עליית אף על פי
עליית אף על פי הוא כינוי לתנועת ההעפלה הבלתי ליגאלית של התנועה הרוויזיוניסטית שאורגנה על ידי ברית הצה"ר, בית"ר ואצ"ל.
תוכניות והכנות
שלב מקדים לעליית אף על פי החל בסוף שנות ה-20. קבוצת אנשי בית"ר מקרב פלוגת בית"ר בראש פינה, ובראשם דוד אסא וגרשון שץ, פעלו מאזור משמר הירדן להבאת קבוצות יהודים בנות 20–40 בני אדם דרך היבשה מלבנון ומסוריה. באותה דרך פעלה גם קבוצה של ברית הבריונים בהנהגת יהושע ליכטר באזור מטולה. ההעברות נעשו בניגוד לחוקי המנדט הבריטי ולמרות הגברת השמירה באזורי הגבול. באותו זמן החלו תכנונים להרחבת היקף העלייה וארגונה, בין היתר על ידי אברהם סטבסקי, שעתיד היה להיות ממארגני עלייה ב'. ב-1932 החלו דיונים בעניין הסדרת נוהלי העלייה. בנוסף, החלו גם לשכור את שירותיהם של כפרים צ'רקסים באזור הגבול, מקומות בהם הייתה שמירה בריטית חלשה יותר. כך, למרות הגברת הפיקוח ולמרות תפיסת מספר קבוצות, הועברו עולים אשר הגיעו מפולין ומרומניה אל אזור ראש פינה. בשנים 1930-1934 הועברו דרך הגבול הצפוני כמה אלפי עולים.
אוניות והפלגות ההעפלה
ב-26 בפברואר 1932 פרסם זאב ז'בוטינסקי את מאמרו "על האוונטוריזם",[1] בו הייתה קריאה גלויה ובעלת תעוזה שלא הושמעה כמוה קודם לכן בפומבי, לנטוש את דרכי שמירת הסדר והחוק ולעלות אל הארץ בניגוד לחוקי המנדט וההגבלות שהטיל. היה במאמר זה זרז משמעותי בעניין ההעפלה בקרב בני נוער וצעירים, אשר אליהם פנה ז'בוטינסקי.
החל משנת 1933, בשל קשיי העלייה היבשתית, הוחלט בהנהגת הצה"ר על ניסיון לארגן את "העלייה הבלתי ליגאלית" דרך הים. הסנונית הראשונה הייתה האונייה "אוניון". בפיראוס התארגנה קבוצה של 117 יהודים ועלתה על האונייה המושכרת "קאפולו". לאחר הפלגה רבת תלאות עם צמצום במזון ובמים הגיעה האונייה באחד הלילות אל חופי תל אביב. סירה של בית"רים החלה לשוט לעברה בהאירה אליה בפנס. רב החובל של האונייה, בחושבו כי מדובר במשטרה הבריטית, החליט להסתלק מהמקום, והפליג עם נוסעי האונייה לאיי יוון ושם הוריד את האנשים. פעילי בית"ר, בסיוע גורמים מקומיים, הצליחו לארגן אונייה חלופית, "אוניון", אשר הפליגה עם העולים אל חופי הארץ. מול חופי צפון תל אביב הספיקו מאה אנשים לרדת אל החוף בסירות. 17 האחרונים, שסירתם נפגעה, לא הספיקו להגיע בחסות הלילה ונאסרו עם צוות האונייה על ידי הבריטים. הם גורשו ליוון והעפילו מאוחר יותר באונייה "אודיסיה".
במשך שלוש השנים הבאות הוקפאה העלייה. שנת 1936 היוותה מפנה. באירופה החל לגדול האיום שהטיל הרייך השלישי. ז'בוטינסקי יצא בקריאה ל"אוואקואציה", הצלת יהודי אירופה מגורל מבשר רעות כל עוד הדבר אפשרי. בארץ ישראל החלו מאורעות דמים. הנהגת היישוב נקטה במדיניות ה"הבלגה", והאצ"ל התחיל בפעולות תגמול שדרשו תוספת בכוח האדם. ממשלת המנדט נהגה לאכוף נאמנה את הגבלות העלייה וניסתה להגביל את התפתחות היישוב היהודי. גורמים אלה הביאו לחידוש כוחות במפעל העלייה.
באותה שנה יזם משה גלילי, צעיר מארץ ישראל שבנסיעתו לצרפת נתקל בהמוני פליטים יהודים מגרמניה, קשר עם ההנהגה הרוויזיוניסטית באוסטריה. שם החל לארגן את העלייה מבחינה לוגיסטית ועסק בגיוס כספים. הפליטים המיועדים לעלייה הגיעו לבדם בנסיעות לפיראוס. משם הפליגו על אונייה מושכרת קטנה ודלה אל חופי הארץ. בעקבות הצלחת האונייה הראשונה, ארגן גלילי 3 ספינות נוספות. במחנה שהוקם באזור וינה התרכזו צעירים מפולין, מליטא ומלטביה, ומשם, דרך אלבניה, הם עלו כסטודנטים מטיילים על הספינה. באונייה האחרונה, ביוני 1938, הגיעו 381 צעירי בית"ר מווינה, בה כבר לא היה אפשר לקיים את המחנה בשל השלטון הנאצי. המשטרה הבריטית ניסתה לתפוס את ספינתם בחופי הארץ, אך שמועות מוטעות שלחו אותה לחופי הרצליה בעוד הם ירדו באזור בנימינה.
האוניה "דראגא" ציינה את המעבר של ארגון העלייה מיוזמה פרטית לפועלם של כלל הגופים הרוויזיוניסטים. לאחר כיבוש אוסטריה על ידי הנאצים לא היה ניתן לרכז בה עוד יהודים. גם יוון סגרה שעריה לעולים. אנשי העלייה הצליחו להשיג 170 אשרות שהייה לזמן קצר לאיטליה, ואליה העבירו את המיועדים לעלייה. אולם שם עלתה בעיה חמורה של מציאת ספינה וצוות להובלת המעפילים הבלתי חוקיים. ביום האחרון לפקיעת האשרות הצליח מרדכי כץ, מזכיר שלטון בית"ר, לארגן אונייה, שהובילה ארצה את העולים.
בכינוס העולמי של בית"ר בוורשה באותה שנה, הועלתה בעיית השגת אשרות מעבר ואשרות כניסה במדינות אירופה. הפתרון שנמצא היה הוצאת אשרות שיעדיהן הסופי הוא מדינות באפריקה, שאותן ניתן היה להוציא בצורה קבוצתית ולא רק לבודדים. את בעיית נמלי המוצא פתרו המבריחים היוונים, כשהציעו להפליג מנמל בדנובה וממנו לצאת לים השחור. בדנובה שטו ספינות ממדינות רבות והפיקוח עליהן היה מצומצם. שני פתרונות אלה ליוו מעתה והלאה את עליות אף על פי. הספינות "דראגא" ו"ארטימיסיה" נשכרו שוב, והתווספה אליהן הספינה "אלי". עד סוף השנה הגיעו משלוחים רבים של מעפילים שנקלטו בחופי נתניה. במשך כחודשיים נקלטו כך כאלפיים עולים.
בהמשך הגיעה האנייה "קאטינה", ובה 850 איש. בדרכה אבדו לה מי השתייה וכמעט כל מזונה. ליד קפריסין עברו 237 איש לאונייה "ארטימיסיה" שתפקידה להובילם ארצה. לאחר מכן נתקלה קאטינה בבעיות חמורות של ניתוק הקשר עם ארטימיסיה, כמעט ללא פחם ומזון, שני מקרי מוות כתוצאה מדלקת קרום המוח וסחטנות שהפעיל צוות האונייה כדי להמשיך. לאחר שהצליחו להסדיר חלק מהעניינים, קלטה האונייה איתות אס.או.אס מאוניית ההעפלה ג'יפו ב' שעלתה על שרטון, עמדה לשקוע, ובה היו מצויים 750 מעפילים. במבצע הצלה הועברו המעפילים אל קאטינה. לאחר נדודים בים התיכון הגיעה על מעפיליה לחופי כפר ויתקין.
בסוף מרץ יצאה מרומניה האונייה "אגיוס ניקולאוס", ועליה פליטים שהגיעו בדנובה מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה הכבושות. בפעם הראשונה שעגנה מול הארץ גורשה ביריות בידי הבריטים, ואחד העולים נהרג. האונייה נמלטה לאיי יוון ועגנה ליד האי קיאה במשך שלושה חודשים. בשלהי יוני הועלו המעפילים על גבי הספינה "סאלומיה" וב-3 ביולי ירדו בחוף חיפה. 697 המעפילים נעצרו על ידי משטרת המנדט, שוחררו מאוחר יותר ומספרם הופחת מאשרות העלייה לאותה השנה.
אחריה הגיעה האונייה "אסתיר", אשר התאימה ל-400 איש אך נדחסו בה 720. כשהגיעה לחופי הארץ פתחו עליה הבריטים באש, והיא נאלצה לשהות שלושה חודשים בים. לבסוף הורידה את עוליה באשקלון; אלו נלקחו למעצר ושוחררו אחרי כמה ימים.
בין מרץ לספטמבר 1939 יצאו לפועל 35 הפלגות באוניות שונות. מספר העולים על כל אונייה עמד על כ-400 עד 700 נפש. האונייה "סנדו" ועליה 270 עולים מרומניה הייתה היחידה שנעצרה על ידי הבריטים וחזרה לנמל המוצא השלה. האונייה "רים" יצאה מנמל קונסטנצה ועליה כ-750 איש. באזור רודוס פרצה אש בעקבות התפוצצות באונייה. אונייה איטלקית הצילה את הנוסעים והורידה אותם ברודוס. שם הוחזקו העולים על ידי השלטונות בתנאי הסגר קשים. אחרי חודש וחצי הועלו על האונייה "אגיוס ניקולאוס" שנזכרה לעיל. ב-22 באוגוסט נחתה בחופי תל אביב האונייה פאריטה כשעל סיפונה 850 מעפילים, שיצאה מהים השחור והטלטלה ארבעים יום בים ובין נמלי יוון וטורקיה וכל מעפיליה נעצרו. שלוש אוניות ועשר סירות שעליהן כ-250 עולים בממוצע נתפסו על ידי הבריטים. עוליהן נאסרו והושמו במחנות מעצר בעתלית ובצריפין. רוב ההורדות בחודשים אלה בוצעו על ידי האצ"ל בחוף נתניה. העולים רוכזו והוסתרו בהתחלה במרתף בית הקולנוע "אסתר" שהיה מתחת לבמת הקולנוע ומשם פונו ליישובים ברחבי הארץ.
"סקריה", אוניית פחם טורקית בעלת תפוסה של 3,000 טון, שאורגנה על ידי ערי ז'בוטינסקי, נשאה את מספר העולים הגדול ביותר, 2,400 מעפילים. רוב העולים הגיע מצ'כיה והשאר מהונגריה. היה צורך במימון גדול להשכרתה ולשם כך ערכו מגביות (אף בדרום אפריקה) כשרוב הכסף הגיע מתרומת יהודי רומניה. היהודים העשירים יותר מימנו את הצעירים חברי המפלגה הרוויזיוניסטית שעלו אף הם באונייה, ומילאו תפקידי אספקה ושירות. על האונייה היו לידות ופטירות. כשהתקרבה לחופי הארץ מספרים כי כמעט והתהפכה כשנוסעיה מיהרו אל לסיפון להביט אל חופי הארץ. בארץ נעצרו העולים במחנות המעצר. 300 נשים שוחררו במקום מפאת חוסר מקום, ובאוגוסט 1940 שוחררו כולם. מספרם היווה כחצי אחוז מכלל היהודים בארץ אותה עת. אחד המעפילים, אליהו גלזר, סיפר: ”... בלכתך ברחובות תל אביב, חיפה ובמיוחד בנתניה קיבלת את הרושם שכל יהודי שני הגיע איתך באנייה "סקריה"...”
ב-1942 טבעה על כל נוסעיה האונייה סטרומה מפגיעת טורפדו שנורה על ידי צוללת סובייטית.
ב-1944 אורגנו ארבע עליות באוניות "מילקה" ו"מריצה" על ידי ועדת העלייה של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בבוקרשט, שבהן עלו 1,074 עולים. באוגוסט טבעה מול הנמל הבולגרי בורגאס האונייה "מפקורה", ורק חמישה ניצלו מבין 300 נוסעיה. שלוש אוניות נוספות הביאו מרומניה קרוב ל-1,000 איש. בסוף אותו חודש נכבשה רומניה בידי הצבא האדום.
דעיכת התנועה
לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה התבטלו רבות מתוכניות ההעפלה, בהן התוכנית הגדולה עלייה ג' (או "תוכנית הרבבה"). סדרת אירועים, בהם מאסר הנהגת האצ"ל, פירוד הלח"י, מותו של דוד רזיאל ופטירת ז'בוטינסקי הביאו להאטה משמעותית בפעולות הארגון. לאחר מלחמת העולם השנייה לא עסקה התנועה הרוויזיוניסטית בעלייה, והפנתה את כל מאמציה במרד בשלטון הבריטי. המוסד לעלייה ב' של הנהגת היישוב הוא שנשא בנטל העליות בתקופה זו. יוצאות דופן היו שתי ספינות, "בן הכט" ובה 600 יהודים מצפון אפריקה, והאונייה "אלטלנה" שבה הפליגו 930 עולים בהם כ-800 לוחמים ועימהם ציוד רפואי ותחמושת רבה.
ייצוגיה בתרבות
- עליית "אף על פי" היא נושא למחקר ענף בהיסטוריוגרפיה הישראלית.
- לזכר ההפלגות והאוניות הוצובו אנדרטאות ושלטי זיכרון ברחבי ישראל.
ראו גם
לקריאה נוספת
- פסח גני, הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל), תל אביב: מכון זבוטינסקי, 1983.
קישורים חיצוניים
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב. |
- מידע על עליית "אף על פי", באתר האצ"ל
- פירוט האוניות, תאריכים ומספר העולים (ראו גם בדף השיחה)
- סיפורי מעפילים ומורידים בעליית אף על פי, באתר בית"ר
- על פאטריה וסטרומה, באתר דעת.
- חיים לזר-ליטאי, אף-על-פי – ספר עליה ב', תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1957, באתר "כותר".
הערות שוליים
- ^ על האוונטוריזם באתר בית"ר.