קינת ניפור

מפת מסופוטמיה, ובה ניפור, באלף ה-2 לפנה"ס

קינת ניפור היא קינה משוּמֶר המבכה את חורבנה של ניפּוּר, עיר עתיקה במסופוטמיה שהייתה עיר בעלת חשיבות דתית בתרבות השומרית. הקינה מתארת את שיקומה של העיר לאחר החורבן.

הקינה שייכת לסוגה ייחודית בספרות השומרית - סוגת הקינות על ערי קודש ומקדשים. קינות אלו מבכות את חורבנן של ערים מרכזיות בשומר עם נפילתה של הממלכה המפוארת אשר נשלטה על ידי השושלת השלישית של אוּר בסוף האלף השלישי לפנה"ס. הקינה כתובה בכתב יתדות על לוחות טין שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות באזור דרום מסופוטמיה. בקינה 323 שורות המחזיקות שנים עשר בתים הקרויים בשומרית "כּירוּגוּ" (kirugu).

רקע: חשיבותה של העיר ניפור

ערך מורחב – ניפור

ניפור הייתה עיר שומרית בדרום מסופוטמיה (עיראק של היום). על אף שמעולם לא שימשה כעיר שלטת בעלת חשיבות פוליטית עליונה, הרי חשיבותה הדתית, כעירו של בכיר האלים השומרים, אֶנְלִיל (מילולית: אל הרוח), הקנתה לה מעמד מוביל. עשרים וארבע עונות חפירה בעיר הניבו ממצאים ארכאולוגים רבים, שהחשוב שבהם הוא ארכיון המקדש, הכולל עשרות אלפי לוחות טין הכתובים בכתב יתדות, וכוללים בין השאר טקסטים פולחניים וספרותיים הכתובים בשפה השומרית. ניפור שימשה כמרכז דתי של האזור כולו, ושליטי האזור שאבו את סמכותם מן האל אנליל.

השליטה בעיר, הבנייה בה ובמקדשיה וההשתתפות בטקסי הפולחן שנערכו בה נחשבו כמתן לגיטימציה לשלטונם של מלכים אלה באזור כולו. עדויות ארכאולוגיות קושרות לעיר זו שליטים רבים, החל מהתקופה הפרה-סרגונית. שליטים אלה בנו בניפור, שפצו והרחיבו את מקדשיה, השתתפו בטקסיה הפולחניים והקדישו חפצים שונים לאליה. נראה כי מעמדה הדתי המיוחד של ניפור הביא להקדשת קינה מיוחדת לעיר זו.

סוג ספרותי ומקבילות

קינת ניפור שייכת לסוגה ייחודית בספרות השומרית - סוגת הקינות על ערי קודש ומקדשים. קינות אלו מבכות את חורבנן של ערים מרכזיות בשומר עם נפילתה של הממלכה המפוארת אשר נשלטה על ידי השושלת השלישית של אור בשנת 2004 לפנה"ס (על פי הכרונולוגיה התיכונה). קינות הערים חוברו במהלך המאה ה-20 לפנה"ס, והמשיכו להימסר עד המאה ה-16 לפנה"ס. כיום מוכרות חמש קינות כאלה:

1. הקינה על שומר ואור (אור ושומר)
2. הקינה על אור (אור)
3. הקינה על ארידו (ארידו)
4. הקינה על ארך (ארך)
5. הקינה על ניפור

כמו כן קיימת יצירה נוספת, קדומה יותר, המכונה קללת אכד שהיא בעלת זיקות ברורות לסוגה זו, אף שאין להגדיר אותה כקינה.

טיפוס שני של קינות על חורבן מכונה "קינות פולחניות". הצד השווה בינן לבין קינות הערים הוא שגם אלו מבכות את חורבנן של ערים ואף חולקות אוצר דימויים ורעיונות משותף. ואולם, הקינות הפולחניות הן בעלות סגנון תבניתי המבוסס על רשימות של אלים, ערים ומקדשים המשובצות בתוך ליטניה – נוסחת תפילה קבועה החוזרת על עצמה בשינויים קלים לאורך שורות רבות. כמו כן הקינות הפולחניות חסרות את האופי ההיסטורי הספציפי של קינות הערים.

לקינות הערים השומריות אין אח ורע בשום ספרות אחרת מן המזרח הקדום למעט במקרא. ניתן לזהות קווי דמיון בין קינות אלו למגילת איכה המקראית. מלבד הנושא המשותף, יש דמיון רב בתיאורי ההרס, הרעב והמגפות, הטבח בתושבים והגלייתם. האויבים, הן במסורת השומרית הן בזו המקראית, מתוארים ככלי ביד האל לביצוע גזירת החורבן. ישנה הקבלה מסוימת גם בתחום אוצר הביטויים של הקינות: שאלות רטוריות כגון "איכה" ו"עד מתי" מופיעות בשתי מסורות הקינות.

עוד מאפיין משותף הוא השימוש בדמות נשית כגיבורה מרכזית. במגילת איכה, ציון מתוארת בדמות אם-אלמנה המבכה על בניה. בקינות השומריות, הדמות הנשית המרכזית היא האלה-הפטרונית של העיר, אשר מפילה את תחינתה בפני האלים הגדולים לבל יחריבו את עירה. בקינת ניפור, שלא כבקינות השומריות האחרות, הדמות הנשית איננה אלא העיר המואנשת עצמה, ולעיתים חומת העיר או חומת המקדש המואנשת, בדומה ל"בת ציון" המקראית. למרות כל זאת קשה מאד להניח השפעה ישירה בין הקינות השומריות למגילת איכה, שכן מסירתן והעתקתן של קינות הערים השומריות פסקו כאלף שנה לפני חורבן בית ראשון, בשנת 586 לפנה"ס. חוקרים סבורים כי יש לתלות חלק גדול מקווי הדמיון בין מסורות הקינות בדמיון הכללי בין חברות אנושיות שונות, החל גם על האופן שבו נוהגים בני אדם בתקופות שונות ובמקומות שונים להביע את אבלם ולקונן.

זמנה של הקינה ומקום חיבורה

קינת ניפור מתייחסת בהרחבה למלך אישמה-דגן (Ishme-Dagan‏; 1953–1935 לפנה"ס) המלך הרביעי והחשוב של השושלת הראשונה של איסין. מלך זה מתואר בקינה כמושיעה ומשקמה של העיר החרבה, והוא מלך כשישים שנה לאחר חורבן העיר. החוקרים נוטים אפוא לתארך את חיבור הקינה לימיו של אישמה דגן, ומניחים שהיא מתייחסת למאורעות היסטוריים שקרו כשישים שנה קודם לכן. השערה זו מאחרת את זמן חיבורה של קינת ניפור ביחס לקינות ערים אחרות, שנוטים לתארך אותן לתקופה הסמוכה יותר לחורבן עצמו. כך, הקינה על אור והקינה על שומר ואור מזכירות פרטים היסטוריים ספציפיים הנוגעים לחורבן, כגון שמו של המלך המובס איבי-סין (2028–2004 לפנה"ס), אנשאן, העיר אליה הוגלה, וכן שמם של האויבים שהחריבו את הממלכה, עילמים ושימשכי (Shimashki). מאפיינים אלה הובילו חוקרים לשער כי קינות אלה קדומות באופן יחסי, וכי הן משקפות זיכרון היסטורי טרי יותר.

ניתן להניח כי הקינה נכתבה בניפור, בחוג בתי הספר של כוהני הדת בניפור. אפשרות אחרת היא כי היא נכתבה באיסין, בחצר המלוכה. בין כך ובין כך הרמיזות הרבות בקינה לטקסטים שומרים אחרים מצביעות על כך שמחבר הקינה היה אדם משכיל הבקי בכתבים השומריים.

ישנם 33 עדי נוסח לקינת ניפור, כולם מן התקופה הבבלית הקדומה. כולם נמצאו בניפור מלבד עד נוסח אחד מסִיפָּר ועד נוסח אחד נוסף שמקורו אינו ידוע מכיוון שנקנה מסוחר עתיקות בשנת 1910. שינויי נוסח והתאמות מעידים על תהליך של מסירה והעתקה מחדש בבתי הספר של כוהני ניפור.

תפקידה הפולחני של הקינה ומגמתה

חורבות מקדש בניפור

כל קינות הערים השומריות, מלבד הקינה על שומר ואור, מסתיימות בתיאור של טקס פולחני שבמהלכו "איש עניו" מקונן ומתפלל לפני אל העיר, כדי שזה יאפשר את שיקום העיר. ייתכן שהקינה התבצעה במהלך טקס פולחני זה. לפי השערה זו, הקינות בוצעו בציבור כחלק מטקס שיקום העיר החרבה. בקינת ניפור, "האיש העניו" המבצע את הקינה, איננו כהן-קינות אלא אישמה-דגן, המלך שבחצרו, על פי ההשערה, חוברה הקינה. החלפה זו של כהן הקינות במלך מעידה על מרכזיותו של אישמה דגן בקינת ניפור.

הקינה מציגה את אישמה-דגן כשליחו של האל הפטרון של ניפור, אנליל, ומשבחת אותו על חלקו בשיקום העיר, מקדשיה ופולחנה. היא חותרת להציג את אישמה-דגן כשליט המועדף על האלים וכמגן המסורת הדתית של שומר. החוקרים סבורים, לפיכך, שקינת ניפור נכתבה לצרכים פוליטיים-תעמולתיים על ידי סופריו של אישמה-דגן מלך איסין. מלכי שושלת איסין ביקשו להציג את שלטונם כהמשכה הלגיטימי של שושלת אור 3. כחלק ממדיניות תעמולתית זו, אישמה-דגן מלך איסין מוצג כמי שבונה מחדש את ערי שומר החשובות מתקופת אור-3 לאחר שנחרבו, ומחזיר את עבודת הפולחן למקדשיהן.

מבנה הקינה ותוכנה

לקינת ניפור שני חלקים עיקריים. החלק הראשון (כירוגו 1-5) הוא קינה המבכה את העיר ניפור ומתפללת לשיקומה. החלק השני (כירוגו 6-12) הוא המנון למלך אישמה-דגן המוצג כשליחו של האל אנליל הפועל לשיקום העיר. ההימנון מסתיים בטקס חגיגי המתואר בכירוגו 12.

כירוגו 1

שתי השורות הפותחות את הקינה מהוות מעין מצג של הקינה כולה.

כבר נבנתה המכלאה לטקסי הפולחן החיוניים
איכה נהייתה כרדופת רוחות? מתי תשוב ותבנה?

— (שורות 2-1)

שורות אלה מכילות שני מושגים חשובים במיתולוגיה השומרית: המכלאה (tur) וטקסי הפולחן (me). המכלאה היא ניפור. השימוש בדימוי המכלאה משקף את איכויותיה המגינות של העיר. כשם שהמכלאה מספקת הגנה לעדרי הבקר שבה ומלכדת אותם יחד כך העיר ניפור סיפקה הגנה וביטחון ליושביה. me הוא מונח יסוד בספרות השומרית, המתאר את קביעותו של כל יסוד קוסמי או סדר חברתי ביקום. אנליל קובע את ה-Me ואנכי (Enki) מופקד בדרך כלל על יישומו. על דרך המטונימיה, ה-me משמש גם כשם כולל לטקסים פולחניים שתפקידם לשמר את הסדר הקוסמי. בשורות אלה מציין ה-me את טקסי הפולחן המאגיים שתפקידם לשמר את הסדר הקוסמי הקיים. לאורך הכירוגו החורבן מתואר אל מול העבר המפואר.

איכה הפכה שוממה הקריה הנאמנה (שורה 12)
מחמדיה היקרים חוללו (שורה 13)
מלב העיר נעלמה בינה
במקום בו האנונה נתנה עצתה
באובשוכינה (Ubshuwukkina) מקום המשפט
כבר לא מחליטים משפט וצדק אין (שורות 21-18)

בהמשך הכירוגו הראשון הקינה עוברת לתאר את סבלם של האנשים הפרטיים החווים את החורבן

האנשים אשר שיכלו נשיהם אשר שיכלו ילדיהם
זועקים: "הו עירנו החרבה"

— (שורות 43-42)

כירוגו 2

בית זה של הקינה ממשיך את קודמו. הוא מרבה להשתמש במונחים המציינים הבעת צער כמו 'דמעות', 'שירה מרה' ו'קינה'.

חומת אכור בכתה וקוננה ...
שירה מרה היא שרה ...
דמעות מרות היא מזילה...
... אבוי היא זועקת

— (שורות 55 – 58)

ההרס והחורבן באים לביטוי באובדן אוצרות המקדש ואובדן מחסני התבואה (63), דרכו של האויב מצליחה (64), תושבי ניפור נשחטו כחיות (65), משפחות שלמות, כצבורים צבורים, קצורות כערמות יבול (66). הקינה מדגישה את כנות הכוונה הדתית של תושבי העיר על ידי שימוש בתארים "אמת" או "נאמן" כדי לתאר את המקדש ואת דרכם של תושבי ניפור

המקדש הנאמן מכל המדינות ...
עם שחורי הראש (כינוי לעם השומרי) אשר בדרך האמת בחרו

— (שורות 72 – 73)

מטרתם של תארים אלה היא להדגיש את התפיסה שלחורבן אין צידוק דתי כלשהו: לא כתוצאה מחטא כלפי האלים חרבה ניפור; החלטה שרירותית של האלים היא שהביאה את ההרס. אדון העיר ניגח בה (70) ובלי שום סיבה נראית לעין הלך לרעות בשדות זרים (71). חלק זה מסתיים בתהייה: מה הם (אנשי ניפור) עשו (74), שאדונם שפך עליהם חמתו ומהלך בזעם (75).

כירוגו 3

חלק זה מרחיב את השאלה שהוצבה בסופו של הקודם ועוסק בהרס הלא מוסבר והלא מובן של ניפור. סדרה של שאלות מופנית אל אנליל אדון העיר

מתי יפנה אליה שוב? האם לא יאמר אבוי עליה?
מדוע זנח את ארמונו?

— (שורות 80 -81)

קולות המקדש נדמו (83) ועתה ישנה בו דממת מוות (85). כאילו נטמאו כלי הכהנים, כאילו טקסי טהרתה לא הביאו רוגע (87) כאילו חיללה קודש (91). למרות שאלו לא קרו בפועל גורלה של העיר ועונשה הם של עיר חוטאת. אנליל הפך את העיר שהייתה לאיננה עוד (102). גם בחלק זה כבחלקים הקודמים מועצמת תחושת החורבן על ידי הצגת המצב הנוכחי החרב אל מול המצב הקודם – ניפור בתפארתה. אמצעי ספרותי זה הוא כאמור אחד ממאפייני הקינה השומרית.

כירוגו 4

תוכן חלק זה דומה לקודמיו אלא שכאן קולה של העיר נשמע. ניפור בעצמה מבכה את גורלה, את תושביה את מקדשיה וטקסיה.

עתה עמי הבוכה בצער
עתה מחבר עלי קינה אחר קינה

— (שורות 121 – 122)

שינוי נקודת המבט גם הוא בא להעצים את תחושת השבר, הצגתו מזוויות ראייה שונות מאפשרת גם חזרה על מוטיבים מרכזיים. חלק זה נגמר בפנייה ישירה לאנליל בתחינה לשיקום העיר. פנייה זאת תורחב בחלקה הבא של הקינה.

אנליל, האב של עם שחורי הראש
הוא יצווה לבנותי מחדש

— (שורות 134 – 135)

האנטיפון החותם את כירוגו 4 מסכם את מצבה האבוד של העיר.

חשך ליבי, אני חרבה, אני בתהו ובהו, אני מובסת.

— (שורה 137)

כירוגו 5

חלק זה הוא בקשה ותחינה מאנליל לנוח מכעסו ולשקם את עיר. למרות ההרס הנורא הקינה והדמעות שתוארו עד כה משפיעים על אנליל ומישהו (ייתכן ומדובר כאן במלך אישמי דגן, אך אפשר גם להניח המשכיות מחלק הקודם והעיר היא היא השליחה) נשלח להתפלל אליו ולהשתדל בשם העיר כדי שאנליל ינוח מרוגזו ויחזיר שכינתו לעירו.

אימרי לו: אדוני! עד מתי? בחסד הבט עלי! אדוני. (שורה 143)
אימרי: החזר שכינתך למקדשי האפלים (שורה 146)

הכירוגו מסתיים בנימת תקווה לכך שהתחנון עזר וניפור תיושב שנית.

כירוגו 6

חלק זה מסמן את שינוי האווירה ביצירה. גורלה של העיר מתהפך ובהתאמה גם היצירה הופכת מקינה להימנון, לשיר הלל לאנליל ושליחו המלך אשמה-דגן על תקומתה של ניפור. אנליל מכלה את האויבים, מרחם על ניפור, אומר "עד כאן" ושב אליה (157 – 160). את משימת שיקום מקדשו מקבלים נינורתה, בנו של אנליל, והגיבור שליחו אישמה-דגן. אישמה דגן עצמו מוצג לעיתים כבנו של אנליל. מלבד השיקום הפיסי של העיר חל גם שיקום פולחני, וטקסי ה me החשובים שבים על כנם. (167 – 171). אישמה-דגן מוצג כרועו הנאמן והאהוב של אנליל אשר ישיב את קיצבת הקורבנות היומית לפולחנו של אנליל ויעמוד בתפילה (172 – 175).

כירוגו 7

חלק זה ממשיך את תימת הבניה המחודשת של ניפור ומקדשיה, את איכלוסה מחדש ואת השיבה האלוקית אליה. נינליל, זוגתו של אנליל, לוקחת חלק בשינוי מצב רוחו של אנליל (186) ומבקשת על העיר, וגם העיר עצמה מפצירה בו (187). לאחר שאנליל שוקל את הדבר (189) הוא פוסק לטובת שיקומה של ניפור. המקדשים השונים בעיר הולכים ונבנים ואנליל ונינליל שבים לשכון בהם. מובעת הבטחה לשלטון ארוך שנים (199 – 200). עמה של ניפור שב אליה מן הגלות ומשפחות מתאחדות שוב (207 -208). הכירוגו מסתיים בהצהרה חגיגית: "מקדשי ניפור, אנליל ההר הגדול שב אליהם" (210).

כירוגו 8

חלק זה מרחיב את תהליך השיקום מניפור לשאר ערי המדינות בשומר ובאכד. בכירוגו זה ישנו שימוש רב ברשימות של ערים שומריות, מקדשים, ואלים השבים אליהם. אל אנליל מצטרפים האלים הבכירים האחרים: אן (An, אל השמים), אנכי ונינמח (Ninmah, האלה האם) אשר ביחד עם אנליל מרכיבים את מועצת האלים הגבוהה, וביחד הם מבטיחים אריכות ימים לשלטון הנוכחי של שושלת איסין (236 – 237). האנטיפון בסופו של חלק זה מסכם: "אן, אנליל, אנכי ונינמח ציוו (על שיקום האזור כולו)" (245).

כירוגו 9

כירוגו קצר זה מתאר את יום גאולת הארץ היום בו התהפך גורלה של ניפור לטובה.

ראה עתה, אנליל תיקן יום טוב לארץ
היום בו ניפור תזקוף קומתה לשמים, הנה כבר ציוה

— (שורות 247 – 248)

ביום טוב זה יתחדשו המקדשים (249 – 250), שומר ואכד יתרחבו (251), בתיהם יבנו ומחסניהם יתמלאו (252), הזרעים ינבטו והחי יוליד (253), תושבי ניפור יפרו וירבו (254 – 258) והמשפט והצדק ישובו לארץ (261). מבחינה צורנית, שורותיו של כירוגו זה מתאפיינות במבנה נוסחתי החוזר על עצמו. ומכאן והלאה ניפסק השימוש באנטיפון אשר סגר כל כירוגו בקינה עד כה, וזאת מכיוון שהאווירה ביצירה השתנתה לחלוטין והפכה להימנון מלכותי.

כירוגו 10

חלק זה מציג את התוצאות של התהפכות הגורל של ניפור לטובה של אותו יום המתואר בכירוגו הקודם. גם כאן יש שימוש בטכניקה בה מוצג המצב בעבר, הפעם החורבן, אל מול הווה בו דברים שבים לקדמותם. "האדונים אשר קובעים הגורלות בעצמם ציוו על חזרתם למקומם" (274). שוב מודגשת חשיבותו של אישמה-דגן (276) אשר מצווה לטהר את המזון והמים (277), לטהר ולכונן מחדש את טקסי הפולחן (278) ולהשיב את הקורבן היומי לאלים (281). ייתכן וציוויו אלו של אישמה-דגן הם מעין הכנה לטקס שיתואר בכירוגו 12 .

כירוגו 11

חלק זה מתאר מציאות אוטופית בה מתקיים סדר חברתי מופתי בו כל אחד מכיר במקומו, בנים מכבדים את אבותם (284), הענווה ממלאת את הארץ (285), מעשים טובי נעשים (288), יש חופש תנועה (290a), תרבות דיבור (291a) כל זאת על פי ציוויו הבילתי חוזר של אנליל (294). גם כאן בולט המבנה הנוסחתי של הפסוקים ויש זיקה אל יום הגאולה המוזכר כבר בכירוגו 9.

כירוגו 12

הזיגוראט הגדול של אור

החלק השנים עשר והאחרון בקינה עוסק בעיקר בחידוש הטקסים ובחזרת עבודת הפולחן לקדמותה. אנליל מלא הרחמים (297) מקדש מחדש את הטקסים שחוללו (300) ומטהר את הזיקורת (301). במרכז הטקס עומד אישמה-דגן, המלך בעצמו, בתפילה (304), תפילתו מתקבלת אצל אנליל (307) אשר שואב הנאה ממילותיו של אישמה-דגן (308). הקינה ממשיכה בתיאור אדיקותו הדתית של אישמה- דגן (309 – 313) ובשכר שבצידה – ההבטחה לשלטון ארוך ומשגשג של אישמה-דגן (314 – 318). כפי שכבר הוזכר, הצגת אישמה-דגן כשליח האלים הפועל לריצויים והשומר על המסורת הדתית של שומר, היא מגמת הקינה כולה. הקינה מסתיימת בהבטחת הנצחיות הטקסים הפולחניים והתשורות לאנליל.

קינת ניפור ביחסה לקינות הערים השומריות

===אספקטים תאולוגיים ואידאולוגיים===  

 

אנליל ואשתו נינליל

האלים הם האחראים לחורבן

על פי קינות הערים השומריות, האחראים לחורבן הם האלים הגדולים ובראשם האל הראשי אנליל. לפיכך, רק אנליל רשאי להחליט על שיקום העיר ומקדשיה לאחר החורבן. אל מול מועצת האלים הגדולים ניצבים האלים הזוטרים, פטרוני העיר, המתוארים לרוב כמי שמשתדלים למען עירם בפני מועצת האלים אך אינם מצליחים בכך ונאלצים לנטוש את עירם ולעיתים אף לברוח ממנה. קינת ניפור יוצאת דופן בעניין זה. כיוון שאנליל מתפקד גם כפטרונה של העיר וגם כראש הפנתאון, קינה זו איננה מתאפיינת במתח הרגיל בקינות הערים בין האל הראשי ובין האל הפטרון של העיר, ואין למצוא בה סצינות המתארות את מאמצי האלים הפטרונים לבטל את גזרת החורבן. בקינה על ניפור אנליל מחליט על החורבן ומבצע זאת במו ידיו

במשכנותיהם (אנליל) הפילם ארצה כפושעים
הוא עצמו הפיצם כבקר (שורות 28 – 29)
אדון העיר נגח בה (שורה 70)
אדונה, אשר בזזה כרוח רעה (שורה 95)

העיר מופקרת לחורבנה כשהאלים אינם שוכנים בה

נטישת האלים הפטרונים את משכנם אשר בעיר משמשת בקינות השומריות כאקט סמלי המתאר את הפקרתה של העיר.

עד מתי יזנחנה (אנליל) ... (שורה 36)
מדוע יצא לדרך מארמונו?
יוניו הרועשות עפו מחלונן (שורות 81 – 82)
הוא נטש אותה, הפנה את חזהו ממנה (שורה 88)

תמונת הציפורים העפות היא ביטוי סמלי לנטישה האלוקית גם בקינות אחרות. כפי שנטישת האלים מסמלת את חורבנה של העיר, כך חזרת האלים מסמלת את שיקומה. חזרת האלים למשכנם בולטת מאד בקינת ניפור ומוקדשים לה שני חלקים: בחלק הראשון, כירוגו 6 ו-7, מתוארת השיבה האלוקית:

ברוח טובה ולב עולץ הוא נכנס אליך שנית (שורה 160)

ובחלק השני, כירוגו 8, מתוארת השיבה לשאר ערי המדינה בשומר ובאכד.

החלטת האלים להחריב את העיר היא סופית

על פי התאולוגיה הנפוצה בקינות הערים השומריות, ההחלטה על החורבן מופעלת באמצעות דבר האלים הנושא כוח מאגי רב עוצמה, ומשעה שיצא מפיהם ניתן לו תוקף מוחלט ואי אפשר לשנותו עוד. תפיסה זו באה לביטוי גם בקינת ניפור, המדגישה כי כשם שאת ההחלטה על החורבן אי אפשר להשיב, כך ההחלטה על שיקום העיר היא בלתי הפיכה:

הוא מסר לו את החלטתו הקדושה והבלתי משתנה (שורה 171)
האב אנליל, האדון אשר פקודותיו לא ניתנות לשינוי, נסיך כל הארצות (שורה 294)

מועד היפוך גורלה של העיר

קינת ניפור חולקת עם קינות הערים האחרות גם את התפיסה שלפיה היום שבו דיברו האלים על דבר ההרס נחשב ליום היפוך גורלה של העיר. יום זה לובש צורה של סערה או רוח אדירה מחריבת כול.

אדוניה אשר בזזה כמו רוח רעה
ויהרוס את העיר ומקדשיה
עקר יסודותיהם, הכה בהם במעדר

— (שורות 95 – 97)

שינוי ה-me כביטוי מיתולוגי לחורבן

במישור המיתולוגי, החורבן מוצג בקינות הערים כתוצאה של שינוי בסדר הקוסמי של העיר בשל שיבוש טקסי הפולחן המשמרים אותו (ה-me). שינוי ה-me וביטול הפולחן הקבוע הוא ביטוי מיתולוגי של חורבן העיר, ואילו כינונם מחדש של הטקסים הוא ביטוי של השבת הסדר הקוסמי על כנו. תפיסה זו מוצאת את ביטויה גם בקינת ניפור.

הטקסים אשר האויב הפר סידרם וחיללם
יחד עם טקסי הפולחן ה"קדושים" (ה-me), הוא השיבם למקומם (שורות 167- 168)
הוא (אנליל) ציווה לו (לאישמה-דגן) לטהר את טקסי הפולחן (ה-me) הטמאים (שורה 278)

סיבת החורבן אינה ידועה

כמו בקינות השומריות האחרות, סיבת החורבן לא מפורשת בקינת ניפור. העיר ותושביה מוצגים כחפים מפשע, ולא חטאם הוא שהביא לאסון.

מה הם (אנשי ניפור) עשו, מה עזבו
שאדונם שפך עליהם חמתו ומהלך בזעם?

— (שורות 74 – 75)

שיקום העיר

רוב קינות הערים השומריות מסתיימות בנימה אופטימית ומופיע בהן מוטיב השיקום של העיר. בקינת ניפור מוטיב זה בולט במיוחד, ונושא השיקום תופס בה יותר ממחצית היצירה. כבר בסוף הכירוגו הרביעי ישנה נימה של תקווה:

אנליל, אביהם של עם שחורי הראש (כינוי לאנשי שומר)
הוא יצווה לבנותי מחדש

— (שורות 134 – 135)

בהמשך, הכירוגו החמישי מכיל כולו תחינה אל אנליל, המעוררת תקווה לשינוי. גם כירוגו זה מסתיים בנימה אופטימית: אנליל ישוב ויישבה לעד (152) ויחליף עוינות בטוב (153). החל מן הכירוגו השישי חלה תפנית בעלילה. אנליל, ושליחו, המלך אישמה-דגן, מתחילים בשיקום. השיקום מתואר כתהליך מתפתח, הכולל את חזרתה וביסוסה של המנהיגות המקומית (כירוגו 6 – 7) והאזורית (כירוגו 8), החזרת השליטה בשטח (כירוגו 8) והאחדות הלאומית (כירוגו 9), בנייתם המחודשת של המקדשים, שיבת האלים וחידוש הפולחן ופוריות הארץ (כירוגו 9), ושובם של השקט והביטחון. מוטיב השיקום, אם כן, תופש יותר ממחצית היצירה, והוא מתואר כתהליך ששיאו בכינון חברה אוטופית המתוארת בכירוגו האחד עשר, ובהשבת הטקסים החיוניים לקיומו של הסדר הקוסמי על תילם כפי שמתואר בכירוגו השנים עשר והאחרון בקינה.

אספקטים ספרותיים וצורניים

המקוננת הדוברת

אחד המוטיבים המעניינים בקינות הערים השומריות הוא תפקידה של האלה המקוננת, המתחננת להצלת העיר. קינת ניפור שונה בעניין זה משאר הקינות בכך שחסרה בה אלה מקוננת. אמנם נינליל (זוגתו של אנליל שגם לה היה מקדש בניפור) מופיעה או נרמזת כבר בכירוגו הראשון: "מתי גבירתה, האלה, תבקש בעבורה?" (שורה 31). גם באנטיפון הראשון, השבור ברובו, מופיע שמה של נינליל. וכן בשורה 186: "האמא הנכבדה, נינליל, אשר התחננה בתפילה שם". אלא שסצנת התפילה והתחנונים של האלה, שבקינות אחרות תופסת מקום חשוב, אינה מופיעה כלל בקינת ניפור. גם במקרה האחרון בו מופיעה נינליל, עוברת הקינה מיד אל חומת העיר, שבפיה שם המחבר את הבקשה לייצב ולחזק את ניפור הרעועה (187). עובדה זו מעניינת משום שבכירוגו הרביעי העיר עצמה, ניפור, היא המקוננת, ולפי אחד הפירושים ניפור עצמה היא זאת שנשלחת אל אנליל, בכירוגו החמישי, כדי להתחנן בפניו שיביט עליה בחסד ויחזיר שכינתו לתוכה (ראו כירוגו 5). אם נקבל פירוש זה ייתכן לומר שהעיר ניפור עצמה ממלאת בקינה זו את מקומה של האלה המקוננת.

שינוי דוברים

שינוי דוברים או שינוי זווית הראייה היא טכניקה ספרותית שנועדה להשמיע קול נוסף וכן לחזור על הדברים הקשים ולהדגישם. הדוגמה לעיל של המעבר בכירוגו הרביעי אל העיר המקוננת על עצמה, מאפשרת חזרה על המוטיבים המרכזים בקינה, ואף נותנת את זווית הראייה ה"אישית" של העיר על עצמה ובה בעת את הסתכלותה החיצונית על סבל עמה:

עמי אשר ליבו נקרע בדרך המרה (שורה 125)

הנגדת תיאור העיר בשגשוגה ובחורבנה

הניגוד בין העיר בשגשוגה לבין מצבה היום נועד להעצים את תחושת האובדן.

איכה הפכה שוממה הקריה הנאמנה (שורה 12)
מחמדיה היקרים חוללו (שורה 13)
מלב העיר נעלמה בינה
היכן שהאנונה (מועצת האלים) נתנה עצתה
באובשוכינה (Ubshuwukkina) מקום המשפט
כבר לא מחליטים משפט וצדק אין (שורות 18 - 21)
המקדש הגדול אשר קולו נשמע למרחקים
כמו שממה ריקה, איש לא נכנס (שורות 33-32)

מוטיבים לשוניים

חזרה על מילים המביעות צער ואבלות כמו "אבוי", "הוי עירי", וכן שאלות ללא מענה כמו "איך", "איכה" או "עד מתי", הם מוטיבים לשוניים המאפיינים קינות אלו וקינות בכלל.

לקריאה נוספת

• נילי סמט, "קינות הערים השומריות ומגילת איכה: לקראת מחקר תאולוגי משווה", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כא (תשע"ב), עמ' 95-110
• שמואל נח קרמר, ההיסטוריה מתחילה בשומר; המתרגם: נחמן בן עמי; המהדיר: רפאל גבעון, מרחביה: ספרית פועלים, 1960.
• ש. שפרה ויעקב קליין (עורכים ומבארים), בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, תל אביב: עם עובד, תשנ"ז 1996.

• Lament For NIPPUR, The Electronic Text Corpus of Sumerian Literature ETCSL project
• S. Tinney, The NIPPUR Lament – Royal Rhetoric and Divine Legitimation in the Reign of Isme-Dagan of Isin, University of Pennsylvania Museum, 1996
• N. Samet, The Lamentation Over the Destruction of Ur – A Revised Edition (PhD dissertation), Ramat-Gan 2009
• J. Black, G. Cunningham, E. Robson, G. Zolyomi, The Literature of Ancient Sumer, Oxford University Press, 2004
• S.N. Kramer, Lamentation Over the Destruction of Ur, Chicago 1940
• P. Michalowski, The Lamentation Over the Destruction of Sumer and Ur, Eisenbrauns, 1989
• J.S Cooper, "Genre, Gender and The Sumerian Lamentations", JCS 58 2006, 39-47
• D.L Petter, The Book of Ezekiel: Patterned After a Mesopotamian City Lament (PhD dissertation), Toronto 2009
• S.N Kramer, Sumerian Mythology, Philadelphia 1944 revised 1961

הערות שוליים

ערך מומלץ