קונראד אדנאואר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אדנאואר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קונראד אדנאואר
Konrad Hermann Joseph Adenauer
קונראד אדנאואר, 23 ביוני 1952
קונראד אדנאואר, 23 ביוני 1952
לידה קלן, הקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית
פטירה העיר באד הונף שליד בון, גרמניה המערבית גרמניה המערביתגרמניה המערבית
מדינה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
מפלגה מפלגת מרכז, נוצרית-דמוקרטית
בת זוג אמה וייר, אוגוסטה זינסר
קנצלר הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ה־1
15 בספטמבר 194916 באוקטובר 1963
(14 שנים)
→ אין

קונראד אדנאוארגרמנית: Konrad Hermann Josef Adenauer (מידעעזרה);‏ 5 בינואר 187619 באפריל 1967) היה פוליטיקאי גרמני. בשנים 19491963 שימש כקנצלר הראשון של גרמניה המערבית מטעם CDU, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. בשנים 19511955 שימש גם כשר החוץ.

חייו

קונראד אדנאואר היה בנו השלישי מתוך חמישה של רשם בית המשפט לערעורים בקלן. ב-1894 סיים את לימודיו בגימנסיה בעירו. בשנים 1894–1897 למד משפטים באוניברסיטאות פרייבורג, מינכן ובון. את בחינות ההסמכה עבר בשנים 1897 ו-1901 ואחר כך התקבל לשירות המדינה לתקופת ניסיון. בשנים 1903–1905 שימש כעוזר משפטי בבית המשפט הגבוה בקלן. ב-1904 נשא לאשה את אֵמָה וָיֵיר, ומנישואים אלו נולדו לבני הזוג שלושה ילדים. בשנת 1906 הצטרף למפלגת המרכז הגרמנית והיה לחבר מועצת העירייה מטעמה. ב-1909 עמד בראש סיעת מפלגתו במועצת העירייה, והיה בכך לממלא המקום הראשון של ראש העיר. ב-1916 התאלמן מווָיֵיר.

ב-18 בספטמבר 1917 נבחר אדנאואר לראשות עיריית קלן, וב-21 באוקטובר נכנס לתפקיד במינוי הקיסר וילהלם השני. התפקיד העניק לו גם כיסא בבית הלורדים הפרוסי. הוא כיהן כראש עיריית קלן עד 1933 (כאשר הוחלף על ידי גינתר ריסן) ושוב בשנת 1945. בשנים 1920–1933 הוא כיהן כנשיא מועצת המדינה החופשית פרוסיה. בשנת 1933 עבר אדנאואר לפוטסדם, ובשנת 1935 לביתו ברנסדורף, ליד בון. לאחר קשר העשרים ביולי 1944 הסתתר במנזר Maria Laach[דרוש מקור] מחשש שייעצר בידי הגסטפו בגלל עמדותיו האנטי-נאציות. לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה ב-1949 לראש המועצה הפרלמנטרית שהקימו בעלות הברית המערביות ותפקידה היה לכונן חוקה לגרמניה המערבית. ב-15 בספטמבר 1949 נבחר בבונדסטאג לתפקיד הקאנצלר הראשון של גרמניה הפדרלית, על חודו של קול (כולל קולו שלו). בתפקיד זה התמיד עד התפטרותו ב-16 באוקטובר 1963, הוא המשיך לכהן כיו"ר מפלגת ה-CDU עד 1966 ושנה לאחר מכן, ב-19 באפריל 1967, נפטר.

תפקיד הקאנצלר

בשנים 1950 עד 1966 שימש כיו"ר ה-CDU, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, ובשנים 1951 עד 1955 כיהן גם כשר החוץ. בין הישגיו הפוליטיים הבולטים ניתן למנות את האוריינטציה המערבית הבולטת של גרמניה הפדרלית (המערבית), שנוצרה על דרך הניגוד לשלטון הסטליניסטי בגרמניה המזרחית באותם ימים. כמו כן, בתקופת כהונתו עברה גרמניה את "הנס הכלכלי" (אף כי הוא החל עוד קודם לכן), בין השאר בזכות מדיניותו הכלכלית של שר האוצר בממשלת אדנאואר, לודוויג ארהרד.

חילוקי הדעות האידאולוגיים שחשפה מלחמת העולם השנייה הביאו לחלוקת אירופה והעולם כולו לשני גושים: הגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות, והגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית. בהשפעת חלוקה זו הביא אדנאואר לחימושה מחדש של גרמניה, להקמתו של צבאה, הבונדסוור, ולחברותה בברית נאט"ו. בתמורה למהלכים אלה השיג מבעלות הברית המערביות ששלטו בגרמניה את הסכמתן לסוף מצב הכיבוש.

בביקור מדיני במוסקבה בשנת 1955 הביא לשחרורם של שבויי המלחמה האחרונים ממלחמת העולם השנייה, שעוד הוחזקו בכלא הסובייטי.

כתושב באד הונף, הקרובה לבון, היה לאדנאואר חלק נכבד בהחלטה לבחור בבון לבירת גרמניה המערבית, במקום פרנקפורט שהייתה גם היא מועמדת.

הישג חשוב נוסף של אדנאואר הוא ההתפייסות ההיסטורית עם צרפת, ששיאה בהסכם הידידות הצרפתי-גרמני. הקשרים האישיים הטובים שקשר עם נשיא צרפת שארל דה גול תרמו תרומה ניכרת להתגברות על אווירת אי-האמון העמוקה ששררה בין הצדדים. ללא פיוס היסטורי זה, לא היה יכול להתחולל התהליך המתמיד של אינטגרציה באירופה, שהוביל להקמת מוסדות על-מדינתיים כמו השוק האירופי המשותף והאיחוד האירופי.

בשנת 1954 ניתן לו פרס קרל. בשנת 2003 נבחר על ידי ציבור רחב, במסגרת סדרת טלוויזיה בנושא, לגרמני הגדול ביותר של כל הזמנים.

אדנאואר והעם היהודי

אדנאואר בעת ביקורו בישראל. בתמונה נראים גם נחום גולדמן, משה דיין ודוד בן-גוריון

אדנאואר התנער תמיד מהמשטר הנאצי, ואף נרדף על ידיו בעצמו. היה לו חלק מרכזי בגיבוש הסכם השילומים בין גרמניה לוועדת התביעות וישראל ובהתקרבות ההדרגתית בין שתי המדינות. ב-14 במרץ 1960 נפגש לראשונה עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק, בו שהו שניהם, בדירת השרד בה התגורר הקנצלר.[1] השיחה נמשכה קרוב לשעתיים, כאשר אדנאואר דיבר גרמנית, ובן-גוריון הבין אותו אך דיבר באנגלית ודבריו תורגמו לגרמנית.[2]

במאי 1966 ביקר אדנאואר בישראל. במהלך הביקור פגש את בן-גוריון בצריפו בקיבוץ שדה בוקר, ואף התארח כמבקר של כבוד במוזיאון יד ושם על ידי מנהל המוזיאון הראשון מרדכי אנסבכר (ניצול שואה בעצמו). אדנאואר גם קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע[3]. במהלך הביקור, אירעה תקרית בארוחת ערב בלתי רשמית (אדנאואר כבר לא היה קאנצלר) בביתו של ראש הממשלה לוי אשכול ברחביה, כאשר בתוך נאומו, אמר אשכול: "אני מקווה ומשוכנע כי בהנהגתך הנבונה, העם הגרמני ימצא את הדרך לשוב אל חיק האומות התרבותיות". לאחר שאשכול סיים את דבריו, הודיע לו אדנאואר כי הוא מתכוון לעזוב את ישראל למחרת בבוקר משום שהוא העליב את העם הגרמני. לבסוף הוסכם שתימסר הודעה לעיתונים שהמשפט הזה נמחק על ידי אשכול. כעבור יומיים ביקר אדנאואר בספרייה הלאומית שבאוניברסיטה העברית בירושלים, שם נערכה נגד ביקורו הפגנה, שהמשטרה דיכאה באלימות. לפני צאתו מישראל, העיר אדנאואר כי ציפה להפגנות גדולות יותר.[4]

התנקשות כושלת

ב-27 במרץ 1952 נהרג חבלן משטרה גרמני בעת שניסה לנטרל חבילת נפץ שנשלחה בדואר לקאנצלר אדנאואר. חקירת המשטרה שנפתחה בעקבות כך הובילה למעצרם של חמישה ישראלים, חברים לשעבר בארגון האצ"ל, בצרפת. על אף החשדות, אנשי האצ"ל שוחררו לבסוף והוחזרו לישראל, ככל הנראה כדי למנוע חיכוכים בין ישראל לגרמניה.

ביוני 2006 פורסם יומנו של איש האצ"ל אליעזר סודיט, בו הוא טוען כי ראש ממשלת ישראל לשעבר, מנחם בגין, היה מעורב באופן אישי בניסיון לרצוח את אדנאואר. על פי הכתוב ביומן, סודיט עצמו הציע לבגין את הפעולה במטרה למנוע את הסכם השילומים עם גרמניה, ובגין הביע את הסכמתו "לכל תגובה שתיעשה ובלבד שיימנע הסכם השילומים"[5].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • הנס־פטר שוורץ, קונרד אדנאואר: מדינאי אירופי, הוצאת אוב, 2022[6]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק יא, עמ' 1368–1371.
  2. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ה, 5, עמ' 302.
  3. ^ טקס קבלת תואר דוקטור לשם כבוד
  4. ^ תום שגב, המיליון השביעי, ו, 3, עמ' 356–357.
  5. ^ עמירם ברקת‏, גילוי: בגין קידם התנקשות בקנצלר גרמניה, באתר וואלה!‏, 13 ביוני 2006
  6. ^ אתר למנויים בלבד יחיעם ויץ, "קונרד אדנאואר": דיוקנו המורכב של אחד מגדולי המנהיגים במאה ה–20, באתר הארץ, 17 בפברואר 2022



הקודם:
לוץ שוורין פון קרוזיק
קנצלר גרמניה
1963-1949
הבא:
לודוויג ארהארד
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33265507קונראד אדנאואר