גאולת דם (הלכה)

גאולת דם היא הלכה, לפיו ניתנת זכות לקרוב משפחה לנקום את דמו של איש שנהרג או נרצח, על ידי הריגת ההורג או הרוצח, רק במקרים מיוחדים ועל פי בית דין.

הלכות גואל הדם

התורה נותנת רשות לנקמת דם תחת תנאים מוגבלים. רשות זו יונקת את תפישתה מהאמור בספר בראשית (פרק ט', פסוק ו'): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם - דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". קרוב המשפחה של הנהרג, המכונה במקרא גואל הדם, היה יכול להרוג לאחר משפט את מי שהרג את קרובו במזיד ובהתראה (ספר דברים, פרק י"ט, פסוק ב'). תפיסה זו, לפיה קרוביו של אדם שמת אחראים לגאולתו, באה לידי ביטוי גם במצוות הייבום.

רק במקרה שאדם היה הורג אחר בשוגג, "בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם", רשאי היה לברוח לאחת משש ערי המקלט. ערים אלו הוקמו במטרה לתת מחסה לרוצחים בשגגה, והיו בחסות הלויים (במדבר, ל"ה, ו').

לאחר ששמעו זקני העיר את טיעוניו, והרשו לו להיכנס בשערי עיר המקלט, היה ההורג תחת חסותם, והיה אסור לכל איש לבצע בו את נקמת הדם. אם הרג גואל הדם את הרוצח בדרכו לעיר המקלט נחלקו התנאים, אם חייב מיתה או פטור.

ההורג חייב היה לשהות בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול אשר היה בימיו, ורק לאחר מכן רשאי היה לשוב לעירו. אם היה יוצא מהעיר לפני תום הזמן, יכול היה גואל הדם להורגו ללא משפט.

גואל הדם בתנ"ך

בספר יהושע (כ', א'-ט') מסופר שישראל הקדישו את קֶדֶשׁ, שְׁכֶם, חֶבְרוֹן, בֶּצֶר, רָאמוֹת וגּוֹלָן להיות ערי מקלט.

בספר שופטים מסופר על השופט גדעון אשר הורג את זבח וצלמונע מלכי מדין, לאחר שהודו בהריגת אחיו, ונוקם בכך את מות אחיו (שופטים, ח', י"ח-כ"א).

בספר שמואל מסופר על דוד שנוקם את מותו של שאול מידי הנער העמלקי שהודה כי הוא הרג את שאול: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: דָּמְיךָ עַל רֹאשֶׁךָ, כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר, אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה'" (שמואל ב', א', ט"ז), ואף נוקם את מותו של איש בושת בן שאול משני רוצחיו - "אַף כִּי אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם, וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ" (שמואל ב', ד', י"א-י"ב).

עוד מסופר שם על יואב בן צרויה שנוקם את דם אחיו עשהאל והורג את אבנר בן נר מצביא שאול, "וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו" (שמואל ב', ג', כ"ו-כ"ז), אף שדוד מתרעם, מקונן ואבל על הפעולה הזו, הוא איננו נוקט בצעדים מעשיים כלפיהם אלא מגיב: "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי, יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ" (שם פסוק ל"ט).

מאוחר יותר שלמה המלך במצוות דוד, נוקם את דמו של אבנר ושל עמשא בן יתר ומורה לבניהו בן יהוידע להרוג את יואב. "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי. וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב, וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה". (מלכים א', ב', ל"א-ל"ב).

ביהדות ובספרות

בכמה מקומות נעשה שימוש מטפורי במושג נקמת הדם. בספר תהילים (פרק ע"ט, פסוק י') מבקש דוד המלך מה' לנקום את נקמת דמו השפוך של ישראל. "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֶלֹהיהֶם, יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ". בתהילים, צ"ד מופיע ד' כ"קל נקמות ה', קל נקמות הופיע", אך מונח זה מתייחס לעם ישראל:

" קל-נקמות ה'; קל נקמות הופיע. הינשא, שופט הארץ; השב גמול, על-גאים. עד-מתי רשעים ה': עד-מתי, רשעים יעלוזו. יביעו ידברו עתק; יתאמרו, כל-פועלי אוון. עמך ה' ידכאו; ונחלתך יענו. אלמנה וגר יהרוגו; ויתומים ירצחו. ויאמרו, לא יראה-קה; ולא-יבין, אלוקי יעקוב."

— תהילים, צ"ד

נראה כי במקביל לתפישה שהשתרשה בעולם, שאסור לאדם הפרטי לעשות את הצדק בעצמו ועליו להותיר דבר זה לסמכות המשפטית, וכנראה גם בשל אוזלת היד של היהודים להגן על עצמם על רקע הפוגרומים הרבים שנעשו בהם, נעשה שימוש רב בתפילה "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך". וכן התואר "הי"ד" ( "השם יקום דמו") המוענק ליהודי שנרצח במזיד על ידי גוי.

קישורים חיצוניים

שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים

מדיה וקבצים בנושא גאולת דם בוויקישיתוף

• נקמת דם, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0