נינג'ה
נינג'ה (בקאנג'י: 忍者) הוא מושג מאוחר משלהי המאה ה-17 שנטבע בדיעבד על מנת לתאר קבוצות מגוונות של לוחמי גרילה סדירים או שכירי חרב מתקופת הסנגוקו ביפן.
אטימולוגיה
המילה "נינג'ה" אינה בת התקופה, אלא מושג שנטבע בדיעבד. מקורה בקריאת אונ-יומי (קריאה בסינית של סימנים יפנים) של הסימנים 忍者. בקריאת קונ-יומי (קריאה יפנית קלאסית) המילה מבוטאת שינוֹבי, גרסה מקוצרת של הביטוי 忍の者 (רומאג'י: shinobi-no-mono) שמשמעותו בקירוב היא "האדם הגונב" או "האדם המסתיר". היסטורית, המילה נינג'ה לא הייתה בשימוש, באזורים שונים השתמשו במילים שונות על מנת לתאר לוחמי גרילה ומודיעין שדה. בנוסף לשינובי (שהיא המילה שמוזכרת ברוב תעודות המקור), השתמשו בביטויים מוֹנוֹמי ("האחד שרואה"), נוֹקיזארוּ ("מקוק על הגג") ראפָּה ("בריון" או "פרחח"), קוּסא ("דשא"), או איגה-נו-מוֹנוֹ ("בן מחוז איגה").
המושג קוּנוֹאיצ'י (רומאג'י: kunoichi, היראגאנה: くノ一) משמש, בעיקר בספרות המודרנית, כדי לתאר נינג'ה אישה. מקור המושג הוא בשפת גנבים יפנית, סימני ההירגאנה く ノ 一(המבוטאים קוּ, נוֹ ו- איצ'י משמאל לימין) דומים לפירוק סימן הקאנג'י 女 (המבוטא אוֹנַה) שמשמעותו "אישה".
שינובי במאות ה-15 וה-16
מיומנים, ספרי היסטוריה מקומיים וכרוניקות של משפחות לוחמים, עולה תמונה מגוונת ומורכבת על תולדות השינובי בתקופת הסנגוקו. אחדים מהם היו נזירים שניטו-בודהיסטים מיליטנטיים המכונים שוּגֵנְדוֹ (אנ') אשר אספו מודיעין עבור צבאות של דאימיו שונים. אחרים היו סמוראים שנודעו כבעלי כישרון התגנבות, וביצעו משימה שכזו באופן מזדמן, בשעת הצורך. בצבאות אחדים היו שינובי מקצועיים, חיילים רגליים שנודעו בשם קוּסָא (מילולית: דשא). הקוסא היו סיירים שארבו לפרשי האויב בתוך הצמחייה, הפילו אותם מסוסיהם והרגום. קבוצה אחרת שכונתה שינובי ופעלה בעיקר במזרח יפן, נקראה רָאפָּה (מילולית: בריונים או פרחחים). הראפה היו דומים לפריבטירים, שודדי הים ברישיון ממעצמות אירופה. כנופיות מאורגנות של ראפה עבדו לטווח ארוך עבור אדון מסוים, הגנו על נחלותיו מפושעים ומפולשים, וחדרו לנחלות של אדונים אחרים כדי לשדוד, לשרוף, לאסוף מודיעין ולחטוף בני ערובה. כרוניקת לוחמים בשם הוג'ו גודאייקי מספרת על צבא מאורגן של ראפה, בראשותו של "אדם רשע" בשם קָזַאמָה (או פוּמָה) קוטארו, שנוהל על ידי ארבעה קציני מטה: אחד התמחה בשוד הרים, שני התמחה בשוד ים, ושני האחרים היו "שודדים ופושעים" כלליים יותר [דרוש מקור].
קומונות השינובי של איגָה וקוֹגָה
בדרום מערב הונשו, האי המרכזי של יפן, במחוז מיאה של היום, שכנו בתקופת הסנגוקו מחוזות הרריים בשם איגה וקוגה. תושבי המחוזות הללו, שהונהגו בידי וסאלים (ג'יזמוראי ביפנית), התארגנו בקומונות חקלאיות עם הסדרי שלטון וחוקות מקומיות והגנו בקנאות על השטח שלהם מפני אדונים פיאודליים שכנים. לפי כרוניקה מקומית בשם איראן קי, הסמוראים הכפריים אימנו את האיכרים הצעירים בלחימה מדי יום בשעות הבוקר המוקדמות. הטופוגרפיה ההררית של האזור אפשרה לאנשי האיגה והקוגה להסתמך על שיטות של לוחמת גרילה, כגון מארבים, פשיטות פתע והתגנבות בעורף האויב. בהדרגה, בשלהי המאה ה-15 ובמהלך המאה ה-16, אנשי איגה וקוגה התחילו להשכיר את חרבם לאדונים שונים כלוחמים חשאיים. לוחמים אלו נהגו לעבוד בקבלנות עבור המעסיקים שלהם, הדאימיו היה מנסח חוזה ועל הקומונה לבצע אותו. ההתמחות של אנשי האיגה והקוגה הייתה בראש ובראשונה פריצה והתגנבות לטירות מבוצרות בחסות החשיכה כדי לאסוף מודיעין, לחטוף בני ערובה או להעלות אותן באש כדי "לרכך" מטרות לפני תקיפה רגלית. לוחמי אזורים אלו נודעו במומחיותם ושמם, אנשי האיגה (רומאג'י: Iga-no-mono) אף הפך מילה נרדפת ללוחמי גרילה. הם מהוים את הבסיס העיקרי למיתוס הנינג'ה שנוצר ביפן של המאה ה-17 ונדד למערב בתקופה המודרנית.
הקומונות של איגה וקוגה חוסלו לקראת סוף המאה ה-16 על ידי הדאמיו המפורסם אודה נובונאגה כשהחל את פרויקט איחוד יפן לשוגונות אחת. לאחר שהפתיעו וחיסלו ממארב כוח גדול בפיקודו של בנו, אודה נוֹבּוּאוֹ, החליט נובונאגה לשים סוף לקומונות האלה, אותם תיאר כ-"מורדים שחוצפתם אינה יודעת גבול, ואינם מבחינים בין מעמדות גבוהים לנמוכים" [דרוש מקור]. מבחינתו, הם הפריעו לו במאמציו לחיסול המדינות הלוחמות ואיחודה של יפן. בפקודת אביו, חדר נובואו לאיגה ממספר כיוונים, וצבאו שרף בשיטתיות את הכפרים והמקדשים, תוך שהוא ממלא את פקודתיו של נובונאגה להרוג את כל הסמוראים המקומיים. מעטים מאנשי איגה המשיכו ללחום נגד נובונאגה במחתרת, ואף ניסו להתנקש בחייו, אך לא הצליחו להציל את הקומונות שלהם. לבסוף אנשי קוגה נכנעו ככל הנראה. לאחר שנובונאגה נרצח בידי אחד מאנשיו, עברו שרידי השינובי של איגה וקוגה לשרת את יורשו, טויוטומי הידיושי, וביצעו פעולות חשאיות במהלך פלישת הענק שלו לקוריאה. במאה ה17 עברו לשרת את יורשו של הידיושי והשוגון הראשון לשלוט על יפן המאוחדת, טוקוגאווה איאיאסו כיחידת האבטחה המיוחדת של ארמונו. הפעם האחרונה שהשתתפו באופן פעיל בקרב כלוחמים הייתה בשנת 1638, כאשר השתתפו כלוחמי קומנדו בדיכוי מרד שימאבארה שבמערב יפן. המסגרת הצבאית התפזרה באופן סופי ב-1740, כאשר פיטר השוגון טוקוגאווה יושימוּנֵה את אנשי איגה וקוגה מתפקידי האבטחה שלהם בארמונו [דרוש מקור].
הנינג'ה כמיתוס ביפן של תקופת אדו
בסוף המאה ה-17 נטבע המושג שינובי, בהתחלה לתיאור היסטורי של אנשי איגה וקוגה. מאוחר יותר, הוא הורחב לכל מי שביצע אי פעם פעולת גרילה כלשהי במהלך ההיסטוריה היפנית, והורחב אף לעבר הרחוק, הן של יפן והן של סין העתיקה. מתוכו התפתח מיתוס הנינג'ה, בו הנינג'ות דומו למעין קהילה מקצועית מיתית המרחפת לאורך ההיסטוריה. תקופת אדו הייתה תקופה שקטה בהיסטוריה היפנית, ולפיכך פחת הצורך בלוחמי גרילה. עם זאת, באותה תקופה נוצרה מסורת איזוטרית של אומנויות לחימה הנקראת נינג'וטסו (אומנות הנינג'ה) שהועברה באיגרות קנבון סודיות. בתי ספר שלימדו נינג'וטסו משכו אליהם תלמידים לא מעטים במהלך התקופה אל אף היותם סודיים. בתי הספר אלו ייחסו לעצמן קשר לשושלות מיתיות וטענו לשורשים ביפן של סוף האלף הראשון, ולעיתים גם לפני כן. במקביל, חדרו הנינג'ה גם לתרבות ההמונים של התקופה, והיו פופולריים הן בהדפסי עץ יפניים והן בתיאטרון הקבוקי.
הנינג'ה כמתנקשים
אין עדויות מהמאות ה-15 או ה-16 על התנקשויות שבוצעו בידי שינובי. דאימיו רבים נרצחו במהלך התקופה, אולם לרוב בוצעו מעשי הרצח הללו בידי וסאלים בוגדניים, ולא בידי מתנקשים מקצועיים. העדויות על התנקשויות שבוצעו בידי נינג'ה הן רובן ככולן מאוחרות ובעלות תוקף מפוקפק למדי.
הבגדים השחורים של הנינג'ה
הבגדים השחורים ומסיכת הפנים של הנינג'ה המזוהים איתם יותר מכל במיתוס המערבי, אף הם המצאה מאוחרת. המקורות מהמאות ה-15, ה-16 וה-17 לא מספרים בהרחבה על הלבוש של הנינג'ה, אולם ניתן להסיק מהם שהתלבשו בהתאם לתפקיד שהוטל עליהם. יש הסבורים שהתלבשו באדום כדי להסתיר את כתמי הדם, אולם לרוב מדובר בהשערות לא מבוססות. אין להוציא מכלל אפשרות שלעיתים התלבשו גם בבגדים שחורים, אולם "מדי הנינג'ה" המוכרים הם ככל הנראה מוסכמה אומנותית שמקורה בתיאטרון הקבוקי של המאה ה-17. בתיאטרון זה נהוג להציג תפקידים מסוימים בצורה זהה ועקבית כדי שהקהל יזהה אותם בקלות, והבגדים השחורים היו סימן הזיהוי של הנינג'ה בהצגות הפופולריות השונות. ניתן לראות נינג'ה בבגדים שחורים גם בהדפסי העץ מאוחרים.
הנינג'ה בתרבות היפנית העכשווית
הנינג'ה מילאו תפקיד חשוב בתרבות של יפן המודרנית, בפרט לאחר מלחמת העולם השנייה [דרוש מקור]. אזור איגה, במיוחד, מתגאה במסורת הנינג'וטסו שלו, ה"איגה ריו". ישנו מוזיאון במחוז איגה על תולדות הנינג'ה, בו אפשר אף לנסות להשליך כוכבי נינג'ה ולהתחמק ממלכודות סתרים.
נארוטו היא סדרת מאנגה ואנימה שנוצרה על ידי מסאשי קישימוטו, המתארת את הרפתקאותיו של נארוטו אוזומאקי, נינג'ה מתבגר אשר מעוניין לזכות בהכרה ושואף בבוא היום להפוך למנהיג הכפר שלו (קאגה) ולנינג'ה החזק מכולם.
הנינג'ה בתרבות הפופולרית
הנינג'ה, כפי שמוצגים בתרבות הפופולרית, הם לוחמי גרילה לבושי שחורים ורעולי פנים המנצלים ידע באמנויות לחימה לשם ריגול והתנקשויות. הם מומחים בהסוואה, תנועה שקטה וחשאית, העלמות וחמיקה. כלי הנשק האופייניים לנינג'ה בקולנוע המערבי הם חרב נינג'אטו (שלא התקיימה היסטורית), פגיונות סאי, שוריקנים ("כוכב נינג'ה") וחץ וקשת. הם נעזרים גם בפצצות ובפצצות עשן.
נינג'ה מרבים להופיע בסרטי פעולה ואמנויות לחימה, בעיקר אמריקאיים. צבי הנינג'ה הוא חצי-פרודיה על נינג'וטסו כאשר גיבוריו הם ארבעה צבים מוטנטיים המומחים באמנויות לחימה, ונלחמים כנגד כנופיית נינג'ה בשם שבט הרגל, המונהגת בידי סמוראי קטלני בשם אורוקו סאקי, הידוע בכינוי "שרדר".
גם במשחקי לחימה מופיעות נינג'ה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- דני אורבך, צל מתעתע: הנינג'ה ללא מסיכה, הינשוף, 25 בפברואר 2012.
- Stephen Turnbull, Ninja: The True Story of Japan's Secret Warrior Cult (New York: Firebird Books, 1991
קישורים חיצוניים
