דוכסות סבויה
ממשל | |||
---|---|---|---|
משטר | דוכסות | ||
שפה נפוצה | איטלקית | ||
עיר בירה |
שיאמברי (1416–1562) טורינו (1562–1847) | ||
גאוגרפיה | |||
יבשת | אירופה | ||
היסטוריה | |||
הקמה |
שדרוג המדינה לדוכסות תבוסת נפוליאון | ||
תאריך |
1416 1814 | ||
פירוק |
כיבוש הדוכסות על ידי צרפת מיזוג מלא עם ממלכת סרדיניה | ||
תאריך |
1792 1847 | ||
ישות קודמת |
רוזנות סבויה הקיסרות הצרפתית הראשונה | ||
ישות יורשת |
הרפובליקה הצרפתית הראשונה ממלכת סרדיניה |
דוכסות סבויה (באיטלקית: Ducato di Savoia) הייתה דוכסות היסטורית בצפון-מערב איטליה, אשר הייתה חלק מהאימפריה הרומית ה"קדושה". הדוכסות הוקמה בשנת 1416, ובשנת 1720 קיבל בית סבויה ששלט בדוכסות את ממלכת סרדיניה. הדוכסות נכבשה על ידי צרפת בשנת 1792, ונשלטה על ידי הצרפתים עד לשנת 1814. במהלך איחוד איטליה נמסרה הדוכסות בשנת 1861 לצרפת, כחלק מהסכם טורינו.
היסטוריה
הקמת הדוכסות
בשנת 1416 העלה זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" את אמדאו השמיני, רוזן סבויה למעמד של דוכס, ובשנת 1418 איחד אמדאו את כל נחלות בית סבויה לאחר מותו של לודוביקו מסבויה-אכאיה. בשנת 1424 צירף אמדאו לנחלותיו את נסיכות פיימונטה. במהלך שלטונו של אמדאו התשיעי, דוכס סבויה, הייתה השליטה בדוכסות נתונה בעיקר בידי אשתו יולנד מוולואה, בתו של שארל השביעי, מלך צרפת, והדוכסות הייתה בעקבות כך תחת השפעה צרפתית חזקה.
מיקומה של סבויה בהרי האלפים הציב אותה בין שני אזורי השפעה, צרפת מחד וצפון איטליה מאידך. סבויה כמעט שלא התפתחה בתקופת הרנסאנס, עריה היו מעטות וקטנות, ועיקר פרנסתה הייתה על חקלאות. למיקומה הגאוגרפי של סבויה הייתה חשיבות צבאית. במהלך המלחמות הבלתי פוסקות בין צרפת לספרד על השלטון בצפון איטליה הייתה לסבויה חשיבות לצרפתים משום שדרכה אפשר היה לפלוש לאיטליה. סבויה הייתה חשובה לספרדים כחיץ בין צרפת לשטחים הספרדים באיטליה. בשנת 1563 העביר אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה את בירת הדוכסות משאמברי לטורינו, שהייתה חשופה פחות להתערבות צרפתית.
המאה ה-16
בשנת 1498 מת שארל השמיני, מלך צרפת, ובמקומו עלה לשלטון לואי השנים עשר, מלך צרפת. בשנת 1499 פלש לואי השנים עשר לאיטליה וכבש את דוכסות מילאנו, ובכך הייתה הדוכסות מוקפת בשטחים צרפתיים. בשנת 1504 בעקבות סדרה של מקרי מוות של דוכסים ללא יורשים, עלה לשלטון קרלו השלישי, דוכס סבויה. במהלך הסכסוך בין בית הבסבורג לממלכת צרפת, תמך קרלו בקרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". בשנת 1523 תקף פרנסואה הראשון, מלך צרפת את הצבא הקיסרי בלומברדיה, אך הובס ונאלץ לסגת. שנה לאחר מכן שוב תקף פרנסואה הראשון באיטליה, תוך שצבאו זורע הרס וחורבן בדוכסות, אך שוב הובס בקרב פאביה ונלקח בשבי. במהלך המהומות שהיו בז'נבה בין הקתולים לפרוטסטנטים, סייע קרלו לקתולים, אך הובס בשנת 1534 ושוב בשנת 1535. בשנת 1536 פלש הצבא הצרפתי לתחומי הדוכסות, כחלק מהמאבק עם בית הבסבורג, וקרלו יצא לגלות לאחר כיבוש הדוכסות על ידם. באותה שנה גם קנטון וו סופח לברן, אולם שליטי סבויה הכירו בכך רשמית רק בהסכם לוזאן ב-30 באוקטובר 1564.
בשנת 1553 מת קרלו השלישי, דוכס סבויה, ובנו אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה ירש את נחלותיו, אולם מכיוון שהדוכסות הייתה תחת כיבוש צרפתי, המשיך אמנואלה פיליברטו בשירותו בצבא הקיסרי. בשנת 1557 הוביל אמנואלה פיליברטו את הפלישה הספרדית לצפון צרפת, ואף נחל ניצחון מוחץ בקרב סן-קנטן. בשלום קאטו-קמברזי שנחתם בשנת 1559 בין צרפת לספרד, הוחזרה דוכסות סבויה לאמנואלה פיליברטו. באותה שנה התחתן אמנואלה פיליברטו כפי תנאי ההסכם עם מרגריט מצרפת, דוכסית ברי, בתם של פרנסואה הראשון, מלך צרפת וקלוד, נסיכת צרפת, ממנה נולד לו בנו היחיד - קרלו אמנואלה הראשון, דוכס סבויה.
אמנואלה פיליברטו היה אסטרטג פוליטי מיומן, והצליח להחזיר לדוכסות את רוב השטחים שנכבשו ממנה קודם לכן על ידי הצרפתים והספרדים. בנוסף בשנת 1562 הוא העביר את בירת הדוכסות משיאמברי לטורינו, והחליף את השפה הרשמית בדוכסות מלטינית לאיטלקית. מאוחר יותר ניסה לרכוש את מרקיזות סאלוצו, אולם נכשל במשימתו.
המאה ה-17
בשנת 1580 מת אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה, ובנו קרלו אמנואלה הראשון, דוכס סבויה עלה לשלטון במקומו. כל תקופת שלטונו ניסה קרלו אמנואלה להרחיב את נחלתו ולהשתלט על מדינות אחרות. בשנת 1588 השתלט קרלו אמנואלה על סאלוצו, וב-1602 ניסה לכבוש את ז'נבה, אך נכשל במשימתו. לאחר מות חתנו פרנצ'סקו מונזגה, דוכס מנטובה בשנת 1613, תפס קרלו אמנואלה את מונפראטו, אך נאלץ לוותר עליה בשנת 1617.
בתחילת מלחמת שלושים השנים לחם קרלו אמנואלה בספרדים, אולם, בשנת 1627 כרת ברית עם ממלכת ספרד לכיבוש מונפראטו וחלוקתה, אך בתגובה לכך כבשה ממלכת צרפת חלקים מפיימונטה, ובזמן ההכנות לגירוש הצרפתים מת לפתע קרלו אמנואלה משבץ פתאומי ב-26 ביולי 1630, ובנו ויטוריו אמדאו הראשון, דוכס סבויה עלה לשלטון במקומו. ויטוריו אמדאו נקט מדיניות פרו-צרפתית, ואף לחם לצידם במהלך מלחמת שלושים השנים, ועל ידי כך הצליח להחזיר לשלטונו את רוב הנחלות שהשתייכו לאביו.
מדוכסות לממלכה
בשנת 1684 תפס ויטוריו אמדאו השני, דוכס סבויה את השלטון, וגירש את אמו מריה ג'ובאנה בפטיסטה מסבויה-נאמור משטחי הדוכסות. ויטוריו אמדאו הנהיג בשטחי הדוכסות משטר אבסולוטי, ודיכא בכוח את המרידות נגדו. על אף נישואיו לאן מארי ד'אורליאן שהייתה נסיכה צרפתית, ביקש ויטוריו אמדאו להשתחרר מהתלות בממלכת צרפת, והצטרף לקואליציה הגדולה נגד לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, ולחם נגדו במהלך מלחמת תשע השנים, אולם, בשנת 1696 ניצל ויטוריו אמדאו את התנאים המדיניים, וחתם על חוזה שלום נפרד בתנאים נוחים עם צרפת. במהלך מלחמת הירושה הספרדית הצטרף בתחילה ויטוריו אמדאו לצרפת, אולם, בשנת 1703 עבר לצידו של בית הבסבורג, ולצבאו היה חלק בניצחונו של הנסיך אויגן מסבויה בקרב טורינו בשנת 1706. בשלום אוטרכט בשנת 1713 קיבל ויטוריו אמדאו תוספת שטחים נרחבה לנחלותיו, וביניהם האי סיציליה, ואף הוכתר כמלך. בשנת 1718 נאלץ ויטוריו אמדאו למסור את סיציליה לידי קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", אך קיבל בתמורה את סרדיניה, ועל ידי כך הקים בשנת 1720 את ממלכת סרדיניה.
כיבוש צרפתי
סבויה נכבשה בידי הצבא המהפכני הצרפתי ב-1792. חבל הארץ צורף למחוז מון בלאן (département du Mont-Blanc), מחוז צרפתי שהיה קיים בשנים 1815-1792. בעקבות הוצאתו להורג של לואי השישה עשר, מלך צרפת בינואר 1793 פרץ בסבויה מרד. כוחות בית סבויה שכללו את תושבי סבויה, פיימונטה ועמק אאוסטה הצליחו לכבוש את אנסי, אבל הובסו בקרב מריבל (Méribel) ב-13 בספטמבר 1793. סבויה עתידה הייתה להישאר בידי הצרפתים עד 1815.
בשנת 1798 חולקה סבויה בין המחוזות מון-בלאן ולימן (département du Léman השם הצרפתי לאגם ז'נבה), מחוז צרפתי שהיה קיים בשנים 1798–1813. בשנת 1801 התנתקה סבויה רשמית מהאימפריה הרומית ה"קדושה". ברסטורציה הראשונה של 1814 בעקבות התפטרות של נפוליאון הוחזרו כשני שלישים משטח סבויה לממלכת סרדיניה. שליש משטח סבויה, כולל הערים החשובות שאמברי ואנסי, נשאר בצרפת. לאחר שנפוליאון חזר לשלטון לתקופה קצרה בת מאה הימים שהסתיימה בתבוסה בקרב ווטרלו, הוחזר השליש הנותר של סבויה לממלכת סרדיניה בקונגרס וינה במטרה לחזק את סרדיניה כמדינת חיץ על גבולה הדרום-מזרחי של צרפת, ובשנת 1847 מוזגו שטחי הדוכסות לחלוטין בתוך ממלכת סרדיניה.
סיפוח לצרפת
בשנת 1848 ניסתה הרפובליקה הצרפתית השנייה לספח את סבויה, וכוחות שנשלחו מליון, פלשו לשיאמברי והכריזו על סיפוחה לצרפת. השמועה על ניסיון הסיפוח התפשטה ברחבי סבויה, ואיכרים חמושים בקלשונים וחרמשים התרכזו במטרה לעלות על שיאמברי. הצרפתים גורשו מהעיר בידי האוכלוסייה המקומית, ורבים מהם נטבחו.[1]
במטרה לכרות ברית כנגד אוסטריה במלחמת לאיחוד איטליה נפגש ראש ממשלת ממלכת פיימונטה-סרדיניה, קמילו בנסו די קאבור ב-21 ביולי 1858 בחשאי עם קיסר צרפת נפוליאון השלישי בעיירה פלומביאר לה בן (Plombières-les-Bains) שבמחוז ווז'. במהלך הדיונים הסכים קאבור למסור את ניס ואת סבויה לצרפת בתמורה לתמיכה צבאית במלחמה המתוכננת כנגד האימפריה האוסטרית. אף שהסכם פלומביאר היה סודי, נחשף קיומו במהרה.[2]
הסכם טורינו שבו סופחו ניס וסבויה רשמית לצרפת נחתם בטורינו ב-24 במרץ 1860.[3] תושבים בנפות הצפוניות של סבויה: שבלה ופוסיי הביעו רצון להסתפח דווקא לשווייץ השכנה, שאיתה היו לנפות הצפוניות קשרים כלכליים עתיקי יומין. על מנת לצמצם את השאיפה להסתפח לשווייץ הכריזה ממשלת צרפת על אזור סחר חופשי ששימר את קשרי המסחר ארוכי הימים הפטורים ממס שבין הקהילות הצפוניות של סבויה לבין ז'נבה. ב-22–23 באפריל נערך משאל עם שבו התבקשו הגברים במחוז לאשר את הסכם טורינו, שפירושו הצטרפות לצרפת או לדחותו. הייתה התנגדות מה לנוסח השאלה במשאל שלא כללה אפשרויות אחרות: הצטרפות לשווייץ, הישארות באיטליה או עצמאות מחודשת לחבל. תוצאות המשאל, על פיו תמכו 99.8% מהנשאלים בהצטרפות לצרפת, גררו האשמות על זיוף תוצאות הבחירות, בייחוד על ידי הממשלה הבריטית, שהתנגדה להתפשטות הטריטוריאלית של האויב הצרפתי המסורתי.
כתב העיתון הטיימס בסבויה ששהה בבונאוויל ב-22 באפריל כינה את ההצבעה "הפרסה הנחותה והבלתי מוסרית ביותר שהתחוללה אי פעם בתולדות העמים" הוא סיים את מאמרו במילים:
אני משאיר לכם להגיע למסקנות בכוחות עצמכם ממסע זה, המראה בבירור מה הייתה ההצבעה בחלק זה של סבויה. ההצבעה הייתה האירוניה המרה ביותר שאי פעם נעשתה על זכות ההצבעה העממית. הקלפיות בידיהם של אותן רשויות שהוציאו את הצווים, שום פיקוח אפשרי; אפילו מתיירים חששו והתחמקו שמא הם ינסו להעמיק בעניין; כל התנגדות הוצמתה באיומים, וכל חופש פעולה ניטל לחלוטין. אינך יכול באמת להוכיח את האופוזיציה על שהחליטה לפרוש מהמשחק, הכוח שפעל נגדה היה גדול מדי. ולכן באשר לתוצאות ההצבעה, אין צורך בכלל להיות מוטרד בגינן, הן תהיינה מזהירות כמו אלו שנערכו בניס. הסכנה היחידה היא שהרשויות בסבויה בקנאותם עלולים להגיע לתוצאות כפי שקרה לצרפתים בשנת 1852, כשמצאו להפתעתם כי היו יותר פתקים בהצבעה ממספר המצביעים ברשימות.
במכתבו לשגריר בווינה, לורד אוגוסטוס לופטוס (Augustus Loftus), כתב שר החוץ הבריטי ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון "ההצבעה בסבויה ובניס היא פרסה... אנחנו איננו משועשעים או מושכלים".
הסיפוח הוכרז רשמית ב-14 ביוני 1860. שני הסכמים נחתמו בין הקיסרות הצרפתית השנייה ובין ממלכת פיימונטה-סרדיניה ב-23 באוגוסט 1860, וב-7 במרץ 1861, על מנת ליישב את הנושאים הנותרים בהקשר לסיפוח.
דוכסי סבויה
- אמדאו השמיני, דוכס סבויה (1416–1440)
- לודוביקו, דוכס סבויה (1440–1465)
- אמדאו התשיעי, דוכס סבויה (1465–1472)
- פיליברטו הראשון, דוכס סבויה (1472–1482)
- קרלו הראשון, דוכס סבויה (1482–1490)
- קרלו השני, דוכס סבויה (1490–1496)
- פיליפו השני, דוכס סבויה (1496–1497)
- פיליברטו השני, דוכס סבויה (1497–1504)
- קרלו השלישי, דוכס סבויה (1504–1553)
- אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה (1553–1580)
- קרלו אמנואלה הראשון, דוכס סבויה (1580–1630)
- ויטוריו אמדאו הראשון, דוכס סבויה (1630–1637)
- פרנצ'סקו ג'אצינטו, דוכס סבויה (1637–1638)
- קרלו אמנואלה השני, דוכס סבויה (1638–1675)
- ויטוריו אמדאו השני, דוכס סבויה (1675–1730)
- קרלו אמנואלה השלישי, דוכס סבויה (1730–1773)
- ויטוריו אמדאו השלישי, דוכס סבויה (1773–1796)
- קרלו אמנואלה הרביעי, דוכס סבויה (1796–1802)
- ויטוריו אמנואלה הראשון, דוכס סבויה (1802–1821)
- קרלו פליצ'ה, דוכס סבויה (1821–1831)
- קרלו אלברטו, דוכס סבויה (1831–1849)
- ויטוריו אמנואלה השני, דוכס סבויה (1849–1861)
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ מאמר ב-Journal de Genève מ-22 באפריל 1860 (בצרפתית)
- ^ כפי שהשתקף ב דבריו של שר החוץ הבריטי ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון בפרלמנט ביולי 1861
- ^ תוכן ההסכם (בצרפתית)
25819219דוכסות סבויה