מניפה

מניפה יפנית

מניפה היא כלי המשמש לקירור באמצעות הזרמה של אוויר.

היסטוריה קדומה

ההיסטוריה של המניפה החלה בתקופת העת הקדומה. למניפה היו שני שימושים, כסמל סטטוס וכקישוט שימושי. במהלך התפתחותן, יוצרו מניפות ממגוון חומרים, ושילבו בהן עיצובים אומנותיים. הסוגים הפשוטים ביותר הם עלים או חפצים שטוחים, אשר מנופפים בהם כדי להשיב אוויר קר יותר. אביזרים ידניים אלו, קשיחים או מתקפלים, משמשים לקירור, להסעת אוויר, כחפץ טקסי או כפריט לבוש מן הזמנים העתיקים ועד ימינו אנו.

המניפות הקדומות ביותר שידוע עליהן קרויות "מניפות מסך" או "מניפות עלה קבוע". נעשה בהן שימוש ידני כדי להזרים אוויר קר על הגוף ולסלק חרקים. הן היו עשויות מעלי דקלים או נוצות בדרך כלל. כמה מן המניפות העתיקות ביותר מגיעות מקברים מצריים. מצרים ואשור הקדומות העסיקו משרתים ועבדים כדי לתפעלן. בתבליטים מצריים, המניפות היו מן הסוג הקשיח. בקברו של תות אנך אמון היו מניפות זהב עם נוצות יען, שתאמו את התמונות על הקירות. מניפות דמויות דיסקה, בעלות ידית ארוכה, קושרו עם טקסים מלכותיים ודתיים.

באמריקה הקדומה, האצטקים, המאיה והתרבויות הדרום האמריקאיות השתמשו בנוצות במניפותיהם, והיו לכך הקשרים דתיים. המילה ההינדית למניפה היא פנקהא, ששורשה במילה "נוצה" או במילה "כנף".

עדויות מאויירות מעידות כי היוונים, האטרוסקים והרומיים השתמשו במניפות לקירור ולטקסים. ביוון, נמתח בד על מסגרות דמויות עלה. ברומא השתמשו במניפות מוזהבות וצבועות מעץ. גבירות רומיות בכל רחבי האימפריה השתמשו במניפות עגולות.
מקורות יפניים מקשרים את המניפה עם דמויות מיתיות והיסטוריות.

אסיה

ריקוד מניפות באסיה

בסין, מניפות מסך שימשו בכל שכבות החברה. המניפות הסיניות הקדומות ביותר המוכרות כיום הן צמד מניפות מבמבוק ארוג מן המאה השנייה לפנה"ס. הסימן הסיני עבור המילה מניפה מורכב אטימולוגית מתמונה של נוצות ודלת. מניפות היוו חלק מסמלי המעמד החברתי בסין. מעמד ומגדר מסוימים הגדירו סוג מסוים של מניפה.

המניפה המתקפלת הומצאה ביפן במאה השישית והובאה לסין במאה התשיעית. מניפות אלו הוחזקו בידי אצילים בתקופה ההאיאנית כאשר היו לבושים בלבוש רשמי.
הן יוצרו באמצעות קשירה של רצועות הינוקי (שרובין יפני) דקות בחוט. מספר פסי העץ השתנה כתלות בדרגתו של האדם. כיום משתמשים בהן כוהני שינטו בתלבושתם הרשמית, והן צבועות בצבעים בהירים.

מניפת הריקוד הסינית פותחה במאה השביעית. הצורה הסינית למניפת היד הייתה שורת נוצות מחוברות לקצה של ידית.

בסין, המניפה המתקפלת הפכה אופנתית בתקופת שושלת מינג, בין השנים 1368 ו-1644, והנגזו הייתה מרכז לייצור מניפות מתקפלות. למאי אוגי (מניפת הריקוד הסינית) יש עשרה מוטות וחיפוי נייר עבה, המציג את הסמל המשפחתי. ציירים סיניים עיצבו מגוון עיטורים למניפות. שלד המניפה, משנהב, עצם, מיקה, אם הפנינה או שריון צב, גולפו וצופו נייר או בד.

תפעול המניפה הפך במזרח הרחוק לאומנות נשית מוערכת. מניפות שימשו אף כנשק, ונקראו אז מניפת הברזל - "טיאשן" בסינית, "טסן" ביפנית.

עלי מניפה מודפסים ומניפות מצוירות היו מבוססות בדרך כלל על נייר. הנייר היה בדרך כלל עבודת יד, והציג סימני מים טיפוסיים. מניפות נייר המיוצרות במכונה, אשר הופיעו במאה ה-19, הן חלקות יותר ובעלות מרקם אחיד.

מניפות מתקפלות ("סנסו" ביפנית, "שנזי" בסינית) מהוות עדיין סמלים תרבותיים ומזכרות נפוצות לתיירים במזרח אסיה.

אירופה

באירופה, בימי הביניים, נעדרה המניפה. המניפה המערבית הקדומה ביותר היא מניפה טקסית מן המאה השישית. מניפות יד הגיעו שוב לאירופה במאה ה-13 ובהמאה ה-14. צלבנים הביאו מניפות יד מן המזרח התיכון. במאה ה-15, סוחרים פורטוגזים הביאו לאירופה מניפות מסין ומיפן, והמניפות הפכו לפופולריות.

במאה ה-17 הפכה המניפה המתקפלת, שהגיעה מסין, לפופולרית באירופה. במאות ה-17 וה-18, המניפות הגיעו לרמה גבוהה של אומנות, ויוצרו בכל רחבי אירופה. מניפות מתקפלות מתחרה, משי או קלף קושטו ואויירו ביד אמן. באותה עת גם ייבאו חברות מזרח הודו מניפות מסין.

בספרד היו המניפות חלק מסמלי המעמד החברתי. מעמד מסוים יוצג על ידי סוג מסוים של מניפה. המניפה המתקפלת (שהומצאה ביפן במאה השישית) הוחזקה בידי אנשי אצולת החברה הספרדית כאשר היו לבושים בלבוש רשמי. תפעול המניפה הפך בספרד (וכן מזרח הרחוק) לאומנות נשית מוערכת. שימוש במניפה Tpar אפשר לראות לא רק במחולות ספרדיים, אלא גם בבלט הקלאסי ובמחול היפני.

עלי המניפה מודפסים בשלל צבעים ודוגמאות, ויש בהם גם ציור של נופים ומקומות בספרד. מניפות בעלות עיטור מתחרה, נחשבו למניפות נדירות משום שנהגו לייצר תחרה בעבודת יד, מה שהביא מניפות אלה למעמד גבוה מבין המניפות. מניפות המשמשות לריקוד הן ללא הדפס כל שהוא, ומאופיינות בכך שהחומר שממנו עשויה המניפה הוא במרקם אחיד, והן מותאמות בדרך כלל לצבעי שמלת פלמנקו ולשאר הקישוטים המתווספים ללבוש: פרח בשיער, עגילים, מסרק.

התפתחות מכנית

המניפה המכנית המתועדת הראשונה הייתה מניפת הפאנקה, שהייתה בשימוש במזרח התיכון במאה ה-16. מסגרת מצופה קנבס תלתה מן התקרה. משרתים משכו חבל שחובר למסגרת כדי לטלטלה. בסוף המאה ה-19 הביאה עמה המהפכה התעשייתית מניפות המונעות על ידי רצועה, שמקור כוחה הוא גלגלי-מים.

במחצית המאה ה-18 החלו ממציאים לתכנן מניפות מכניות. מניפות מבוססות קפיץ נמתח (בדומה לשעונים מבוססי קפיץ) היו נפוצות במאה ה-18. במאה ה-19, האופנה האירופאית הביאה למגוון עיצובים וגדלים של מניפות.

מאווררים

המאווררים התעשייתיים הראשונים היו עשויים להבי עץ או מתכת, שהיו מחוברים לתעלות אוויר בתקרה. כשתומאס אדיסון וניקולה טסלה הביאו את הכח החשמלי לידיעת הציבור, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, יוצר המאוורר החשמלי האישי הראשון. בין 1882 ל-1886, ד"ר סקיילר סקאאתס ווילר פיתח מאוורר שולחני דו-להבי, אשר שווק בידי החברה האמריקנית קרוקר וקרטיס. ב-1882, פיליפ ה' דיאהל הציג את מאוורר התקרה.

ראו גם

• מוזיאון המניפות