הכוחות הלבנוניים

הכוחות הלבנוניים
القوات اللبنانية

סמל הכוחות הלבנוניים
מדינה
מייסד	בשיר ג'ומאייל וסמיר ג'עג'ע
מנהיגים	אמין ג'ומאייל
אידאולוגיות	דמוקרטיה נוצרית לאומיות לבנונית שמרנות ליברלית
מטה	ביירות
מיקום במפה הפוליטית	ימין
נציגויות בפרלמנטים
הפרלמנט הלבנוני	19 / 128
הקבינט הלבנוני	0 / 24

דגל הכוחות הלבנוניים

הצלב של הכוחות הלבנוניים

הכוחות הלבנוניים (בערבית: القوات اللبنانية, תעתיק מדויק: אלקֻוַאת אללֻבּנַאנִיה, הגייה לבנונית: אלאוּוֶאת אללֻבּנַאנִיה; בצרפתית: Forces libanaises) הייתה המיליציה העיקרית של המחנה השמרני במלחמת האזרחים בלבנון, אשר המציאה את עצמה מחדש, וכיום היא מפלגת ימין נוצרית בלבנון. פעולותיה של המפלגה במהלך הסדר הסורי בלבנון הוגבלו באופן משמעותי עד מהפכת הארזים ב-2005 שגרמה לעזיבת הכוחות הסוריים את לבנון. התנועה מגדירה את עצמה כלא-דתית, אולם מרבית תומכיה היו מאז ומעולם נוצרים, ובייחוד המרונים ביניהם.

הקמת הכוח

בניסיון ליצור כוח־נגד לאיחוד הציר הרדיקלי במלחמת האזרחים (התנועה הלאומית הלבנונית), התכנסו ראשי המחנה השמרני ב-1976, והקימו את המפלגה הפוליטית "החזית הלבנונית". המיליציה של החזית זכתה לשם "הכוחות הלבנוניים". מפקדה הראשון של המיליציה היה בשיר ג'ומאייל. בראשיתה הייתה זו קואליציה רופפת של מיליציות נוצריות שונות ובכלל זאת: הנמרים (הכוח הלוחם של המפלגה הליברלית הלאומית בראשות כמיל שמעון) שתרמו 3,500 לוחמים; שומרי הארזים של אטיין סאקר שנתנו 1,000 לוחמים; התנזים עם 1,500 לוחמים; בריגדת מרדה של סולימאן פרנג'יה תרמו 3,500; והמיליציה של מפלגת הכתאיב – הפלנגות הנוצריות שתרמו 8,000 מתוך סה"כ כ-18,000 לוחמים. בשיר ג'ומאייל חיזק את המיליציה, והפך אותה לכוח לוחם סינרגי וחזק. עם הקמתה, החלה המיליציה לזכות לתמיכת ישראל באימונים ותחמושת. ב-1981 קיבלה המיליציה מישראל שתי ספינות מדגם דבורה.

היחסים עם סוריה

עמדתה של סוריה ביחס למיליציות הנוצריות השתנתה לפחות שלוש פעמים במהלך שנותיה הראשונות של מלחמת האזרחים. בתחילה, תמכה סוריה בעמדת הרדיקלים כדי להחליש את הנוצרים, אך לאחר שהרדיקלים דחו את ניסיון הפשרה הסורי ("המסמך החוקתי"/"מסמך הרפורמות") בפברואר 1976, החלו הסורים לתמוך בכוחות הנוצריים. על כן, הסורים אפשרו לנוצרים לתקוף מובלעות של המחנה הרדיקלי שהיו בשליטה סורית. כך מחנה הפליטים הפלסטיני תל א-זעתר שהושם במצור נוצרי מספר חודשים, נתקף באוגוסט על ידי הכוחות הלבנוניים ובתום הקרבות באמצע החודש, היו במחנה כ-2,000 הרוגים פלסטינים.

הפילוג

עם התבססות הכיבוש הסורי בלבנון, החלו חלק ממנהיגי הכוחות הלבנוניים להתנגד לשהות הסורית המתמשכת במדינה. סולימאן פרנג'יה הנשיא לשעבר, החל במגעים עם דמשק, וגרם לפיצול בחזית הלבנונית ובמיליציה שלה בין תומכי בשיר ג'ומאייל וסמיר ג'עג'ע שהתנגדו למעורבות הסורית, לבין פרנג'יה שסבר כי תמיכה סורית בכוחות השמרניים תאפשר להם להביס את הרדיקלים. הסכסוכים הפנימיים גברו והפכו לאלימים; כך, קבוצה חמושה בהנהגת סמיר ג'עג'ע ואלי חובייקה הגיעה לבית משפחתו של פרנג'יה ב-13 ביולי 1978 והרגה את בנו טוני פרנג'יה ובני משפחה אחרים. בריגדת מרדה של פרנג'יה הפסיקה את שותפותה בחזית הלבנונית ובמיליציה בעקבות זאת, וסלימאן פרנג'יה אף החל לפעול יחד עם הציר הרדיקלי כדי לנקום על מות בנו. יש מחלוקת בין הצדדים לגבי סיבות הרצח.

ב-1980 עזבה גם המיליציה בת ה-500 איש של המפלגה הליברלית הלאומית, הנמרים, את החזית הלבנונית ואת הכוחות הלבנוניים. זאת לאחר התקפה של הפלנגות על בסיס המיליציה בספרא, כחלק מניסיונו של בשיר ג'ומייל להשתלט על הכוחות הלבנוניים ("יום הסכינים הארוכות" ב-7 ביולי). הנמרים פסקו מלהוות כוח משמעותי ופיקודם הנפרד ב"כוחות" בוטל, אולם מפלגתו של שמעון שרדה.

מפלגתו של אטיין סאקר פרשה מהחזית לאחר שראשיה הסכימו להתערבות הסורית ב-1976. אולם המיליציה של שומרי הארזים המשיכה ללחום לצד החזית בקרבות המפתח, דוגמת הקרבות במזרח ביירות ב-1978 ובזחלה ב-1981. לאחר עריקת בריגדת מרדה לצד הרדיקלי, חיסולם של הנמרים, והתפצלותם של שומרי הארזים הפכו הכוחות הלבנוניים לכוח הלוחם המשמעותי היחיד מצד מחנה הסטטוס קוו, ומרביתו הורכב מלוחמי הפלנגות.

קרב זחלה

בשינוי מדינות נוסף, סוריה שבעבר (כפי שצוין) תמכה בכוחות המחנה השמרני, החלה להתעמת עם הכוחות הלבנוניים (בחסות כוח ההרתעה הערבי), בשל ניסיונות המיליציה לערער את השליטה הסורית בלבנון. באפריל 1981 ניסו הכוחות הלבנוניים להשתלט על בירת מחוז הבקאע, העיר זחלה במרכז לבנון. מתוך סה"כ כ-150,000 תושבי העיר, מרביתם היו נוצרים יוונים-קתולים, העיר התנגדה לכיבוש הסורי סביבה, והוחזקה בידי קומץ לוחמי הכוחות הלבנוניים לאורך תקופת הכיבוש. לאור חשיבותה האסטרטגית של העיר, הממוקמת בהרים המשקיפים על ביירות, ועל הכביש בין דמשק לביירות, החליטו הסורים להשליט את מרותם על העיר, ולהציב בה את חייליהם. מנהיג הכוחות הלבנוניים, בשיר ג'ומאייל, מצידו, ראה חשיבות עצומה בניצחון צבאי בעת זו, כדי למנוע את סוריה מלהוריד את אליאס סרקיס מכס הנשיאות, ולשים שם במקומו את עושה דברם, סולימאן פרנג'ייה. במהלך הלחימה על העיר שפרצה בתחילת אפריל, והסתיימה כחודשיים לאחר מכן, קרא בשיר ג'ומאייל לסיוע אווירי ישראלי נגד הפגזות הסורים. ב-28 באפריל התכנס הקבינט הישראלי, ואישר את בקשת ג'ומאייל. מטוסי קרב ישראליים הפילו מסוקים סורים שהעבירו חיילים נוספים לאזור הלחימה. סוריה המשיכה להתנגד לניסיונות המיליציה הנוצרית להשתלט על אזורים בבקאע, במספר קרבות עקובי דם נוספים.

שנות אמין ג'ומאייל

לאחר ההתנקשות בבשיר ג'ומאייל ב-14 בספטמבר 1982, ירש אותו אחיו אמין ג'ומאייל בתפקיד נשיא לבנון, ומינה את בן דודו פאדי פרם, עמו היו לו יחסים קרירים, למפקד הכוחות הלבנוניים במקום בשיר בספטמבר 1982. יומיים לאחר רציחתו של בשיר, ביצעה המיליציה (אשר כעת הורכבה כעת כמעט באופן בלעדי מאנשי הפלנגות) את טבח סברה ושתילה. בעקבות מקרה זה והסכם השלום שכמעט נחתם עם ישראל ירדה התמיכה הציבורית בכוח.

איבוד שליטת הפלנגות על הכוחות

בלחץ של ג'ומאייל הוחלף מפקד המיליציה בפואד אבו נאדר, אחיינו ומקורבו של אמין ב-1984. בניגוד לבשיר ג'ומאייל שנהנה מפופולריות בכוח, מינויו של אבו נאדר נתקל בהתנגדות בשל קרבתו לאמין ג'ומאייל. הנשיא ג'ומאייל החל ללחוץ על הכוחות הלבנוניים להתפרק מנשקם ולהעביר לשליטתו את נמל ביירות, ממקורות ההכנסה העיקריים של המיליציה ולפרק נקודת ביקורת על כביש ביירות-טריפולי, מקור הכנסה חשוב של סמיר ג'עג'ע שהיה אחראי על האזור הצפוני שבשליטת הנוצרים. ג'ומאייל פעל להידברות עם סוריה להשגת ערבויות ביטחוניות ממנה תמורת ויתורים פוליטיים למוסלמים. ג'עג'ע היה מתנגד חריף של ויתורים אפשריים למוסלמים והתקרבות לדמשק. ב-11 במרץ 1985 גורש ג'עג'ע ממפלגת הפלנגות, למחרת כבשו כוחותיו של ג'עג'ע את כל בסיסי הכוחות הלבנוניים לאורך כביש החוף. אלי חובייקה, האחראי על מנגנוני המודיעין באותה העת, שיתף פעולה עם ג'עג'ע וכוחות הנאמנים אליו כבשו שתי נקודות ביקורת של הכוחות. ג'עג'ע וחובייקה השתלטו על מקורות ההכנסה של הפלנגות, שתי תחנות הרדיו של הכוחות והמפלגה ואת מטה עיתון הפלנגות. אמין ג'ומאייל איבד את שליטתו על הכוח הלוחם, והחל מתקופה זו החלו הכוחות הלבנוניים להתנהל כגוף עצמאי. רובם הגדול של לוחמי הפלנגות לחמו תחת ג'עג'ע, שמונה למפקד הכוחות הלבנוניים (חובייקה מונה לראש הוועד הפועל) כעת והפלנגות הפכה למפלגה גרידא.

מאבקי חובייקה–ג'עג'ע

ב-21 באפריל תקפו הכוחות הלבנוניים את צידון, אולם נסוגו תוך יום וכך פגעו באוכלוסייה הנוצרית באזור. ב-10 במאי הדיח חובייקה את ג'עג'ע מהפיקוד על הכוחות הלבנוניים, ומינה אותו לראש מטה הכוח.

מיד עם כניסתו לתפקיד, החל חובייקה להתקרב לסוריה. ב-28 בדצמבר חתם חובייקה יחד עם ראשי המיליציות האחרים (נביה ברי מאמל ווליד ג'ונבלאט מהמפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית) על "ההסכם התלת-צדדי". ההסכם הכשיר את המשך הכיבוש הסורי בלבנון והעניק לדמשק דריסת רגל משמעותית בענייניה של לבנון. הנשיא אמין ג'ומאייל שהתנגד להסכם, ביקש את סיועו של ג'עג'ע. ב-15 בינואר תקפו תומכי ג'עג'ע את מפקדת הכוחות במזרח ביירות, שבה שכן חובייקה. לאחר קרבות קשים שהביאו למותם של מאות ומצור של כוחות ג'עג'ע ברחו חובייקה ותומכיו לסוריה. קבוצתו של חובייקה הוצבה לאחר מכן בזחלה (לבנון) על ידי סוריה, כפלג פרו-סורי של הכוחות הלבנוניים.

ב-10 באוגוסט 1986 התחדשו הקרבות עם הצלחת כוחות חובייקה בכיבוש מפקדת הכוחות הלבנוניים בג'בייל. כעבור ארבעה ימים הצליחו תומכי ג'עג'ע יחד עם חיילי צבא לבנון לכבוש את מפקדת הפלנגות במזרח ביירות, שהוחזקה ביידי תומכי חובייקה. באישון ליל ה-27 בספטמבר בתמיכה וסיוע של סוריה תקף כוח של חובייקה בן 3,000 לוחמים את מזרח ביירות והצליחו לכבוש חלק משכונת אשרפייה. הכוחות הלבנוניים, בסיוע של חיילי חטיבה 10 מצבא לבנון הצליחו לעצור את הפלישה. כמחצית מאנשי חובייקה נשבו (חלקם הוצאו לאחר מכן להורג) והשאר הצליחו לסגת למערב ביירות. חובייקה ברח לזחלה ומשם לסוריה. עד סוף המלחמה נותרו הכוחות הלבנוניים תחת פיקודו של ג'עג'ע.

מבחינה צבאית נחלה המיליציה מפלה לכוחות הדרוזיים באזור השוף במלחמת ההרים, שגרמה לפינויים של מרבית תושביו הנוצרים של מרחב הרי השוף. מפלה זו הייתה אחת האותות להיחלשותו הצבאית של המחנה השמרני, בהיעדר התמיכה הסורית והישראלית שזכה לה בעבר.

היחלשותה של המיליציה ניכרה גם במאבקה בלוחמי אש"ף ובצבא הסורי באזור העיר צידון. באפריל 1986 אולצו הכוחות הלבנוניים לסגת מסביבת העיר, ועשרות אלפי נוצרים גורשו מכפריהם בסביבת העיר.

שנות מישל עאון

דקות ספורות לפני תום כהונתו בספטמבר 1988, מינה הנשיא אמין ג'ומאייל את מישל עאון, מפקד צבא לבנון לראש הממשלה (במקומו של רשיד כראמי שנהרג בפיצוץ מטען תופת במסוקו), זאת בניגוד לאמנה הלאומית שקבעה כי ראש הממשלה תמיד יהיה מוסלמי סוני.

מישל עאון ניסה להכפיף את כל הכוחות הלוחמים תחתיו, וסגר מספר מעגנים בנמל ביירות, דרכם הוברחו סמים, שחלקם היו שייכים למנהיגי הכוחות הלבנוניים. לטענת תומכי עאון, מטרת איחוד הכוחות הייתה להקים כוח לוחם חזק כדי להיאבק בכיבוש הסורי, והמלחמה בסחר הסמים נועדה להשיב את הסדר ושלטון החוק ללבנון. לטענת תומכי הפלנגות וסמיר ג'עג'ע, איחוד הכוחות נועד לחזק את מעמדו של עאון, כך שלא תהיה נגדו כל אופוזיציה נוצרית, וסגירת המעגנים נועדה להחליש את מעמדם הכלכלי של מפקדי המיליציה, וכך להחליש את המיליציה עצמה.

עימותים ראשונים פרצו בין צבא לבנון של מישל עאון לכוחות הלבנוניים כבר בימים הראשונים לשלטונו של עאון, ולמרות המשא ומתן בין ג'עג'ע לבין עאון הסכסוך לא שכך. לבסוף, החליט ג'עג'ע לתמוך בהסכם טאיף שהעניק לסורים דריסת רגל משמעותית בענייני לבנון, זאת בניגוד לעאון שהתנגד להסכם בחריפות.

לאורך כל שנת 1990 התרחשו עימותים מוגבלים בין צבא לבנון לבין הכוחות הלבנוניים. צבא סוריה נלחם גם הוא בכוחותיו של עאון, וגרם לנסיגתם למובלעת הכוח האחרונה שלהם – ארמון הנשיאות של עאון בבעבדה. ב-13 באוקטובר פרצו כוחות של צבא סוריה, אמל וייתכן גם של הכוחות הלבנוניים לארמון הנשיאות, בסופו של יום הטבח, היו במקום כ-700 הרוגים מכוחותיו של עאון. עאון עצמו נס לשגרירות הצרפתית בביירות, וממנה גלה לפריז.

ראש הכוחות הלבנוניים סמיר ג'עג'ע, ועוד 11 חברים במיליציה, הואשמו בביצוע פשעים במהלך המלחמה (כל שאר הפוליטיקאים לא הואשמו, בשל החנינה שהחליט הפרלמנט הלבנוני להעניק לכל הצדדים הלוחמים). ג'עג'ע הואשם ברצח משפחתו של סולימאן פרנג'יה, ושוחרר עם נסיגת הסורים מלבנון, לאחר 11 שנות מאסר ב-18 ביולי 2005.

כיום

סמיר ג'עג'ע שב לחופשי באוקטובר 2005 והפך לנשיא הוועדה הביצועית של המפלגה (קרי, ראשה). לאחר מהפכת הארזים הפכו הכוחות הלבנוניים למפלגה בראשותו. בבחירות לאחר נסיגת הסורים מלבנון, השתתפה התנועה בבחירות לפרלמנט הלבנוני במסגרת קואליציית 14 במרץ של סעד חרירי, שזכתה לרוב בבחירות.

במרוצת השנים גדל כוחה של מפלגת הכוחות הלבנוניים בפרלמנט. בבחירות 2005 זכתה המפלגה ב-6 נציגים מתוך 128 בפרלמנט הלבנוני (5 אחוזים), ובבחירות 2009 היא עלתה ל-8 נציגים. בבחירות 2018 היא הכפילה את כוחה ל-15 נציגים, ובבחירות 2022 היא הגיעה להישג שיא של 20 נציגים, שהעמיד אותה מעל המתחרה הנוצרית העיקרית שלה, מפלגת "הזרם הפטריוטי החופשי" (18 נציגים) שמשתפת פעולה עם חזבאללה.

תחנת הטלוויזיה הערבית הפופולרית LBC הוקמה על ידי המיליציה עוד בשנות מלחמת האזרחים וממשיכה לשדר כיום תוכני בידור ואקטואליה.

לקריאה נוספת

• למות בבירות - אדם ארנון, הוצאת אסטרולוג, 2007

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הכוחות הלבנוניים בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של הכוחות הלבנוניים (בערבית)
• אתר המפלגה באנגלית
• מבחר תמונות בלעדיות של הכוחות הלבנוניים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הכוחות הלבנוניים38415375Q1146346