אירועי ואדי סאליב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מהומות ואדי סאליב)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שכונת ואדי סאליב

אירועי ואדי סאליב היו סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה. האירועים היו מרי חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים.

רקע

ערך מורחב – ואדי סאליב

שכונת ואדי סאליב הייתה במקור שכונה ערבית בשם "ואדי א-צליב", שרוב תושביה הערבים נטשו אותה במלחמת העצמאות. בשנים שלאחר המלחמה אוכלסו הבתים הנטושים בעיקר על ידי עולים, מרביתם יוצאי צפון-אפריקה. הבתים הנטושים שאוכלסו היו מוזנחים, ורבים מתושבי השכונה היו מובטלים.

פרוץ המהומות

ב־9 ביולי 1959 הוזמנה המשטרה על ידי הבעלים של בית הקפה "רוזוליו" בוואדי לרסן אדם שהשתתף בתגרה שנערכה במקום - תושב השכונה, הסבל עקיבא יעקב אלקריף. במהלך התקרית נורה אלקריף ברגליו. בעקבות הירי נאספו תושבים ופרץ עימות אלים בינם ובין השוטרים. מפקד תחנת המשטרה המקומית שהגיע למקום הרגיע את הרוחות והאירוע הסתיים.

עוד באותו לילה נפוצו שמועות שווא על מות הפצוע, ובתגובה לכך הפגינו בבוקר 9 ביולי מאות מתושבי השכונה מול תחנת המשטרה המקומית. ההפגנה התפזרה בשקט, אך מאוחר יותר, כבר באותו יום, נערכו הפגנות נוספות שהתפתחו למהומות אלימות. המפגינים יצאו אל שכונות הכרמל בחיפה, שם התגוררה האוכלוסייה הוותיקה והמבוססת, יידו אבנים, חסמו כבישים, הציתו מכוניות, שברו חלונות ראווה, ובזזו חנויות. בוואדי ובהדר הסמוכה הפכו מועדוני מפא"י וההסתדרות הכללית למטרה לזעם התושבים. המשטרה ניסתה לפזר את המפגינים בכוח, ו־13 שוטרים ו־2 מפגינים נפצעו. 34 מפגינים נעצרו. "ליכוד עולי צפון אפריקה", שהוקם זמן קצר לפני כן, הכריז בבית הכנסת רמב"ם על שביתה כללית.

ב־11 ביולי פרצו מהומות אלימות ברחבי ישראל, ביישובים בהם רוכזו מזרחים כמו טבריה, באר שבע ומגדל העמק.

תגובת הממשלה

הממשלה התכנסה בעקבות האירועים לישיבת חירום. רוב השרים התייחסו בחומרה למארגני ההפגנות ותבעו מהמשטרה לנקוט יד קשה נגדם[1]. לוי אשכול, שישב בראש הישיבה כמחליפו של דוד בן-גוריון, ראה באירועים חיזוק לעמדתו התומכת בעלייה סלקטיבית: ”היה יהודי כמוני שמשך שנים הרבה טען: עלייה קצת סלקטיבית... ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות... אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו”. אשכול לא קיבל את הטענות למצוקה ולאפליה והאשים את המוחים במצבם: ”יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו, חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק... אני אומר לכולנו: (אין כאן) שום צל ורמז של הרקע הסוציאלי. קראתי בעיתון שאחד רגז שהגיע לכך שהוא רועה זונות. מישהו הכריח אותו לכך?”. אשכול ייחס את ידוי האבנים בהפגנות ל"מנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל".

שר העבודה מרדכי נמיר האשים את מנחם בגין בליבוי המהומות: ”רק לפני מספר שבועות שמעתי שבגין אמר שלא פגש מצב מהפכני כמו ששורר עכשיו בארץ. אפשר לסמוך עליו... אני חושב שזו עבודה של בגין, שהיא מביאה ומוכרחה להביא להתפרעות, לזריקת האבנים למשרדי הסוכנות היהודית, לשבירת מועדון ההסתדרות. יש כמה התפרצויות שאנו שותקים עליהן. כל זה מתרחש בעונה שלא היתה כמוה מבחינת העבודה והתעסוקה, שלא הייתה כמוה אפילו בשלוש השנים האחרונות שהייתה תעסוקה כמעט מלאה... הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה”.

שר הפיתוח מרדכי בנטוב תמך בפתרון המצב על ידי פעולה משטרתית תקיפה: ”הייתי מייעץ שהמשטרה תהיה יותר עצורה בדיבורים ותעשה מעשים... כוחות חזקים של המשטרה ידכאו”. שר המשטרה בכור שטרית תיאר את המפגינים כ"אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים ומופקרות וגם אנשים סתם מהקהל" וחשש מהשפעת המהומות על ערביי ישראל: ”זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים... הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי מדוע להם אסור?”.

השר משה כרמל היה היחיד שראה במחאה ביטוי למצוקה אמיתית ”המצב בתעסוקה והמצב בשיכון הוא 'שורש פורה ראש ולענה'... ביקרתי בכמה מקומות, במעברות, הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי, לא ידעתי שיש במדינת ישראל תמונות כאלה”. בעקבות המחאה, הממשלה החליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני כדי לבדוק אם המוחים הופעלו על ידי גורמים חיצוניים, את תפקוד המשטרה ואת הסיבות למחאה.

ועדת עציוני

הועדה הוקמה ב-19 ביולי 1959 על פי פקודת ועדות החקירה (שקדמה לחוק ועדות החקירה שהוחל משנת 1968) וחבריה היו:

  1. משה עציוני - יו"ר.
  2. ח"כ יעקב קליבנוב.
  3. הרב יצחק אביחצירא.
  4. הסוציולוג פרופסור שמואל נח אייזנשטדט.
  5. עורך הדין רם סולומון.

מטרות החקירה

השאלות שהוצגו לוועדה היו[2]:

  • "כיצד ובאילו נסיבות פעלה המשטרה".
  • "מה היו הגורמים והנסיבות שהביאו אנשים מהקהל לקחת חלק בתקריות".
  • "האם הייתה בהתפרעויות יד מכוונת".

העדים

בפני הוועדה הופיע צעיר בשם דוד בן הרוש, שסיפר את סיפור האפליה ממנה סבל, לטענתו. דבריו עוררו הזדהות ותמיכה, ובן הרוש הפך לדמות הייצוגית של שכונת ואדי סאליב. בבחירות לכנסת בשנת 1959 התמודד בן הרוש ברשימה של יוצאי מרוקו, אך לא עבר את אחוז החסימה. מצע התנועה, שנוסח בידי בן הרוש בשבתו בכלא, כלל בעיקר דרישות חברתיות לשיפור מצבם של העולים:

א. קודם כל, החשוב מכל, חופש הכלל והפרט, חופש העיתונות, חופש הדת.

ב. חיסול האפליה, חיסול הקיפוח והפרוטקציה.

ג. חינוך תיכון חינם לכל תלמיד מוכשר.

ד. הבטחת קיום מינימלי לכל אדם; חיסול משרות כפולות לאדם אחד.

ה. דיור אנושי לכל משפחה, חיסולן המיידי של כל המעברות, חיסול משכנות העוני, בניית רווקייה לחיילים משוחררים ולרווקים מחוסרי בית.

ו. ביטוח בריאות ממלכתי.

ז. הגדלת קצבאות הזקנה על ידי ביטוח לאומי.

דוד בן-הרוש, טיוטה בכתב יד למצע "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" מעזבונה של העיתונאית חנה שם טוב

בנוסף, כלל המצע גם "בחירת רב ראשי ("ראשון לציון") אחד לישראל ללא כל קשר עדתי" וקריאה לביטול הממשל הצבאי על הערבים בישראל[3].

עד נוסף ממשתתפי המחאה, משה גבאי, סיפר לחברי הוועדה על גזענות שהופנתה כלפיו מאז עלייתו ממרוקו[1]: "גם בבית הספר לא קראו לי בשמי הנכון, קראו לי מרוקו וזה העיק על לבי". בנוסף, סיפר על אפליית מזרחים בלשכת העבודה: ”אילו לי היו פרוטקציות הייתי מזמן יושב באיזה משרד. לצערי הרב, אף אחד לא שואל אותי אפילו מה שלומך, כי יש אנשים שבעים אז הם לא דואגים לרעבים. לא אכפת להם... לדעתי כל הספרדים מקופחים ולא רק המרוקנים - בגדד, פרס, עיראק... בבתי החרושת ובמפעלים בחיפה מכניסים אותנו לעבודה רק שלושה שבועות לפני הפסח או ראש השנה כדי שיהיה לנו איך להעביר את החג. כל השאר זה חוסר עבודה ודחק”.

אל תחשבו שכל המרוקנים רוצים לגור בוואדי סאליב. רבים רוצים לצאת לספר, רק שנהיה בני אדם. אבל מה כואב לנו? כאשר באה אונייה מרומניה את העולים משכנים בקריית מוצקין וקריית חיים ובנווה שאנן, ולא שולחים אותם לספר. רק את המרוקנים שולחים לספר, לחבל לכיש ולשובל ולנגב... אני רק יודע דבר אחד: בלי הספרדים לא הייתה מדינה וצריך לתת להם לחיות כמו בני אדם... אני מתפלל לאלקים שגם הילד שלי יוכל ללכת לקייטנה, אם כי אינני חושב שיוכל כשאני רואה את הילדים הקטנים המתרוצצים בוואדי סאליב חצי עירומים או עירומים לגמרי ומלקטים אבנים וחול ואדמה כי אין להם מה לאכול... אני גר בוואדי סאליב משנת 51', אולם לא שמעתי שאיזה עיתונאי יבוא ויתעניין בחיינו ויכתוב עלינו. אולם לאחר המקרה הנורא באים כולם וכותבים, ופתאום עלינו לכותרות... אני זוכר שהייתי פעם בטירה הדרומית באסיפה של בן גוריון והוא הבטיח שבעוד שנתיים יחוסלו המעברות, אולם זה שקר. אמא שלי עד היום יושבת בצריף ובוודאי תשב עוד חמש שנים. אמנם בונים עכשיו שיכון אבל היא צריכה לשלם אלף או אלפיים לירות, ומאיפה תיקח? ואנו עובדים בדחק, כבוד השופט, אתה אינך יודע מה זה כי אף פעם לא עבדת בזה... אני אומר לכם בכנות, אני לא אוכל בשר במשך חודש ימים אפילו פעם אחת. לרוב אני אוכל תפוחי אדמה כי זה משביע. הבן שלי, מאז שנולד, אולי שלוש פעמים קניתי לו בננות... אני לא פוגש מרוקני אחד שאומר שטוב לו. הוא אומר: 'הלוואי ויבוא המוות, כל מרוקני שלא עובד והוא במצוקה מחכה למוות'"

מתוך עדותו של תושב השכונה, משה גבאי, בפני ועדת עציוני

[1]

מסקנות הוועדה

התנהגות המשטרה

הוועדה מצאה כי התנהגות המשטרה הייתה "מאופקת, זהירה מאד וללא שימוש באמצעים תקיפים" וכי "הדריכם רצון עז להימנע מכל מעשה נחפז", הדו"ח משבח את קציני המשטרה על ש"שוו נגד עיניהם שיקולים של חינוך אזרחי"[2].

"יד מכוונת" בהתפרעויות

על פי דו"ח הוועדה התחילו האירועים בערב ה 8.7.59 כהתפרצות ספונטנית מתוך הזדהות תושבים עם יעקב אלקריף. באירועי יום המחרת מצאה הוועדה יד מכוונת של "ליכוד עולי צפון אפריקה"[2]. ההכוונה התבטאה בהוראה לסגירת חנויות ואי יציאה לעבודה ובארגון התהלוכה. הוועדה לא מצאה הוכחות ל"יד מכוונת" באירועים האלימים החל משעות הצהרים ואחר הצהרים של אותו יום או לטענה ש"ליכוד עולי צפון אפריקה" פרסם כרוז הסתה.

גורמי ההתפרעות

הועדה מצאה כי בקרב עולי צפון אפריקה שוררת תחושת קיפוח ואף אפליה מכוונת שגרמו להתפרצות:

הוזכר הניצוץ ונזכרה היד שנטלה את הניצוץ והדליקה בו. ברם, אין ניצוץ מתלקח אלא אם חומר בערה נוח לדלקה עומד מוכן ומזומן לקראתו.

סעיף 9 למסקנות ועדת עציוני[2]

"חומרי הבערה" שמצאה הוועדה היו:

  • מצבה הקשה של השכונה מבחינת תנאי הדיור והתברואה:

במבנים דחוקים ואפלים, ביניהם כוכים בלתי ראויים למשכן אדם, מתגוררות בצפיפות משפחות מטופלות בילדים הרבה כשלא בכל "דירה" כזו מצויים תנאים סניטריים אלמנטריים.

סעיף 10 למסקנות הועדה

.

  • שיעור אבטלה גבוה ומספר רב של עובדים בעבודות דחק ביניהם משוחררי צבא רבים חסרי מקצוע. מצב התעסוקה יוצר ”אוירה של חוסר פרודוקטיביזציה ואי יכולת השתלבות אמיתית במשק העבודה והייצור”.
  • תחושות קיפוח של יוצאי צפון אפריקה:

אחוזים ניכרים מתוך השכונה נמנים על עדת יוצאי צפון-אפריקה, בעיקר מרוקו. נוכחנו לדעת... כי חלקים מסוימים של עדה זו טעונים מידה מרובה של הרגשת הפליה וקיפוח, לעיתים בצורה חריפה למדי... בידוד או הרגשת בידוד מן החברה הישראלית המושרשת, תוך תביעות רבות כלפיה.

סעיף 11 למסקנות הועדה

. על פי הדו"ח תחושה זו של אפליה מכוונת משותפת לחלקים ניכרים מהעדה המרוקאית בכל הארץ.

  • דעות קדומות וזלזול של "שכבות הרבות ומגוונות של הציבוריות הישראלית" ביוצאי צפון אפריקה, יחס היוצר ניכור ותחושת השפלה. בהקשר זה קבע היו"ר השופט עציוני: "כאן חטאנו כולנו, כאן אשמים אנחנו כולנו, לא פתחנו את ליבנו ובתינו בפני אלה הזקוקים בראש ובראשונה למידה גדושה של אהבת אחים".

אחריות הרשויות

על פי דו"ח הוועדה אין בסיס אובייקטיבי לתחושות האפליה והקיפוח של יוצאי צפון אפריקה:

לא נשאר בליבנו כל צל של ספק שהפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה והלאום אינה קיימת כלל. אם בשלבי ביצוע, בדרגים נמוכים יש ונוצרים מצבים של קיפוח והפליה למעשה, הרי שבמוסדות התכנון וקביעת המדיניות לא זו בלבד שאין זכר להפליה מכוונת אלא במקרים רבים קיימים רצון כנה, נטיה ברורה ומגמה בולטת לדאגה מיוחדת ומועדפת לעדות המזרח... בפני הועדה נצטיירה תמונה מרהיבה של סולידריות יהודית ואחווה לאומית...

סעיפים 13 ו14 בדו"ח ועדת עציוני

בעיותיה של העדה נובעות, על פי הדו"ח, מעקירתה של הקהילה מדפוסי חיים מושרשים. "מתוך תבניות מוצקות של מנהגים, הווי והשקפת עולם אל מערכת חברתית ומנטלית שונה לחלוטין".

עם זאת הוועדה הצביעה על מספרם המועט של התלמידים מעדות המזרח בלימודים על יסודיים ובמוסדות להשכלה גבוהה אך ציינה כי אין האשם ברשויות המדינה אלא בתנאים האובייקטיבים.

מסקנות

נהוג להניח כי תגובת התושבים נבעה ממצוקה סוציו-אקונומית ממנה סבלו. מצביעים על פערים שהלכו וגדלו ברמת ההכנסות בין המזרחים והאשכנזים, על אבטלה בקרב המזרחים ועל ניכור גדל והולך בין דור העולים, החש מוזנח ומקופח, ובין הוותיקים, אנשי מפא"י, שהיו ברובם ממוצא אשכנזי. אירועי ואדי סאליב העלו לראשונה את עוצמת הבעיה העדתית על סדר היום של מדינת ישראל, כאשר התברר כי רבים מעולי ארצות האסלאם חשו אפליה על רקע עדתי.

יעקב (עקיבא) אלקריף, או "דדון" כפי שכונה בשכונה, נותר משותק מהירי ושהה חודשים רבים בבית־החולים אסף הרופא מכיוון שלא היו לו קרובי משפחה בארץ. המשטרה לא ראתה לנכון לפצות את דדון על האירוע, מלבד הענקת כיסא גלגלים. ראש העיר אבא חושי הבטיח לשלוח לאלקריף עזרה סוציאלית, אך זאת לא נשלחה[4].

הממשלה הגיבה בניסיון לטפל בבעיות שחשפו המהומות, בטיפול נקודתי. השכונה פונתה מתושביה, הבתים הישנים נהרסו והתושבים קיבלו דיור חלופי, טוב יותר. כן הוגדלו תקציבי פינוי המעברות. הוגשו הצעות חוק לסיוע למשפחות מרובות ילדים, ולטיפול בחיילים משוחררים, בספטמבר 1959 הונהגו לראשונה קצבאות ילדים ששולמו למשפחות בעלות ארבעה ילדים ומעלה. על אף שמפלגות רבות, בהן מפלגות עדתיות ומפלגות אופוזיציה, ניסו לנצל את האירועים במערכת הבחירות, על מנת לנגח את מפא"י, זכתה המפלגה בבחירות שנערכו מספר חודשים לאחר האירועים לניצחון הגדול בתולדותיה. המחאה המזרחית המשיכה לרחוש מתחת לפני השטח, עד שהתפרצה שוב בתנועות המחאה של שנות ה-70 עם ייסודה של תנועת הפנתרים השחורים, ובמהפך הפוליטי של 1977. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי נותרו אירועי ואדי סאליב כסמל לתגובת המזרחים לתחושות הקיפוח שלהם.

ב-1979 ביים עמוס גיתאי סרט תיעודי בשם "מאורעות ואדי סאליב" בו התראיינו בני אדם שהשתתפו במאורעות או היו עדים להם. ב-1986 צילם גיתאי את סרטו העלילתי הראשון "אסתר" בחורבות ואדי סאליב.

לקריאה נוספת

  • אמיר גולדשטיין, מנחם בגין, תנועת חרות והמחאה המזרחית: בין ואדי סאליב ל'פנתרים השחורים', ישראל 12 (2007), עמ' 1-38.
  • יפעת וייס, ואדי סאליב: הנוכח והנפקד. ירושלים: מכון ון ליר בירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ז 2007 (קישור לקריאת המבוא לספר)
  • נערה בחולצה כחולה, רומן מאת גבריאל בן שמחון, הוצאת "ידיעות אחרונות ספרי חמד", אוקטובר 2013, 335 עמ'. מספר על תושבי העיר התחתית בחיפה בשנות ה-50 וכולל פרק ארוך בו מדבר דוד בן הרוש בקולו האוטנטי על אירועי ואדי סאליב ועל קורותיו הוא כמנהיג המרד.
  • אלי נחמיאס רונן שפיגל ואדי סאליב המיתוס ושברו: מאורעות ואדי סאליב במבט מחקרי חדש (תיאור הספר)
  • איתן כהן, ואדי סאליב שלי, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009
  • סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 1948–2003 (תל אביב: עם עובד, תשס"ד 2004), פרק שני: העשור הראשון: מהלם למחאה, תת-הפרק: "1959: מרד ואדי סאליב – ראשית המאבק המאורגן", עמ' 99–111

קישורים חיצוניים

הערות שוליים