אורית קמיר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורית קמיר
לידה 8 באפריל 1961 (גיל: 63)
ירושלים, ישראל
ענף מדעי משפטים

אורית קמיר (נולדה ב-8 באפריל 1961) היא חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות, פעילה פמיניסטית ועומדת בראש ההנהלה של המרכז הישראלי לכבוד האדם.

ביוגרפיה

אורית קמיר נולדה וגדלה בירושלים לעמיאור קמיר, כלכלן ומקורבו של לוי אשכול, ושולמית לבית פרים, שהייתה כלכלנית בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. יש לה אחות אחת צעירה ממנה. למדה בבתי הספר בית הכרם והתיכון ליד האוניברסיטה. בשנת 1986 סיימה לימודים לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. התמחתה במשפטים בבית המשפט העליון אצל השופט גבריאל בך ובפרקליטות המדינה אצל רות רבין, ובשנת 1988 קיבלה רישיון לעריכת דין. הייתה יועצת משפטית בכנסת (עוזרת לצבי ענבר), היועצת המשפטית של הרשות למלחמה בסמים, ומנהלת המחלקה המשפטית של שדולת הנשים בישראל. בשנת 1991 קיבלה תואר שני במדעי הרוח (פילוסופיה וספרות) מהאוניברסיטה העברית בירושלים, על עבודת הגמר בנושא: "ניתוח טקסטואלי של פסק-דין ג'ונדי", שהוכנה בהנחייתו של ד"ר משה רון. את הדוקטורט, במשפט וספרות מנקודת מבט פמיניסטית, כתבה באוניברסיטת מישיגן באן ארבור, בהנחייתו של ג'יימס בויד וייט, האב המייסד של הזרם "משפט וספרות", וכתלמידתה של קתרין מקינון, הדמות המרכזית בפמיניזם המשפטי הרדיקלי בארצות הברית. עבודת הדוקטור שלה, שנשאה את הכותרת "Stalking: History, Culture and Law", עסקה בניתוח משפטי-ספרותי-תרבותי של תופעת ההטרדה המאיימת.

בשנת 1996 החלה ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2001 החליטה ועדת המינויים של האוניברסיטה להעניק לה קביעות, אך ועדת המינויים העליונה ביטלה את ההחלטה. קמיר הגישה תביעה נגד האוניברסיטה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים על ההחלטה שלא לקדמה. לדברי קמיר נבעה ההחלטה מהתנכלות ואפליה על רקע דעותיה, ובמיוחד על כך שניסחה את החוק למניעת הטרדה וקידמה את חקיקתו.[1] האוניברסיטה נימקה את ההחלטה בעיקר ביחסים רעועים של קמיר עם עמיתיה ותלמידיה.[2] בשנת 2003, בהליך של גישור, הושגה פשרה בין הצדדים, על פיה תחזור קמיר ללמד בדרגת מרצה בכירה למשך שש שנים, אך לא בפקולטה למשפטים.[3] עבודתה באוניברסיטה העברית הסתיימה בשנת 2009.

במשך מספר שנים לימדה גם באוניברסיטת מישיגן. בשנים 2007–2009 הייתה עמיתה במכון הרטמן ליהדות בירושלים, בשנים 2011–2012 הייתה מרצה בכירה במרכז האקדמי פרס, בשנת 2014 שהתה באוניברסיטה האירופית בפירנצה ועוד.

בפברואר 2015 פסק בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, כי פיטוריה של קמיר מהמרכז האקדמי פרס היו שלא כדין, והטיל על המוסד לשלם לה פיצויים בסך חצי מיליון ש"ח.[4]

ביום העצמאות של שנת 2020 הדליקה אורית קמיר משואה בטקס הדלקת משואות אלטרנטיבי[5].

פעילות ציבורית

בהיותה מנהלת המחלקה המשפטית של שדולת הנשים, השתתפה קמיר בייזום וניסוח של מספר הצעות חוק (כמו החוק למניעת אלימות במשפחה) ובהגשת עתירות לבג"ץ (למשל בדבר זכויותיהן של עולות חדשות). כמתנדבת באגודה לזכויות האזרח הגישה את בג"ץ מיכל אפרת-ארנן, שבו נפסקה זכותן של נשים לשנות את שם משפחתן ללא קשר למעמדן האישי. שימשה כחברת הנהלה בארגון "בצלם", והייתה חברה מייסדת של ארגון "איתך", יחד עם רחל בנזימן ונטע זיו.

ב-1997 ניסחה (במאמר שפורסם בכתב העת "משפטים") את הצעת החוק למניעת הטרדה. לאחר שעובדה בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת בראשות יעל דיין, אושרה הצעת החוק והייתה לחוק למניעת הטרדה.

בשנת 2004 הקימה עם רבקה אלישע את "המרכז הישראלי לכבוד האדם", ונכון ל-2014 היא עומדת בראש הנהלתו.

בשנת 2013 זכתה ביחד עם יפעת ביטון בפרס המשפט, צדק חברתי וזכויות אדם מטעם הקרן החדשה לישראל וקרן דפנה לשנת 2013. הפרס ניתן על: "ניסוח וקידום חקיקה ורפורמות פורצות דרך, ובראשן החוק למניעת הטרדה, אשר שינה את השיח המשפטי והחברתי ביחס למאבק באלימות נפשית ופיזית, ועל פעילות אקדמית וציבורית שהובילה להעלאת המודעות למאבק בהטרדה במקומות עבודה, במוסדות החינוך, בצבא, במשטרה ובכלל הציבור.[6]

בשנת 2015 עברה בקריאה טרומית (אך לא קודמה הלאה) הצעת חוק למניעת התעמרות בעבודה שקמיר הייתה מיוזמיה וממנסחיה.[7] במקרים מעטים שבהם הוגשו תביעות בגין התעמרות, הזכירו בתי דין אזוריים לעבודה את הצעת החוק בפסקי דין שבהם הוענקו פיצויים לעובדים התובעים.[8]

בתחילת 2018, בעת שהוצגה מועמדותו של פרופ' אלכס שטיין לשופט בבית המשפט העליון, פנתה קמיר מספר פעמים לוועדה לבחירת שופטים והביעה התנגדות למינוי, בנימוק ששטיין התנכל לה ו"נהג בבריונות" בעת ששניהם נמנו עם סגל האוניברסיטה העברית.[9] בעקבות פנייתה של קמיר הוגשה עתירה לבג"ץ נגד המינוי, אך היא נדחתה על הסף,[10] ושטיין מונה לשופט.[11] קמיר ביקרה את שטיין גם לאחר שמינויו אושר בוועדה.[12]

קמיר מתחה ביקורת על מגמות קיצוניות ביישום החוק למניעת הטרדה. לדבריה, ההבחנה בשיח הציבורי בין מידות שונות של חומרת הפגיעות היא קריטית, שכן התגובה החברתית לא פעם אינה פרופורציונלית לחומרת המעשים. היא ביקרה גם את יישומה של תנועת #Metoo בישראל שהיה קיצוני מדי לדעתה.[13]

מחקר

תחומי כתיבה אקדמית

נשים במשפט בחברה ובתרבות, ובמיוחד בישראל

חלק גדול מכתיבתה האקדמית מנתח את האופנים שבהם החברה, באמצעות התרבות והמשפט, מַבְנָה נשים ונשיות, מייצרת דפוסים וכלים של שליטה בהן, ומכוננת את המציאות ההגמונית של היררכיה מגדרית, בה גברים שולטים בחברה ובמוסדותיה ונשים מוּדָרות ממוקדי הכוח. קמיר מציעה כלים ודרכים לזהות מנגנונים פטריארכליים, כפי שהם באים לידי ביטוי בפרקטיקות חברתיות ותרבותיות, ובעיקר בטקסטים משפטיים: חוקים ופסקי דין. לצד הניתוח, קמיר מציעה דרכים פמיניסטיות לשינוי הסדרים חברתיים ומשפטיים כדי לקדם זכויות נשים ולאפשר מימוש צרכים ושאיפות של נשים. חלק מכתביה כוללים הצעות חוק. כך, המאמר "איזו מין הטרדה", שנכתב בשנת 1997, הכיל את הצעת החוק למניעת הטרדה, שהפכה לחוק למניעת הטרדה. ספרה "פמיניזם, זכויות ומשפט", שנכתב על סמך קורס שהעבירה באוניברסיטה המשודרת, מהווה מבוא ללימודי פמיניזם. קמיר מפתחת באופן שיטתי תפיסה משפטית פמיניסטית ישראלית ייחודית שהיא מכנה "פמיניזם כבוד אדם וחוה". זוהי תפיסה פמיניסטית המושתתת על ערכי הכבוד הסגולי וכבוד המחיה; היא מציעה גם מתודולוגיה שהיא מכנה "ניתוח פמיניסטי רב ממדי". תפיסה פמיניסטית זו מוצגת בהרחבה בספרה "כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי" שיצא בשנת 2007.

כבוד האדם במשפט, בחברה ובתרבות בישראל

חלק חשוב מכתביה של קמיר מוקדש לפיתוח תפיסה ייחודית של ערך כבוד האדם בחברה הישראלית. קמיר מצביעה על כך שהמושג הישראלי "כבוד" מכיל ארבעה ערכים נבדלים ומובחנים זה מזה: "הדרת-כבוד" (honor), "כבוד סגולי" (dignity), "כבוד מחיה" (respect) ו"הילת כבוד" (glory). קמיר טוענת בכתביה כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע את כבוד האדם וחירותו כערכי היסוד של החברה ושיטת המשפט, נועד לקדם את העולם הערכי המושתת על כבודם הסגולי וכבוד מחייתם של כל בני האדם באשר הם. עם זאת לדבריה, החברה הישראלית מורגלת במנטליות של הדרת-כבוד, שטופחה על ידי הציונות המדינית והפכה לחלק בלתי נפרד מן הישראליות. כיוון שהמילה העברית "כבוד" מכילה את כל מושגי הכבוד ללא הבחנה, מתקשה החברה הישראלית לאמץ את השקפת העולם שחוק היסוד ביקש להטמיע, וממשיכה לציית לנורמות הדרת-הכבוד שהיא מורגלת בהן. הספר "שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם" מציג בהרחבה את ארבעת מושגי הכבוד הללו, ומחיל אותם לשם ניתוח של התנועה הציונית המדינית, של השפה העברית המדוברת בישראל, של ענייני חקיקה ופסיקה, ושל הפוליטיקה המגדרית הישראלית.

"משפט ותרבות" ובמיוחד "משפט וקולנוע"

חלק ניכר מכתביה של קמיר – במיוחד פרסומיה בארצות הברית - מכיל פיתוח תאורטי של תחום המחקר האינטרדיסציפלינרי החדשני, המשלב שיח משפטי עם ניתוח קולנועי, סוציולוגי, תרבותי וספרותי; זאת בעיקר במטרה להבין לעומק כיצד תעשיית הקולנוע תורמת לעיצובם של הצופים כאנשים שיפוטיים; כיצד היא מנחה ומעודדת אותם לשלב כללים משפטיים עם מוסכמות חברתיות ולהחיל את המכלול על סיפורים בדיוניים שסרטים מציגים בפניהם; כיצד היא "מאמנת" אותם ב"צפייה שיפוטית", ומרגילה אותם להפעיל תפיסה זו גם בחייהם החברתיים. קמיר מראה בכתביה כיצד האימון הקולנועי של הקהל הרחב ב"צפייה שיפוטית" מחזק בקרב קהלי צופים נטיות שיפוטיות תוך כדי חיזוק מוסכמות חברתיות רווחות שלעיתים קרובות הן דעות קדומות בלתי מבוססות. יתוחים תאורטיים אלה מצויים בעיקר בספרה Framed: Women In Law and Film, ובמאמרים הכוללים ניתוחים משפט-קולנועיים של סרטים.

עמדותיה המדיניות והפוליטיות

קמיר היא חברת מפלגת מרצ.[14] במהלך מערכת הבחירות בשנת 2013 פרסמה מאמר נגד רשימת הליכוד ביתנו[15] וקראה לראשי מפלגות השמאל והמרכז להתחייב ”לעמוד יחדיו, כגוש חוסם בפני הפונדמנטליזם היהודי הסוגר מכל עבר.[16]”

קמיר מתנגדת לסגר הישראלי על רצועת עזה שאותו כינתה "מחפיר". היא טענה שצה"ל מבצע ירי לא מבוקר על מפגינים מעזה.[17]

קמיר תומכת בנתינת מקלט בישראל למסתננים מאפריקה. לדבריה, עמדתם של המתנגדים לקליטתם בישראל ”אינה מכירה באנושיותם של מבקשי המקלט מאפריקה, במצבם הקשה מנשוא ובמצווה לסייע להם. היא אינה מאפשרת לחוש כלפיהם חמלה, ולא מעניקה שום ערך לחייהם, צרכיהם או גורלם”. בפוסט שפרסמה טענה שכבת ונכדה לניצולי השואה תוקפים אותה סיוטים פוסט טראומטיים בעקבות כוונת הממשלה לגרש מסתננים מאפריקה למדינות שלישיות.[17]

קמיר התנגדה לחקיקת חוק הלאום וכינתה אותו "מראה המשקפת ומגדילה את כיעור ההתנשאות והבדלנות".[18]

במאמר שעסק במשפטו של אלאור אזריה טענה קמיר כי הפלסטיני שנורה באירוע לאחר שתקף חיילים ונוטרל ”איננו 'מחבל': הוא לא תקף אזרחים חפים מפשע, אלא הסתער על חיילים חמושים שנמצאים בשטח כבוש שבו הוא האזרח.[19]”

בשנת 2018 שובצה במקום ה-23 ברשימת מרצ למועצת העיר ירושלים.

ספרים

פמיניזם זכויות ומשפט

הספר נועד לפתוח צוהר אל השקפת העולם הפמיניסטית בכלל ואל הפמיניזם המשפטי בפרט. לאחר הצגת התנועה הפמיניסטית והגישות הפמיניסטיות למשפט, הספר בוחן את מצבן של נשים בחברה ובמשפט בישראל לאור זכויות אדם בסיסיות - הזכויות לחיים, לשוויון, לכבוד, לחירות, למשפחה ולביטחון אישי. דרך פריזמה זו, הוא עוסק בדיני עבודה, משפחה, אלימות במשפחה, ייצוג בתחום הציבורי ושאר סוגיות הקשורות בחיי נשים. הצגה זו ממצבת את סוגיות "מעמד האישה" כסוגיות של "זכויות אדם". הוא מציע ביקורת המציאות החברתית והמשפטית – כמו גם כיווני מחשבה לתשובות ולפתרונות. הוא פונה למי שמעולם לא קראו פמיניזם – וגם למי שכבר קראו וחשבו, אך לא מנקודות מבט משפטיות של זכויות נשים כזכויות אדם.

שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם

הספר מציע נקודת מבט חדשה לבחינת ערכיה של החברה הישראלית, מגמות חברתיות ומשפטיות, הבניה מגדרית, שסעים ועימותים אידאולוגיים ומצבו הקיומי של הפרט בישראל. הספר מציע להשתית נקודת מבט זו על ערך היסוד שקבעה לעצמה החברה הישראלית בחקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נקודת המוצא של הספר היא כי המונח הישראלי-עברי "כבוד" הוא מושג סל של משמעויות שבשפה האנגלית מבחינים ביניהן בעזרת המילים glory, respect, honor ו-dignity. הספר טוען כי הציונות המדינית הדגישה סוג אחד, ואילו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ניסה לחזק סוג שונה של כבוד; כי המתח המאפיין את היחסים בין שני סוגי הכבוד הללו מתבטא בהקשרים רבים ושונים של המציאות הישראלית; כי התייחסות רצינית לסוגי הכבוד השונים עשויה לסייע בהבנת ביטוייו של מתח זה בהתמודדות עמם. הספר זכה בפרס ע"ש יונתן שפירא מטעם האגודה ללימודי ישראל, על תרומתו לחקר החברה הישראלית.

נראות אשמות: נשים במשפט הקולנוע

הספר יצא ראשית באנגלית, בשם "Women in Law and Film". גרסה עברית מורחבת יצאה בשנת 2014. הספר מגדיר כ"סרטי משפט" את רשומון היפני, "תיבת פנדורה" הגרמני ואנטומיה של רצח האמריקאי, לצד סרטים פמיניסטיים מודרניים כמו "שאלה של שתיקה" ההולנדי, "העלמה והמוות" של רומן פולנסקי, והפסנתר הניו זילנדי, ואף סרט פוסט-מודרני ("עקבים גבוהים" הספרדי של פדרו אלמודובר). מתוך ניתוח של הסרטים הללו הספר מפתח תפיסה תאורטית אינטרדיסציפלינרית של התחום החדש "משפט וקולנוע". בתוך כך הוא מפתח ומציע גם תפיסה פמיניסטית ייחודית ומורכבת, השואבת את חיותה מן הניתוח הטקסטואלי המעמיק של הסרטים.

על ידי החלת הניתוח ה"משפט קולנועי" שהוא מפתח על כתריסר "סרטי המשפט" שנוצרו בתרבויות שונות ובתקופות שונות, הספר מראה כיצד סרטי עלילה מעודדים את צופיהם לפתח גישות שיפוטיות כלפי הנשים או הגברים, כלומר – הם נוקטים בעמדות בעלות השלכות מגדריות מובהקות (פטריארכליות, פמיניסטיות או אחרות). הספר טוען כי "פעילות חברתית אידאולוגית" זו של סרטי עלילה היא בעלת השלכות משמעותיות על החברה המודרנית, ולכן מחייבת התייחסות רצינית. הספר גם מקשר בין הניתוח הפמיניסטי והתורת-משפטי ובין ההבחנה בין סוגי הכבוד השונים (ובמיוחד הדרת-כבוד וכבוד סגולי) שפותחה בספר "שאלה של כבוד".

כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי

ספר זה, הנשען על הספר "שאלה של כבוד", מציע פמיניזם ישראלי השייך לכאן ולעכשיו: הפמיניזם הישראלי של כבוד האדם, או: פמיניזם כבוד אדם וחוה. זהו הפמיניזם שלטענת הספר מתפתח בישראל, במשפט ובחברה, בדיאלוג קרוב עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ורטוריקת כבוד האדם. הפמיניזם הישראלי של כבוד האדם זוכה בספר לתיאור יסודי ומקיף ולתאורטיזציה (תוך קישור לפמיניזם האנגלו-אמריקאי והבחנה ממנו). רצח נשים (משיקולי כבוד), עינוי נשים, הטרדה, הטרדה מאיימת ובחירה בשם משפחה – כולם מנותחים בפרקיו השונים של הספר דרך פריזמת הפמיניזם הישראלי של כבוד האדם. המתודולוגיה הפמיניסטית המוצעת בספר, "ניתוח פמיניסטי רב ממדי", מודגמת על כל אחד מן הנושאים הללו.

זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה

ספר זה, שנכתב כעשור לאחר חקיקת החוק למניעת הטרדה, נועד לסייע לציבור הישראלי להוציא את החוק מן הכוח אל הפועל. הספר מציג את הוראות החוק בשפה שכל אישה וגבר יכולים להבינה, ומסביר מה מותר, מה אסור, מדוע, וכיצד ניתן לממש זכויות משפטיות. הספר מבהיר מהן חובות המעביד במקום העבודה, ומהו בדיוק תפקידה של האחראית על החוק. הספר מכיל שלושים דוגמאות של הטרדות עם ניתוח משפטי מלא. חלקו השני של הספר מכיל פרק אחד הממוען לנשים, ומציע כיצד להתגונן מפני הטרדה, ופרק אחד הממוען לגברים ומציע כיצד להימנע מהתנהגויות מטרידות, וכיצד להתגונן מפני תלונות שווא. חלקו השלישי של הספר מכיל הרחבה בסוגיות שונות כמו השוואה בין החוק הישראלי וזה האמריקאי, ותיאור סוגים שונים של הטרדות. לספר מצורפים נספחים הכוללים את החוק, התקנון, התקנון המצוי, פסקי דין של בית המשפט העליון, רשימה ביבליוגרפית מקיפה, ורשימת כל הארגונים בישראל המסייעים בהתמודדות עם הטרדה.

מאמריה של קמיר צוטטו בעשרות פסקי דין של בתי משפט בישראל.

ספריה

  • Every Breath You Take; Stalking Narratives and the Law, 2001, U. of Michigan Press
  • Framed: Women in Law and Film, 2006, Duke University Press
  • כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי חדש במשפט ובחברה, 2007, הוצאת כרמל, ירושלים.
  • נראות אשמות – נשים במשפט הקולנוע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014.

קישורים חיצוניים

מכּתביה:

על כתביה:

הערות שוליים

  1. ^ כתב תביעה של קמיר נגד האוניברסיטה העברית
  2. ^ כתב ההגנה של האוניברסיטה העברית
  3. ^ דורית אברמוביץ, קמיר חוזרת, באתר הארץ, 7 בינואר 2003
  4. ^ סע"ש 30867-07-12 אורית קמיר נגד המרכז האקדמי פרס, ניתן ב-16 בפברואר 2015
    אתר למנויים בלבד רויטל חובל, בית הדין לעבודה פסק חצי מיליון שקל לאורית קמיר בגין פיטוריה שלא כדין מהמרכז האקדמי פרס, באתר הארץ, 22 בפברואר 2015
  5. ^ יוטיוב, טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי, 28 באפריל 2020
  6. ^ חן מענית, ‏ד"ר אורית קמיר וד"ר יפעת ביטון זכו בפרס הקרן החדשה לישראל, באתר גלובס, 6 בפברואר 2013
  7. ^ הצעת חוק למניעת התעמרות בעבודה, התשע"ה-2015, באתר הכנסת
  8. ^ אורית קמיר, התעמרות בעבודה: בין פסיכולוגיה למשפט, בין חקיקה לפסיקה, משפט ועסקים כא, 2018
  9. ^ אמוץ שפירא, "התנהג באופן בריוני ודורסני": המתלוננת נגד המועמד לעליון מדברת, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 21 בפברואר 2018
  10. ^ בג"ץ 1460/18 יהודה דרורי נ' הוועדה לבחירת שופטים ואחרים, ניתן ב־21 בפברואר 2018
  11. ^ גיא פלג ואמנון אברמוביץ', ‏שקד ניצחה: שטיין וגרוסקופף נבחרו, באתר ‏מאקו‏‏, ‏22 בפברואר 2018‏
  12. ^ פליטת פה אומללה באתר הבית של אורית קמיר
  13. ^ אתר מקור ראשון
  14. ^ אורית קמירבאתר מפלגת מרצ
  15. ^ בחירות בצל מרד גטו ורשה – פניה למצביעי ליכוד-ביתנו שמוכנים לחשוב שוב בבלוג של אורית קמיר
  16. ^ מפלגות מרכז ושמאל: הבטיחו לנו חומה בצורה מול הפונדמנטליזם באתר הבית של אורית קמיר
  17. ^ 17.0 17.1 תומכי נתניהו ואני באתר הבית של אורית קמיר
  18. ^ הכרזת המדינה וחוק הלאום: חזון מרומם נפש לעומת מראה מכערת באתר הבית של אורית קמיר
  19. ^ עבד אל-פתאח אל-שריף: לכל פלסטיני יש שם באתר הבית של אורית קמיר
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31851390אורית קמיר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אורית_קמיר&oldid=1799851"