עולמא
עולמא (בערבית: علماء, בתעתיק מדויק: עֻלמאא', ביחיד: עאלִם - عالِم, קרי, המחזיק בידע [علم]) הם חוג חכמי הדת האסלאמיים שהשלימו הכשרה בת מספר שנים במדעים אסלאמיים. תפקידם החשוב ביותר הוא לפסוק בסוגיות שונות בהלכה האסלאמית. עיקר עיסוקם של העולמא הוא המשפט האסלאמי (פיקה), אולם רבים מהם מתמחים גם בתחומים אחרים דוגמת פילוסופיה אסלאמית (פלספה), תאולוגיה מוסלמית (כלאם) ופרשנות הקוראן (תפסיר). המופתי, הקאדי, הפקיה ומומחי החדית' - הם חלק מהעולמא. יש הכוללים בעולמא גם אנשים בעלי הכשרה דתית פחותה, דוגמת המולא או אימאם הכפר. כיום משתמשים בכינוי גם ביחס למדענים לא-דתיים. "עאלם" - אף הוא אחד מ-99 שמות אללה.
תפקידים
העולמא מלמדים במדרסות (אולמות תפילה), ובסמינרים אסלאמיים במדינות אסלאמיות שונות. הם מטיפים במסגדים ונושאים את דרשת יום השישי. חלקם עוסקים בהפצת האסלאם (דָעַוֻה). במדינות מוסלמיות שמרניות, כמו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות בהן קיימים בתי דין שרעיים, חכמי דת מכהנים כשופטים. תפקידם העיקרי של העולמא במדינות אלו הוא פירוש חוק השריעה והבטחת אכיפתו. כן מכהנים העולמא בארצות האסלאם השמרניות גם כיועצים למנהיגי המדינה, ולעיתים אף מועסקים בגופים ממשלתיים דתיים.
התפקיד המשמעותי ביותר של חכמי הדת האסלאמיים כיום בא לידי ביטוי בשלטון המדינה ברפובליקה האסלאמית באיראן. לאחר מהפכת חומייני ב-1979 תפסה קבוצה רדיקלית מהעולמא בהנהגת המולא ח'ומייני את השלטון במדינה, והנהיגה משטר בהתאם לתאוריית שלטון איש הדת (ולאית-י פקיה). שלטון הטליבאן באפגניסטן הונהג אף הוא על ידי מולא מוחמד עומאר. ואולם, במרבית המדינות המוסלמיות כוחם של חכמי הדת הוא אזורי ומוגבל.
בתקופת שלטון הטליבאן באפגניסטן, וכן באיראן כיום, מולות היו אחראים לתכנון ופיקוד על פעולות צבאיות. זאת, בדומה לתקופה האסלאמית העתיקה שבה מוחמד ויורשיו שימשו גם כמנהיגים צבאיים ולא רק פוליטיים.
במרבית המדינות מחשיבים עצמם העולמא כמייצגים את האיג'מאע (הקונצנזוס) של קהילת המוסלמים (האומּה), או כקונצנזוס של הקהילה המלומדת.
העולמא כסופרים
עולמא רבים הותירו אחריהם דרשות ודיונים בסוגיות משפטיות, אולם כמעט ללא רשומות בכתב. עולמא אחרים כתבו רבות, חיברו תפסירים (פירושים לקוראן), תרגומים לקוראן, מחקרים אודות קובצי החדית', חיבורים פילוסופיים וכך הלאה. ישנם כתבים דתיים רבים, המשמשים לא רק להוראת האסלאם במדרסות, אלא מיועדים לעיתים להעמקת אמונת המוסלמי הממוצע. מרבית כתבים אלו לא תורגמו לשפות זרות והם בערבית, אורדו, פרסית וטורקית. חלקם אף לא הובאו לדפוס מעולם ונותרו בכתב היד של מחבריהם.
היסטוריה
-ulema.png)
במחצית השנייה של המאה ה-20 הסתמנה הפחתה הדרגתית ומשמעותית בסמכות והשפעת העולמא במרבית מדינות האסלאם, למעט סעודיה ואיראן שלאחר המהפכה. ממשלות חילוניות בעולם הערבי פעלו להפחתת כוחם של העולמא, בין השאר על ידי הלאמת מערכת הווקף והמוסדות הדתיים. בנוסף, בוטלה מערכת הזכאת (תרומת הצדקה המחייבת על פי חמשת עמודי האסלאם) הממוסדת שהעניקה לעולמא את מקור הכנסתם העיקרי, והם נהיו תלויים במשטר החילוני, לקבלת משכורתם. המשטרים החילוניים פעלו כך הן מתוך סלידתם מהממסד הדתי, הלא-נאור בראייתם, והן בשל רצונם להחליש כל מוקד התנגדות אפשרי לשלטונם.
ב-1961 הכפיפה ממשלת מצרים של גמאל עבד אל נאצר את אוניברסיטת אל-אזהר, אחד ממקורות הסמכות החשובים בעולם המוסלמי, שלטון המדינה. בטורקיה בתי הספר האסלאמיים המסורתיים פורקו והוחלפו בבתי ספר הכפופים למדינה, במהלך שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. באלג'יריה, לאחר קבלת עצמאותה, גם הנשיא אחמד בן בלה החליש את עוצמת העולמא בארצו.
בשיעה
בשיעה מעמדם של העולמא חזק יותר, בין השאר מאחר שהעולמא השיעים נחשבים לשליחיו של האימאם הנסתר (המהדי) בהיעלמותו, לכן הם זוכים ליתר השפעה על מאמיניהם. חלק מ"קדושה" זו מבוטאת בתמיכה הכלכלית שמעניקים השיעים לעולמא (המשך מסורת ה"ח'ומס" בתקופת האימאמים). תמיכה זו מאפשרת לחכמי הדת להיות עצמאיים יותר ביחס לשלטונות (מאחר שאינם תלויים בהם, כמו אצל הסונים), להביע את מחאתם, ולעיתים להורות למאמינים לפעול בניגוד לדרישות השלטון, להחיל את חוקיהם (למשל, הקמת בתי דין אסלאמיים במדינות חילוניות, כאשר המאמינים מעדיפים להדיין בהם). לעיתים, העולמא אף מורדים במשטר החילוני - כשהדוגמה הבולטת ביותר היא המהפכה האסלאמית באיראן. לפיכך, פסיקתם הדתית של חכמי דת שיעים בולטים מקובלת על מרבית המאמינים, בעוד שהמֻג'תאהידים (המבצעים פסיקה בחוק האסלאמי (אִגְ'תִהאד, اجتهاد)) הסונים נהנים מתמיכה צרה יותר, רק של קבוצת המאמינים הבוחרים להסכים לפסיקתם. כך למשל, ב-1891 פרסם חכם ההלכה השיעי (מרג'ע) אל-שיראזי פסק הלכה שאסר על הפרסים השיעים לעשן, בשל התנגדותו להסכמים עם ארצות אירופה לגבי הסחר בטבק. פסק ההלכה אילץ את השאה לבטל בשעתו את כל ההסכמים שנחתמו. השפעה גדולה כזו לא קיימת בקרב הסונים, וכך פסקי הלכה של חכם ההלכה הסוני יוסוף_אל-קרדאווי (הנחשב כיום לגדול חכמי ההלכה הסונים בעולם) יתקבלו על ידי סונים ובלבד שפסק ההלכה התאים לנסיבות שלהם, והם עשויים להידחות על ידי מוסלמים אחרים. לדוגמה, מרבית המוסלמים במערב מאמצים את עמדת קרדאווי בנוגע לאפשרות שאישה מוסלמית תינשא ללא מוסלמי; אך אותו פסק הלכה זכה לתגובות שליליות ביותר מצד מרבית המוסלמים החיים במדינות מוסלמיות.
מד'הב
ערך מורחב – מד'הב
העולמא נחלקים לחמש אסכולות פסיקה שונות (מד'הב). ארבעת המד'הבים הסוניים הם:
- האסכולה החניפית - מקובלת בעיראק בטורקיה, בבלקנים, במרכז אסיה, בתת-היבשת הודו, במצרים ובסין.
- האסכולה החנבלית - היא האסכולה הרשמית המקובלת בסעודיה.
- האסכולה המאליכית - נפוצה בצפון אפריקה, במערב אפריקה ובחלק ממדינות המפרץ הפרסי.
- האסכולה השאפעית - היא האסכולה המקובלת באינדונזיה, במלזיה, בירדן ובתחומי הרשות הפלסטינית.
האסכולה השיעית היא האסכולה הג'עפרית, והיא מקובלת באיראן ונפוצה גם בעיראק, בבחריין, בלבנון, כמו גם בחלקים של פקיסטן ואפגניסטן.
חלק מהעולמא הליברליים אינם מכלילים עצמם תחת אף לא אחד מהמד'הבים, בטענה כי האסכולות השונות שמרניות מדי, ועל חכם הדת לפרש את הקוראן כהבנתו האישית.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Muhammad Qasim Zaman - The Ulama in Contemporary Islam: Custodians of Change. Princeton University Press, 2002, מסת"ב 0691096805
- Amit Bein - Ottoman Ulema, Turkish Republic: Agents of Change and Guardians of Tradition. Stanford University Press, 2011, מסת"ב 0804773114
קישורים חיצוניים
28488480עולמא