דוג'ו

דּוֹג'וֹ (ביפנית 道場, "מקום הדרך") הוא מונח יפני שמסמל היום מקום בו מתאמנים באמנות לחימה. ביפן משתמשים במונח זה במשמעות רחבה יותר, ככינוי לכל מקום לאימונים פיזיים. זרמים מסוימים בזן בודהיזם משתמשים במונח לכינוי המקום בו עושים מדיטצית זָאזֵן.

אמנויות הלחימה היפניות מייחסות תשומת לב מיוחדת לדוג'ו כמקום של התפתחות רוחנית. בעבר דוג'ו היה כינוי לחלק מ"מקדש" שינטו, ועד היום יש המקשרים דוג'ו עם "מקדש", ואת אימון באמנויות לחימה עם פולחן דתי. כללי אטיקט רבים באים להמחיש את כבוד התלמידים לדוג'ו - כך, ברוב אמנויות הלחימה נהוג לקוד קידה בעת הכניסה לדוג'ו, ובסוף כל אימון מנקים התלמידים ביחד את הדוג'ו. היום, במיוחד בארצות המערב, מייחסים פחות חשיבות למבנה הדוג'ו, למשמעות הטקסית שלו ולמחויבות התלמידים לכבד את הדוג'ו ולטפח אותו. מנגד, חלק מהאסכולות המסורתיות ביפן נוהגות אף להימנע מלהתאמן בתוך הדוג'ו - האימונים מתנהלים בחוץ, בעוד שבדוג'ו משתמשים למטרות ייצוגיות ורשמיות בלבד.

לדוג'ו מסורתי מבנה מוגדר. הקיר הקידמי של הדוג'ו מכונה שוֹמֵן, ועל הקיר הזה נמצאת קַאמִיזַה, המקום המקודש של הדוג'ו. בעבר, היה זה מקדש שינטו קטן; היום, בהתאם לאמנות הלחימה, יכולה הקמיזה להיראות שונה מדוג'ו לדוג'ו - כך, בדוג'וים של איקידו נהוג לשים בקמיזה את תמונת מייסד האמנות, מוריהי אואשיבה. כללי האטיקט המסורתיים מכתיבים את המצב של מבצע הטכניקה ביחס לקמיזה, ואף את הרגל בה יש להתחיל לנוע לכיוון הקמיזה או להתרחק ממנה. בנוסף, ליד קיר השומן נמצאת במה מיוחדת, המיועדת לראשי האסכולה של אותה אמנות הלחימה, או לבני המשפחה הקיסרית, למקרה שיבקרו בדוג'ו. לעיתים על קיר השומן ייתלו כללי ההתנהגות בדוג'ו. מול קיר השומן נמצא הקיר שִימוֹזָה והכניסה לדוג'ו. הקיר הימני ביחס לקמיזה מכונה ג'וֹסֵקִי, והקיר השמאלי מכונה שִימוֹסֵקִי. בתחילת האימון התלמידים מסתדרים בשורה לפי הותק, כאשר התלמידים הוותיקים נמצאים ליד ג'וסקי. גם במהלך האימון, על התלמידים הוותיקים להישאר בחלק הימני של האולם.

הדוג'ו המרכזי של אמנות לחימה מסוימת, המהווה למעשה את ה"מפקדה" של הארגון של אותה האומנות, מכונה הוֹמבוּ דוֹג'וֹ - לדוגמה, "איקיקאיי הומבו דוג'ו", הדוג'ו המרכזי של איקידו, וקוֹדוֹקָאן, הדוג'ו המרכזי של ג'ודו.