עפר ארץ ישראל
.jpg)
עפר ארץ ישראל נחשב במסורת היהודית לקדוש ובעל סגולות. הוא שואב את כוחו מקדושת ארץ ישראל.
חשיבותו של עפר ארץ ישראל
בחז"ל מיוחסת חשיבות מיוחדת לעפר ארץ ישראל. במדרש פסיקתא רבתי (פרק טו) נאמר: ”בא וראה, עפרה של ארץ ישראל גורם לתשובה”.
רש"י מבאר את בקשת נעמן מאלישע: ”וָלֹא, יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה, כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם לַה'”[1] שרצה לבנות מזבח דווקא מעפר ארץ ישראל בשל קדושתו.
בית הכנסת שף ויתיב הוא בית כנסת עתיק שהיה קיים בעיר נהרדעא בבבל, ועל פי המסורת נבנה בידי גולי ירושלים לאחר חורבן בית המקדש הראשון. מאבני ירושלים ועפר שנשאו עמהם יכניה וגלותו לבנות להם בבבל בית הכנסת, משום חיבת ארץ ישראל[2] אמנם יש אומרים שזה היה מאבני בית המקדש[3].
כמו גולי יכניה בשעתם, כך מסופר על הבן איש חי, כששב מביקורו בארץ ישראל, לקח עמו שקים מלאים בעפר ואבן מירושלים והביא אותה לבגדאד. את החול הניח על הקרקע הבלתי מרוצפת של בית הכנסת, ואת האבן הניח בפתח בית הכנסת המרכזי של בגדאד הנקרא בית זליכא וקבעו אותה מתחת למזוזה בפתח בית הכנסת, כל הנכנס היו מנשק את המזוזה ואחר כך את האבן הקדושה שמארץ ישראל לקיים מצוות חיבת הארץ[4].
בירושלמי (שביעית ד ט) אמרו על רבי חנינא שהיה מסקל את רגבי העפר של ארץ ישראל, לקיים מה שנאמר[5] כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. בבבלי (כתובות קיב א) סיפרו על רבי חיא בר גמרא שמרוב חיבת הארץ היה מתגלגל בעפרה של ארץ ישראל. והובא ברמב"ם (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה י') גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.
במצוות התלויות בארץ
עפר ארץ ישראל, שיצא לחוץ לארץ, יש סוברים שכל עוד הוא בספינה הרי הוא חייב בכל המצוות התלויות בארץ לפחות מדרבנן[6]. לעומת זאת עפר חוץ לארץ הבא לארץ ישראל, אינו מתחייב במצוות התלויות בארץ, עד שהספינה תיגע באדמת הארץ[7].
קבורה בעפר ארץ ישראל
בתלמוד הירושלמי (מסכת כלאיים פ"ט ה"ד) מתוארת שיחה בין שני אמוראים שהיו מטיילים וראו ארונות קבורה של מתים יהודיים שציוו להעלות את גופתם לקבורה בארץ ישראל. שאל האחד את חברו: מה הועילו? לא די בכך שבחייהם לא גרו בארץ ישראל וחטאו בכך, אלא שהם מוסיפים חטא על פשע ושולחים גוויות שיש בהן טומאת מת לטמא את הארץ. השיב לו האחר: ”כיון שהגיעו לארץ, נוטלין גוש עפר ומניחים בארונות משום "וכיפר אדמתו עמו"”.
בספרות הראשונים נעשה שימוש בדברי התלמוד הללו כדי להסביר את מנהגם של "הרבה בני אדם שמשימין עפר ארץ ישראל בקבריהם", אך לדברי ה"אור זרוע" מחשובי פוסקי יהדות אשכנז, אין ראיה מדברי התלמוד שהדבר מועיל כשקוברים את המת בחו"ל.[8] למרות זאת הובא המנהג להלכה בידי הרמ"א: ”יש נוהגים לתת עפר ארץ ישראל בקבר”.[9]
המנהג התקבל בקהילות ישראל והוא נכלל בין המנהגים המסודרים בספר "מעבר יבק" (מאמר ה פרק כו,). רבי אליהו הכהן מאיזמיר כתב בספרו "מדרש תלפיות": "שמעתי אם ישימו על עיני המת ועל טבורו ועל מילתו מעפר של ארץ ישראל, נחשב כאילו קבור ממש בארץ ישראל". רבים מגדולי וחכמי ישראל, הכינו במסגרת הכנותיהם ליום המיתה לצד התכריכים גם שקיק ובו עפר מארץ ישראל. כך ביקש בצוואתו (אות טז) רבי נפתלי כ"ץ: ”...גם מונח בתוכם מכורך בנייר, עפר ארץ ישראל, ויפזרו היטב הרבה על גופי וכל אברי ובפרט על ברית הקודש, ויאמרו הפסוק "וכפר אדמתו עמו"”. קטע זה מצוטט רבות בצוואותיהם של רבנים מאוחרים לו. גם רבי אברהם חיים אדאדי מגדולי רבני לוב כתב בצוואתו: ”נתינת עפר ארץ ישראל, כבר יש ביד כלתי, שהבאתי מארץ ישראל”. רבי שלמה קלוגר כתב ש”אם אי אפשר להשיג עפר ארץ ישראל, יקחו עפר מקרקעית בית הכנסת או בית המדרש, ומה טוב אם יקחו עפר ממקום שעומד הש"ץ”.
המנהג הביא למסחר בעפר ארץ ישראל בחו"ל (המתקיים גם כיום) ואף למעשי מרמה ונוכלות. בצוואת רבי יחזקאל קצנלנבוגן מהמבורג, הדים לחשש מפני תרמיות אלו: ”בא אלי איש מארץ הקודש ... הוציא מאמתחתו עפר ארץ ישראל ונשבע שזה מן אדמת ארץ ישראל מן הקברות דק"ק צפת תוב"ב ולא קיבל ממני פרוטה, ובכן יקחו שני חלקים ויפזרו על פני, ושליש יתנו לזוגתי הרבנית תחי'”. במקרים שונים נלקח עפר מארץ ישראל כמזכרת מביקור בארץ.
טעם המנהג
טעם המנהג לקבור בעפר ארץ ישראל הוא משום הכתוב וכפר אדמתו עמו, שעפר א"י מועיל לכפרה[10] וכן משום חיבת הארץ כמסופר בגמ' [11] על האמוראים שמאהבתם לארץ ישראל נשקו את אבניה ועפרה[12].
בספר "מעבר יבק" (שפת אמת פרק כ"ז) מסביר את טעם המנהג כדי שיזכה המת לדבוק ברוחניות השורה בעפר הקדוש מארץ הנבחרת, ושאנחנו הנבראים מעפר הארץ, מחוייבים להביאו אל מקום חציבותו שהוא קדוש. הוא מוסיף וכותב שיש בעפר הארץ סגולה לכלות את הגוף מהר יותר משאר ארצות.
מנהג הקבורה בעפר ארץ ישראל בהלכה
למנהג הקבורה בעפר ארץ ישראל היו השלכות הלכתיות שנידונו בספרות ההלכה:
- היו שהתירו פתיחת קבר כדי לקיים צוואת המת להניח בקברו מעפר ארץ ישראל, למרות שלפי ההלכה אין לפתוח קבר לאחר סגירתו.[13]
- מאחר שעפר ארץ ישראל בהיותו בארץ ישראל חייב בכל המצוות התלויות בארץ, ובצאתו ממנה נפקעות ממנו מצוות אלו, היו מן הפוסקים שפקפקו באפשרות להוציא בידיים עפר מארץ ישראל לחו"ל כי בכך מפקיע חיובו. גם שליחת העפר באמצעות הדואר נידונה ונחשבה לבעייתית.[14]
קבורת גויים בעפר ארץ ישראל
לפי האגדה, גם אנשים שאינם יהודים בחרו להיטמן בעפר ארץ ישראל. הרב הנוסע והמקובל משה באסולה, בספר מסעותיו לארץ ישראל מתאר בית קברות גויי בוונציה שבו נקברו נכבדי הרפובליקה בימי קדם בעפר שיובא לשם כך מארץ ישראל: ”שם יש מקום שנשאו הרבה ספינות עפר ארץ ישראל והיו קוברים שם השרים בימים קדמונים וקורין אותו קנפ"ו סאנט"ו וזה אות כי הכל מודים בקדושת ארץ ישראל”.[15]
קבורה בארץ ישראל
ערכים מורחבים – קבורה בארץ ישראל
שימוש מושאל
רבי ישראל משקלוב, עשה שימוש במונח בחתימתו שבה בא לבטא ענווה וביטול לארץ ישראל. הוא נהג לחתום מאז שעלה לארץ ישראל: ”עפר ארץ ישראל בלא"א (=בן לאדוני אבי) שמואל”.
לקריאה נוספת
- יחיאל מיכל טוקצינסקי, גשר החיים, ח"א פרק כז סעיף ט, עפר ארץ ישראל, עמ' רנא-רנב.
הערות שוליים
- ^ ספר מלכים ב', פרק ה', פסוק י"ז.
- ^ מגילה כט, א ורש"י שם. וכן ברש"י על תהילים קב, ט"ו
- ^ ערוך ערך שף, וע' בחת"ס יו"ד, רס"ד
- ^ ספר לבוש יוסף עמ' תק"ח
- ^ תהילים קב טו
- ^ פני משה ושדה יהושע על הירושלמי חלה פ"ב מ"ב. וכן במעדני ארץ פ"א מתרומות הכ"ג
- ^ משנה, מסכת חלה, פרק ב', משנה ב'
- ^ להרחבה ודיון במה שניתן להסיק מדברי הירושלמי, ראו: אור זרוע, הלכות אבלות סימן תיט; הגהות מימוניות, הלכות מלכים פרק ה הלכה יא; פירושי התורה לרבנו חיים פלטיאל, פרשת האזינו, על הפסוק "וכיפר אדמתו עמו" (דברים לב: 43). במהדורת יצחק שמשון לנגה, ירושלים תשמ"א, עמ' 619–620.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ג.
- ^ שו"ת יוסף אומץ סימן ס
- ^ כתובות קיב, א ראה לעיל בדברי הרמב"ם
- ^ ארצות החיים שער ט אות י"ז
- ^ שדי חמד, מערכת אבילות, אות קס"ז.
- ^ שו"ת פקודת אלעזר, תשובה קכ"ז.
- ^ יצחק בן-צבי (מהדיר), מסעות ארץ ישראל לרבי משה באסולה (הנוסע האלמוני מליוורנו משנת רפ"ב), ספריה לידיעת ארץ־ישראל, כרך יא. מהדורה שנייה, ירושלים תרצ"ט, עמ' 34.
