיסקו, ניו אורלינס, וושינגטון די. סי. ומאוחר יותר בטורונטו, הדומיניון של קנדה (דאז חלק מהאימפריה הבריטית). בהמשך המסע ביקר בדנמרק, הממלכה המאוחדת של שוודיה-נורווגיה, הדוכסות הגדולה של פינלנד (חלק מתוך האימפריה הרוסית), ממלכת יוון, האימפריה העות'מאנית (במהלך ביקור זה טייל בארץ ישראל^[9], ראש המדינה הברזילאי הראשון לעשות זאת), מצרים, ממלכת איטליה, אוסטרו-הונגריה, הקיסרות הגרמנית, הרפובליקה הצרפתית, הממלכה המאוחדת, הולנד, שווייץ ופורטוגל. המשלחת שבה לריו דה ז'ניירו, ברזיל, בספטמבר 1877.

פדרו השני היה ליברל. בשנת 1881 העביר חקיקה שהתירה זכות הצבעה לבית הנבחרים (הבית התחתון של הפרלמנט) לכל הגברים האוריינים בברזיל. קודם לכן הייתה זכות ההצבעה רק בידי בעלי הקרקעות ומשלמי המיסים. הוא נקט בצעדים לסיום העבדות. העבדות בוטלה בשלבים, שכן חלק מהאלמנטים השמרניים בחברה הברזילאית, בעלי מטעי הקפה והסוכר הגדולים, היו מתומכי העבדות. פדרו פעל בהססנות, ששיקפה את חשדותיו כי נקיטת עמדה ישירה תפגע בקשרי האריסטוקרטיה והמעמד החקלאי השמרן, שהיווה את הבסיס לתמיכה העממית בהמשך המונרכיה^[10]. בהיעדרו של פדרו הייתה בתו, איזבל, הנסיכה הקיסרית של ברזיל, בתפקיד העוצרת. תחילה חתמה איזבל על חוק הרחם החופשי, שהפך את כל ילדיהם של עבדים למשוחררים בעת הולדתם. בשנת 1888, עת היה פדרו בטיפול רפואי בצרפת, חתמה איזבל בהיעדרו על הצו המבטל את העבדות אשר נודע לימים בתור חוק הזהב. בשלב זה היה פדרו זקן וחולה, ועל אף שהתנגד כפי הנראה לביטולה הגורף של העבדות, לא היה בידו למנוע זאת. קודם לחתימת חוק הזהב הייתה תסיסה אזרחית נרחבת ואף על פי שביטול העבדות העלתה את התמיכה העממית הכוללת במלוכה, בעיקר בקרב מהגרים, היא החלישה את התמיכה של המגזר החקלאי במלוכה שעד לאותה העת היה למעשה הבסיס לתמיכה הכוללת בהמשך המלוכה.

פדרו לא היה גזען ונהג "בסובלנות רבה כלפי נתיניו, ללא יוצאים מן הכלל, ללא תלות בצבע עורם או אמונתם". הוא הפגין סובלנות כלפי יהודים (כשנשאל מדוע בברזיל אין חוקים נגדם, הוא השיב: "לא אתנכל ליהודים, כיוון שאלוהי דתי שלי מעמם בא") ומוסלמים (טען כי פיוס כן בין מערב למזרח הוא הכרחי). בניגוד לנהוג באותה התקופה, לעולם לא אימץ הקיסר רעיונות המקדמים אי-שוויון בין-גזעי. כך מספר ההיסטוריון רודריק ג'. בארמן: "באחד מביקוריו של הקיסר בבית ספר ללימודי ערב בריו (קיצור של שם העיר ריו דה ז'ניירו), ה-Liceu de Artes e Ofícios (משמע, הגימנסיה לאמנויות ואומנויות), התחוור לו כי במוסד לומד עבד משוחרר, שלומד קרוא וכתוב ואריתמטיקה. כשנכנס הקיסר לכיתה הוא ניגש אליו וטפח על כתפו, שבע רצון מכך שאחד מנתיניו מתאמץ ולומד כדי שלעזר יהיה לארצו ולמשפחתו...".

פדרו, היה מלומד מאוד, ודיבר שפות רבות. בין השאר: פורטוגזית, לטינית, צרפתית, גרמנית, אנגלית, איטלקית, ספרדית, יוונית, ערבית, עברית, סינית, סנסקריט, אוקסיטנית וטופי^[11]. פדרו אף תרגם קובץ שירים מפרובנסלית יהודית לצרפתית^[12]. פדרו לעיתים טען כי היה מעוניין יותר בלימוד היסטוריה ומדעים מאשר למלוך ואחת טען כי לולא היה לקיסר ברזיל היה מורה בבית ספר. לאורך שלטונו הוקם המוסד לגאוגרפיה והיסטוריה ברזילאית, האקדמיה הקיסרית למוזיקה ומוסד האופרה הלאומית הברזילאית. כמו כן, פדרו העביר כספים לפיתוח האקדמיה לאומנויות, שהוקמה בידי אביו לפניו.

המפתח לכוח הפוליטי בברזיל היה בכוחו החוקתי של הקיסר לפטר את הממשלה ולקרוא לבחירות חדשות בכל עת, בחירות בהן נבחרה לרוב המפלגה שבה תמך הקיסר. דבר זה אפשר לקיסר להחליף את המפלגות שבשלטון, לקרב מפלגה זו ולדחות את האחרת, והפך את המערכת הפוליטית כולה לתלויה בחסדו של הקיסר. למעשה, החוקה הברזילאית העניקה לקיסרות סמכויות רבות לכדי מצב שדמו למונרכיה אבסולוטית. לקראת סיום המאה ה-19 רבו מתנגדיה הפוליטיים של הקיסרות. אנשי הצבא, כמו גם בעלי האחוזות הגדולים היו נחושים להכריז על רפובליקה. גידול בייצוא הקפה, והתעשרותן של פרובינציות כסאו פאולו, דרשו אוטונומיה רבה יותר אל מול הממשל המרכזי. רבים בספקטרום הפוליטי טענו כי למען ברזיל אין זה הזמן למונרכיה אלא לפדרליזם.

סוף המונרכיה

ב-15 בנובמבר 1889 הודח פדרו השני על ידי המנהיג הצבאי הפופולרי דאודורו דה פונסקה שהכריז על עצמו כנשיא ברזיל. לאירוע זה קדמה אפיזודה הידועה בשם הנשף באי הפיסקאלי. הנשף נערך בריו דה ז'ניירו ב-9 בנובמבר 1889, לכבוד קציני האנייה הצ'יליאנית "האדמירל קוקרן". הייתה זו המסיבה הגדולה האחרונה שערכה המונרכיה הברזילאית לפני ההכרזה על ברזיל כרפובליקה. למרבה האירוניה, על פי המסופר מיד עם הגעת המשפחה הקיסרית לנשף, התרחשה תקרית מביכה: מסופר כי בעת שנכנס דום פדרו השני, קיסר ברזיל, לאולם הנשף, הוא איבד את שיווי משקלו ומעד. כשהתאושש מהנפילה, קרא הקיסר בקול רם: "המונרך החליק, אך המונרכיה לא נפלה" (פורטוגזית - "O monarca escorregou, mas a monarquia não caiu").

אחד הפוליטיקאים, כשראה את הבנת הקיסר כי המדינה נעה לקראת רפובליקניזם, כתב: "לא הבחנתי בפני הקיסר ולו בסימן של טינה או כעס. דבריו, רגועים כרגיל, היו זהים בסוף כבהתחלה. בבוקר 15 בנובמבר התעוררה משפחת המלוכה כלואה בתוך הארמון. בעוד שרוב הנוכחים בארמון לא יכלו לישון בגלל לחץ מאירועי ההפיכה וקמו מוקדם, פדרו השני התעורר מאוחר ובילה את זמנו בשקט בקריאת כתבי עת מדעיים. התנהלות זאת של פדרו השני התבטאה לעיתים כקור רוח ולעיתים כאדישות. ביום ההפיכה יצאה דרישה מהכת הצבאית שהקיסר פדרו השני ידיח את נשיא מועצת השרים, הרוזן אורו פרטו ומספר שרים בממשלתו. ביום שלמחרת השתנתה הדרישה מצד הכת הצבאית אל המוסד הקיסרי, הכת השלטת הורתה על פדרו לבטל את מוסד הקיסרות רשמית ולהחליפו במוסד הנשיאות הברזילאית. לאחר מכן הממשלה החדשה (שהונהגה בידי הצבא) דרשה ממשפחת המלוכה לעזוב את ברזיל ולצאת לגלות באמצע הלילה של ה-16 לחודש במטרה לצמצם את מחאות ציבוריות נגד ההפיכה^[13]. למרות הדרמה שלאחר מכן, הקיסר המופרז עדיין "שמר על רוגע מכובד". במהלך אירועי ה-14 עד 16 בנובמבר, הקיסר לא עשה בשום שלב מאמץ לתפוס את היוזמה או להשתלט על המצב. אולם ההתנגדות למשטר הצבאי הייתה ככל הנראה חסרת תועלת מכיוון שלקיסר חסר גיבוי צבאי^[14].

בראייה היסטורית הדבר המפתיע במהפכה שהפילה את המונרכיה היא לא שהיא הוצאה לפועל, אלא העובדה שבמהלכה היא נעשתה ללא כל התנגדות. כל הפלגים הפוליטיים תומכי המלוכה שקטו, כמו גם התמיכה הציבורית הגדולה בפדרו השני, שנותר נערץ בידי רבים ברחבי ברזיל. המשפחה הקיסרית הוגלתה ופדרו השני התיישב בצרפת. פדרו מת ב-5 בדצמבר 1891 בפריז. בטקס הלוויה הרשמי של פדרו השני היו נוכחים צירים מייצגים מכל אירופה ומעבר לה, כולל נציגים מהאימפריה העות'מאנית והאימפריה היפנית. בין הנוכחים היה אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד והנסיך פיליפ, רוזן פריז. עצמותיו, ועצמותיה של אשתו, נלקחו לקבורה בברזיל ב-1922, וב-1939 הוטמנו בפטרופוליס, שהיה מעון הקיץ של המשפחה הקיסרית.

מורשת

פדרו השני היה ליברל, תומך הדמוקרטיה והומניסט בדעותיו. הוא עקב אחר סדר ערכים אותו רשם ביומנו אחת: "יש לי רוח צדיקה ואני מבין שאהבה חייבת לעמוד בדרגות העדפה אלה: אלוקים, אנושיות, מדינה, משפחה ואינדיבידואל." בפעם נוספת רשם ביומנו כי היה מעדיף להיות נשיא של רפובליקה או שר בממשלה מאשר להיות קיסר. הוא הטיף בפרלמנט בעל אקטיביזם שיפוטי במסגרת תמיכתו בהומניזם וזכויות האדם. לאחר משבר שחיתות שבמסגרתו מספר שופטים בבית המשפט העליון נשלחו למאסר, פדרו הטיף לפרלמנט ולמוסדות המשפט כי: "הצורך הראשון של הרשות השופטת הוא להשיג אחריות אפקטיבית, וכי כל עוד חלק מהשופטים ייכנסו לכלא, למשל עבריינים מסוימים של בית המשפט העליון לצדק, מטרה זו לא תושג."

פדרו השני היה ממיטב השליטים בברזיל. מסירותו, כבודו, כנותו ומוסרו החזיקו את אומתו ההולכת וגדלה במשך יותר מ-50 שנה בעוד מדינות דרום אמריקאיות אחרות היו במאבקים פנימיים וחיצוניים ממושכים אשר הקשו על פיתוחן. הוא שמר על יציבותה המדינית של ברזיל בדרך למודרניזציה, אך עשה זאת עם מצפון. הוא הקריב הרבה למען מולדתו, כולל חלומותיו האישיים ואושרו. כשהודח, הוא פשוטו כמשמעו טען שאם תושבי ברזיל לא רוצים אותו כקיסר, הוא יעזוב, וזה בדיוק מה שהוא עשה. משברים פוליטיים ממושכים שבאו עם הרפובליקה החדשה הובילו לתמיכה אזרחית גדלה בפדרו ובמורשתו לאחר פטירתו. כשנפטר באירופה, ברזיל, באותה העת עודנה תחת הממשל של הכת הצבאית תחת נשיאותו של פלוריאנו פיישוטו, נכנסה לשבוע של אבל, אך על פי שלא נקבע חג רשמי לזכרו של הקיסר המנוח. פדרו זכור לטובה על ידי רוב הברזילאים נכון להיום, ולעיתים הוא מכונה בכינוי העממי שניתן לו: "הגדול". בעת הועברו שרידיו, ושרידי אשתו חזרה לברזיל בשנות העשרים של המאה ה-20, אלפי אזרחים התייצבו בהמוניהם לקבל את שרידיו בריו דה ז'ניירו. מורשתו בתור שליט מפואר נשמרה בברזיל^[15].