חטא העגל
חֵטְא הָעֵגֶל הוא מאורע של חטא המתואר במקרא בספר שמות, שבו יצרו בני ישראל פסל זהב בדמות עגל ועבדו לו. החטא אירע במדבר סיני בתקופת יציאת מצרים, בשבעה עשר בתמוז - ארבעים יום לאחר מתן תורה. במקרא הוא גם נקרא "עגל מסכה". בימינו הביטוי "עגל הזהב" משמש כמטפורה ומוזכר בהקשרים של סגידה לחומר ורדיפה אחר עושר וממון.
מעשה העגל
חמישים יום לאחר יציאת בני ישראל ממצרים הם הגיעו למדבר סיני, שם קיבלו את התורה ועשרת הדיברות במעמד הר סיני, לאחר מכן עלה משה רבנו להר למשך ארבעים יום, כדי לקבל מה' את לוחות העדות שבהם חקוקים עשרת הדיברות.
מעשה העגל מפורט בספר שמות, פרק ל"ב:
"וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.
הטעות על חזרת משה
ביום הארבעים, ששה עשר בתמוז, כשמשה לא חזר מן ההר, הם חשבו כי הוא מת, ולכן פנו אל אהרן הכהן ובקשו ממנו לעשות בשבילם אלהים אחרים אשר ילכו לפניהם.
מפרשי המקרא מסבירים, כי כשעלה משה רבינו להר, הוא לא הודיע לבני ישראל כמה זמן הוא יהיה בהר ומתי הוא יחזור, כי גם הוא לא ידע. ולכן אחר שעברו הרבה ימים, ומשה לא חזר, הם נקהלו על אהרן שיעשה להם את העגל[1]. האברבנאל כותב כי ברור שביקשו זאת מאהרן לא יום ולא יומיים, והוא דחה אותם עד שהרגו את חור[2]. הדברים תואמים למה שנאמר במקרא, בעת פרידת משה מזקני ישראל: "וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם"[3]. ולא נאמר שמשה הודיע להם מתי בדיוק הוא יחזור אליהם. דעה זו תואמת לדברי המדרש המביא כמה דעות כמה ימים חשבו בני ישראל על עשיית העגל. אחד עשר, או עשרים ותשעה, או יותר מזה[4].
אולם בתלמוד מסכת שבת מובא "אמר ר' יהושע בן לוי, מאי דכתיב וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה. אל תקרי בושש, אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל, לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא. לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן משה רבכם היכן הוא? אמרו לו עלה למרום. אמר להן באו שש, ולא השגיחו עליו. מת, ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו, והיינו דקאמרי ליה לאהרן כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ"[5]. ולפי זה, הסיבה שעשו אז את העגל הוא משום שהגיע התאריך שעליו הודיע משה שהוא עומד לחזור מן ההר.
רש"י מפרש שהסיבה לעשייתו של העגל היא טעותם של ישראל, שכן הם ספרו ארבעים יום מז' בסיוון שבו עלה משה להר, והם לא לקחו בחשבון שמדובר על ארבעים יום שלימים (כלומר יום ולילה), שלא כולל את היום שעלה בו להר, מאחר שעלה רק ביום[6].
יצירת העגל
לאחר שפנו אל אהרן שיעשה להם אלהים אחרים, ביקש מהם אהרן לפרוק את נזמי נשיהם בניהם ובנותיהם ולהביאם אליו. חז"ל מדייקים מלשון הפסוק שאהרן אמר להם להביא את תכשיטי נשותיהם במטרה להקשות עליהם ולדחות את הדבר. חז"ל מספרים כי נשותיהם לא רצו להשתתף במעשה העגל משום שלא רצו ליטול חלק בחטא, ולכן הגברים פרקו את נזמי הזהב אשר באזניהם[7]. שמהם נוצר "עגל הזהב" בצורה על-טבעית, שאף רוח חיים היה בו[8], בחז"ל נחלקו אם בוצעה על יד אהרן[9] או על ידי מיכה[10]. וזאת באמצעות השלכת טס זהב ועליו המילים "עלה שור" אל המדורה שבה התכשיטים. הטס היה אותו טס בו השתמש משה רבנו לגלות את ארונו של יוסף שהשליכו המצרים לנילוס[11]. ישנן דעות שעל הטס נחרת שם השם וצורת עגל[12]. הטס היה של זהב[13]. או של כסף[14].
אהרן בנה מזבח והכריז כי "חג לה' מחר" במטרה לדחותם עד לשוב משה[15], אך למחרת בבוקר ביום שבעה עשר בתמוז קמו העם ועבדו את העגל, והקריבו לו שלמים ועולות. בחז"ל כתוב כי שבט לוי לא השתתפו בחטא[16]. יש שכתבו כי גם הנשים לא השתתפו בחטא כלל[17]. בחז"ל מבואר כי אהרן שיתף פעולה אתם רק לאחר שהרגו את חור משום שלא רצה לסייע להם[18], או משום שהוכיח אותם[19].
רש"י כותב כי "ויקומו לצחק" משמעו גם שעברו על גילוי עריות ושפיכת דמים (שהרגו את חור)[20]. בתלמוד ירושלמי מובא דעה שבנוסף לעגל המרכזי, הם עשו שנים עשר עגלים נוספים לכל שבט[21].
הסיבה לחטא
פרשנים רבים ניסו לעמוד על הסיבה ליצירתו של עגל הזהב, מעבר לעיכובו של משה:
- חז"ל מבארים, כי הגורמים המרכזיים לחטא העגל, היו הערב רב שהצטרפו לבני ישראל כאשר יצאו ממצרים, ונתקבלו על דעתו של משה[22].
- האבן עזרא כותב שהם רצו גוף גשמי שיהיה שורה עליו רוח ה'[24].
- פרשנות מקובלת היא שבני ישראל כמהו לסמל מוחשי אותו יוכלו לעבוד, כי לא הורגלו לרעיון החדשני (יחסית לעמים אחרים באותו הזמן, ובייחוד מצרים) של אל בלתי נתפש[דרוש מקור]. יש אומרים שבעקבות עגל הזהב נצטוו ישראל על בניית המשכן, אשר נתן להם הזדמנות לעבודה מוחשית יותר של ה'[דרוש מקור].
ירידת משה והעונש
ביום שבעה עשר בתמוז, בזמן שמשה היה עוד על ההר נתן לו ה' את לוחות הברית: ”וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים.” (שמות, ל"א, י"ח.). וגילה לו על דבר החטא ואמר לו: ”לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות, ל"ב, ז'-ח'.). הירידה הייתה בחצות היום כמו שהודיע להם מתחילה שהוא יחזור בשש שעות (ראה לעיל)[25]. או לדעת אחרים ירד כבר לפנות בוקר[26].
כאשר משה ירד מההר, הוא מצא את העם חוגג ועובד לעגל הזהב. השליך את הלוחות מידיו בחרונו ושיבר אותם בתחתית ההר. לאחר מכן[27], או למחרת[28], שרף את העגל, טחן אותו, פיזר את אפרו על פני המים והשקה את בני ישראל במים אלו, כאשר מי שעבד לעגל מת על ידי המים. בנוסף הוא אסף אליו את בני לוי אשר לא עבדו לעגל[29], והורה להם להרוג את כל אלו שעבדו לעגל. בנוסף פרצה מגיפה בו מתו נוספים.
בפסוק מופיע: ”וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ” (שמות, ל"ב, כ"ח.). לא מפורש האם המספר הוא רק מאלו שנהרגו ע"י שבט לוי או גם אלו שמתו ע"י שתיית המים והמגיפה. במדרש משמע כי המספר כולל את המתים בכל הצורות[30]. לעומת זאת כותבים הרמב"ן והאבן עזרא, כי המתים במגיפה לא נחשבים במספר[31]. בתרגום יונתן מבואר כי אף אלו שמתו על ידי המים לא נחשבים במספר, ורק המתים ע"י שבט לוי[32]. וכך כתוב גם בזוהר[33].
בחז"ל מבואר כי היו שלש מיני מיתות לאלו שעבדו לעגל: סייף, המגיפה, והדרוקן (ע"י שתיית המים, מיתה דומה לזו של הסוטה[34]). ונחלקו רב ולוי באופן החלוקה. לדעה אחת, מי שהקטיר והקריב לעגל נהרג בסייף. מי שנישק את העגל נהרג במגיפה. ומי שרק שמח בלבו נהרג בהדרוקן. לדעה השנייה, מי שהיו עליו עדים והתראה נהרג בסייף, מי שהיו עליו רק עדים נהרג במגיפה. ומי שלא היה עליו לא עדים ולא התראה נהרג על ידי הדרוקן[35].
תפילת משה והסליחה
כבר לפני ירידת משה מן ההר, אמר לו ה' שהוא רוצה להרוג ולכלות את עם ישראל, ובקומם הוא יעשה את משה לגוי גדול, ואז ביקש משה שיסלח לבני ישראל על החטא: ”וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם.” (שמות, ל"ב, י"א-י"ג.). ה' נעתר לתפילתו וניחם על כך: ”וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.” (שמות, ל"ב, י"ד).
למחרת בי"ח בתמוז[36], או בי"ט בתמוז[37], הוכיח משה את בני ישראל על החטא ואמר להם: ”אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם.” (שמות, ל"ב, ל'.). בהמשך אכן חזר לה', וביקש שיסלח לבני ישראל על החטא, בפסוקים מובא הדין ודברים בין משה לה': ”וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.” (שמות, ל"ב, ל"א-ל"ב.).
במשך ארבעים הימיים הבאים, התפלל משה לה' שיסלח להם על החטא, ושהה בימים אלו בהר כבארבעים הימים הראשונים[38], או לדעה אחרת שהה אז במחנה[39]. על פי רש"י בימים אלו סלח ה' רק מתוך כעס[40].
לאחר מכן פסל משה בציווי ה' את הלוחות השניות ועלה להר לארבעים ימים נוספים מכ"ט באב עד יום הכיפורים, ואז כאשר הזכיר לפני ה' את י"ג המידות, נתרצה הקב"ה בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה "סלחתי כדבריך"[41].
חטא העגל בחז"ל
בתלמוד מובא בשם האמורא עולא להשוות את חטא העגל, לכלה שזינתה תחת חופתה. כלומר, שבני ישראל עדיין היו במדבר סיני שם ניתנה להם התורה, וכבר שם חטאו ועבדו לעגל. האמורא רב מביא ראיה מהפסוק, שאף על פי כן עדיין היו בני ישראל חביבים אצל ה'[42].
על הפסוק ”וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם.” (ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק ל"ד). מביא התלמוד במסכת סנהדרין שבכל פורענות (עונש) הבאה לעולם, יש בה חלק שהוא עונש על חטא העגל[43].
בתלמוד בבלי[44] מובא שהנביא יחזקאל ביקש רחמים על דמות ה'שור' במעשה המרכבה, והפכו לדמות 'כרוב', שלא יזכיר דמות השור מעשה העגל.
בתיקוני הזוהר מבואר כי לוחות הברית הראשונים, שניתנו לפני חטא העגל ואשר מקורם היה בעץ החיים, הוחלפו בשל החטא בלוחות שניים שמקורם בעץ הדעת[45]. עוד כתוב בזוהר כי כשעמדו ישראל על הר סיני הוסרה מהם זוהמת החטא הקדמון, אך זו חזרה והוטלה בהם עם חטא העגל[46].
השוואה לעגלים אחרים במקרא
פולחן עגל זהב מוזכר במקומות נוספים במקרא. המוכר שבהם הוא אצל ירבעם בן נבט שהציב שני עגלי זהב בבית אל ובדן לאחר פיצול ממלכות ישראל ויהודה, ואף הציגם בלשון: ”הִנֵּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (מלכים א', י"ב, כ"ח).
יש הרואים בהחלטתו של ירבעם להציב את העגלים, תולדה מאוחרת של עגל הזהב מימות משה. חז"ל אף מבארים כי נבט, אביו של ירבעם, היה מיכה שגרם לחטא העגל המדברי[47]. וכך כותב הרמב"ן בפירושו לתורה: "נראה שרצה (אונקלוס) לפרש, כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל, כי יאמרו לא לחינם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו, רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים, ומצאו בעבודתו תועלת להם, ואף אנחנו נעשה כן, כי טוב לנו לעבדו, כאשר היה הדבר בירבעם"[48]. כך כותב גם הרלב"ג: "שכבר ראו בימי שלמה שנעשו בירושלים תועבות מתועבות הגוים אשר נתחתן בהם שלמה... וידמה שאמר להם [ירבעם]: טוב שנעבוד האלקים שעבדו אבותינו שהיה נעשה על ידי אהרן שהיה נביא להיות לישראל, תמורת משה"[דרוש מקור].
אזכורים נוספים של פולחן עגלים בישראל קיימים גם אצל הנביא הושע: ”עַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן.” (הושע, י"ג, ב'). במאבקו של אליהו הנביא בעובדי הבעל, אין התייחסות לפולחן העגלים. אך גם המלך יהוא, שפעל בקנאות נגד פולחן הבעל, המשיך את פולחן העגל: ”רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן.” (מלכים ב', י', כ"ט).
ראו גם
לקריאה נוספת
- בנימין, אופנהיימר, הנבואה הקלאסית -התודעה הנבואית, ירושלים: מאגנס , תשס"א, עמ' 239-268.
- יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב: ידיעות ספרים, 2004. עמ' 96-102.
- הרב ישראל דנדרוביץ, העגל והמשכן - חטא העגל ותיקון הענווה, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כט - ניסן תש"ע, עמודים ל - מ.
קישורים חיצוניים
- מאמרים על חטא העגל ב"אתר הניווט בתנך" ובאתר "דעת"
- מאמר על חטא העגל ומשמעותו באתר "אש התורה", מאת הרב שרגא סימונס
- פרופ' יאיר זקוביץ; פרופ' אביגדור שנאן, האם היה חטא במעשה עגל הזהב?, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
הערות שוליים
- ^ אברבנאל על ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק א'; אבן עזרא על ספר שמות, פרק ל"א, פסוק י"ח; רלב"ג על ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק א'.
- ^ אברבנאל על ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק א'.
- ^ ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק י"ד.
- ^ שמות רבה, פרשה מ"ב, פסקה ו'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ט עמוד א'.
- ^ רש"י על ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק א'; כך גם רש"י, מסכת שבת, דף פ"ט עמוד א'.
- ^ פרקי דרבי אליעזר, פרק מה.
- ^ רש"י על ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק ה' על פי הפסוק ב
שגיאות פרמטריות בתבנית:תנ"ך
'ללא: שם' אינו ערך חוקי ספר תהילים, פרק ק"ו, פסוק כ' וַיָּמִירוּ אֶת־כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵֽשֶׂב. - ^ פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ה.
- ^ מדרש תנחומא פרשת כי תשא פיסקא י"ט, ולפי הפירוש הראשון במדרש, האהרן השליך את הזהב לאש, והחרטומים עשו לעגל.
- ^ מדרש תנחומא פרשת כי תשא פיסקא י"ט.
- ^ פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ה.
- ^ שער הכוונות, דף סה, ע"ד.
- ^ מגלה עמוקות, פרשת קרח; רבי משה אלשיך, פרשת עקב.
- ^ מדרש תנחומא פרשת כי תשא פיסקא י"ט.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ו עמוד ב'.
- ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן תי"ז.
- ^ ויקרא רבה, פרשה י', פסקה ג'
- ^ מדרש תנחומא פרשת תצוה פיסקא י'
- ^ רש"י על ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק ו'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י', הלכה ב'.
- ^ שמות רבה, פרשה מ"ב, פסקה ו'.
- ^ רמב"ן על ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק ב'; וכך כותב גם רבי יעקב עמדין בלחם שמים על מסכת אבות, פרק ה, משנה ד. והוא מוסיף כי הם עשו את העגל רק משום חוסר ביטחון, שחשבו שהשגחת ה' סר מעליהם.
- ^ אבן עזרא על ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק ב'.
- ^ רבינו בחיי על ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק ז'; וכך כתב גם הרוקח בפירושו על התורה, עמוד קע.
- ^ חזקוני על ספר דברים, פרק ט', פסוק י"א.
- ^ כך כתב בשפתי חכמים על ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק י"א; ובחזקוני על ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק ל'; ורש"י עצמו ברש"י על שמות, י"ח, י"ג.
- ^ ברש"י על ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק י"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ו עמוד ב'.
- ^ מדרש תנחומא פרשת כי תשא פיסקא ט'.
- ^ רמב"ן על ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק כ"ח; ובאבן עזרא על ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק כ"ח.
- ^ כאן.
- ^ פרשת משפטים, דף קיג, ע"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מ"ד עמוד א'; וראה גם ברש"י, מסכת יומא, דף ס"ו עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ו עמוד ב'
- ^ רש"י על ספר שמות, פרק י"ח, פסוק י"ג.
- ^ רש"י על ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק י"א
- ^ רמב"ן על ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק י"א; וברש"י על ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק י"א.
- ^ תנא דבי אליהו, אליהו זוטא, ד.
- ^ רש"י על ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק י"א.
- ^ רש"י על ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק י"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ח עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ב עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ג עמוד ב'.
- ^ ספר הזוהר, חלק א, דף כ"א, עמוד ב'.
- ^ פרשת חיי שרה, דף קכו, ע"ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"א עמוד ב'
- ^ רמב"ן על ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק כ"ה.
