פתרון המדינה האחת
"פתרון המדינה האחת" (באנגלית: One-state solution), כשלעיתים נעשה השימוש במונח "מדינה דו-לאומית" (Bi-national state), הוא שם כולל למגוון עמדות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שלפיהן יש להקים מדינה אחת בין הירדן לים. תומכי "פתרון מדינה אחת" תומכים ביצירת מדינה אחת אשר תכלול את שטחי ישראל, יהודה ושומרון (וחלק מהתומכים גם כוללים בפתרון זה גם את רצועת עזה). מדינה זו תכיל את תושביהם היהודים ובנוסף גם את תושביהם הערבים, אך קיימת אי הסכמה בין תומכי הפתרון בנוגע לאופי האזרחות ומידת שוויון הזכויות שיוענקו להם.
בעוד שחלק מאמינים ב"פתרון מדינה אחת" מטעמים אידאולוגיים, אחרים מרגישים שבשל המציאות בשטח, זהו הפתרון המעשי היחידי.
בישראל, קבוצת תומכים אחת ברעיון זה באה מקרב חסידי רעיון ארץ ישראל השלמה וקבוצת תומכים שנייה מגיעה ממחנה השמאל הרדיקלי. אף על פי שבמשך שנים האפשרות ליישום פתרון מסוג זה נידונה רבות, נכון לעשור השני של המאה ה-21 הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים" מקובל הרבה יותר בציבור.[1] בנובמבר 2007 בוועידת אנאפוליס הסכימו ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית כי זהו הפתרון הרלוונטי לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולא פתרון המדינה המשותפת.
מצדדי פתרון "מדינה אחת" טוענים שבהיעדר פתרון פוליטי מוסכם, תגיע ארץ ישראל למצב בו שתי הישויות הפוליטיות בה (מדינת ישראל והרשות הפלסטינית) יהיו כה שלובות זו בזו עד שלא ייתכן פתרון אחר זולת מדינה אחת גדולה (שיכולה להיות באופייה פדרציה). תומכי גישה זו מציינים שבשטחים שבהם שולטת ישראל כבר קיים רוב שאינו מיוצג פוליטית, ובשטח מדינת ישראל קיים מיעוט ההולך וגדל של אנשים שעשויים לתמוך במדינה אחת – ערביי ישראל, וגישה זו מכונה לעיתים "המציאות החד-מדינית" (One-state reality).
תולדות הארץ
ערך מורחב – הסכסוך הישראלי-פלסטיני
האזור שבין הים התיכון לנהר הירדן, המכונה בפי היהודים "ארץ ישראל", נקרא בשם "פלשתינה" על ידי הרומאים, ונקרא כיום על ידי הערבים "פלסטין", נשלט על ידי אימפריות שונות לאורך ההיסטוריה מאז חורבן ממלכת יהודה. משנת 1516 עד לסוף מלחמת העולם הראשונה, האזור נשלט על ידי האימפריה העות'מאנית.
במכתבי חוסיין-מקמהון, סר הנרי מקמהון הבטיח לחוסיין איבן עלי ותומכיו הערביים שטח של האימפריה העות'מאנית תמורת עזרה בגירוש הטורקים העות'מאניים מהאזור. חוסיין הבין זאת כהתחייבות להעביר את השליטה באזור ארץ ישראל לערבים, אף על פי שסר הנרי מקמהון והממשלה הבריטית טענו שהשטח שלימים נודע כפלשתינה-א"י הוחרג מהשטח אשר הובטח לו. בהסכם סייקס–פיקו נקבע כי הטריטוריה בה שוכנת ארץ ישראל תישלט על ידי בריטניה. בהצהרת בלפור הממשלה הבריטית הבטיחה "הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה", אך באותו הזמן גם דרשה "שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלשתינה".
בשנת 1922 חבר הלאומים נתנו לבריטניה מנדט על האזור. כמו כל מנדט חבר הלאומים, ניתן בכך מנדט (ייפוי כוח) לבריטים לשלוט באופן זמני על הטריטוריה. המנדט הבריטי הכיר בהצהרת בלפור וקבע כי הממשלה "תקל על ההגירה היהודית" אף שבאותו הזמן "היא תבטיח שהזכויות של שאר האוכלוסיות באזור לא יופלו לרעה".
מחלוקות על ההגירה היהודית לארץ ישראל וכמו גם הסתה מצד אמין אל-חוסייני הובילה לפרוץ האלימות הערבית כלפי האוכלוסייה היהודית במאורעות תר"פ בשנת 1920. מעשי אלימות נוספים פרצו שוב בשנת 1921 במהלך פרעות תרפ"א. בתגובה למעשי האלימות הללו, בריטניה הקימה את ועדת הייקרפט. האלימות פרצה שוב בשנת 1929 במאורעות תרפ"ט, בטבח חברון (תרפ"ט), ובטבח צפת. בעקובות מאורעות תרפ"ט, הבריטים מינו ועדה נוספת – "ועדת שאו" אשר פעלה תחת סר וולטר שאו. הדו"ח של ועדת שאו ייחס את האלימות ל"איבה אשר קיימת מצד הערבים כלפי היהודים כתוצאה מהאכזבות הפוליטיות והלאומיות שלהם ומתוך פחד לעתידם הכלכלי".
גל אלימות ערבי נוסף המכונה המרד הערבי הגדול פרץ בין השנים 1936–1939. הבריטים מינו את ועדת פיל בין השנים 1936 עד 1937 כדי לשים קץ לאלימות. ועדת פיל קבעה כי רק חלוקה של הטריטוריה תשים קץ לאלימות ולפיכך הציעה הוועדה על חלוקה אפשרית של ארץ ישראל. בקרב ההנהגה היהודית בישראל לא הייתה הסכמה כללית לגבי תוכנית חלוקה זו. בעוד שההנהגה היהודית קיבלה את הצעת החלוקה, לא כל החברים בה אישרו את החלוקה כפי שהוצעה על ידי ועדת פיל. ההנהגה הערבית דחתה את החלוקה של ועדת פיל בשלמותה. החלוקה המתכוננת ננטשה, ובשנת 1939 בריטניה הוציאה קובץ תקנות אשר נקרא הספר הלבן.
הספר הלבן של שנת 1939 ניסה לענות על הדרישות הערביות לגבי ההגירה היהודית לארץ ישראל דרך הגבלת כמות המהגרים ל-10,000 מהגרים יהודיים לשנה בתקופה שבין השנים 1939 ו-1944. לפי הספר הלבן לאחר 1944 תדרש הסכמה מצד הערבים להמשך ההגירה היהודית לארץ ישראל. הספר הלבן של 1939 נתפס על ידי ההנהגה היהודית כהפרה של עקרונות הצהרת בלפור, ובשל הרדיפה היהודית בשואה, יהודים המשיכו להגר באופן בלתי חוקי, תקופה אשר מכונה ההעפלה.
האלימות המתמשכת והמחיר הכבד אותו גבתה מלחמת העולם השנייה גרמו לבריטניה להפנות את עניין ארץ ישראל לאו"ם בשנת 1947. בעצרת הכללית של האו"ם, הוחלט לחלק את ארץ ישראל המערבית למדינה יהודית ומדינה ערבית. הקהילה היהודית קיבלה את תוכנית החלוקה של האו"ם והכריזה על עצמאותה כמדינת ישראל במאי 1948. ההנהגה הערבית דחתה את תוכנית החלוקה ופעלה לסכלה בכוח, שישה צבאות ערב, לבנון, סוריה, עיראק, ירדן, מצרים וסעודיה חברו לערביי ארץ ישראל, שפתחו במלחמת האזרחים נגד היישוב היהודי כבר למחרת הכ"ט בנובמבר, ופלשו לשטחה של מדינת ישראל בליל הכרזתה. המלחמה, אשר ידועה לישראלים כמלחמת העצמאות ולפלסטינים כנכבה ("האסון"), יצרה הן את בעיית הפליטים היהודים ממדינות ערב והן את בעיית הפליטים הפלסטינים מקרב ערביי ארץ ישראל.
התפתחות היסטורית
אופי המדינה
- ערך מורחב – גישות למדינת ישראל
הימין הישראלי
בקרב תומכיה הישראלים-ימניים של "פתרון מדינה אחת" נמצאת קבוצת תומכי ארץ ישראל השלמה אשר שואפים למדינה אחת יהודית בכל רחבי ארץ ישראל המנדטורית. קבוצה זאת סוברת שפתרון זה צריך לכלול הסדר של המאזן הדמוגרפי בין יהודים ללא-יהודים (המכונה בפיהם "האיום הדמוגרפי") באמצעים שונים, כגון:
- העברת כל ערביי יהודה, שומרון ועזה למדינה ערבית אחרת (פתרון המכונה "טרנספר").
- מניעת אזרחות ישראלית מהתושבים הערבים או הענקת אזרחות מוגבלת, ללא הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון (פתרון המכונה על ידי המתנגדים לו "אפרטהייד").
- עידוד הגירת הערבים על ידי תמריצים כלכליים.
לאחר ההתנתקות מרצועת עזה והשתלטות החמאס על השטח, מרבית התומכים ברעיון המדינה האחת אינם כוללים את הרצועה כחלק מהשטח המיועד למדינה האחת, ובשל כך חלקם אינו חושש ממתן אזרחות לכלל ערביי יהודה ושומרון לאור השינויים הדמוגרפים שחלו בעשור האחרון[דרוש מקור]. דמויות בולטות בימין כגון משה ארנס, ראובן ריבלין, ציפי חוטובלי ואורי אליצור הביעו תמיכה בפתרון מדינה אחת שיכלול מתן אזרחות ישראלית מלאה לערביי יהודה ושומרון.[2]
השמאל הישראלי
תומכיה היהודים של "פתרון מדינה אחת" במחנה השמאל מתחלקים לשתי קבוצות. האחת שואפת להקמה של מדינה דמוקרטית המחויבת באופן שווה לכל אזרחיה ("מדינת כל אזרחיה"), נטולת מחויבות מיוחדת ללאום זה או אחר. השנייה מצדדת ברעיון הבית הלאומי – קרי, מדינה בעלת מחויבות מיוחדת לעם היהודי, אך באופן שאינו מפלה לרעה את אזרחיה הלא יהודים של המדינה.
הפרשנות הפלסטינית
בצד הפלסטיני אין תמיכה ממשית לרעיון של מדינה יהודית בכל שטחי ארץ ישראל המנדטורית. גורמי שמאל רדיקליים פלסטינים, בעיקר קומוניסטיים, הביעו תמיכה בעקרון המדינה הדו-לאומית (לפיו המדינה תהיה חסרת אופי לאומי ברור ותהיה מעין שילוב בין ישראלים לפלסטיניים). גורמים ימנים קיצוניים ואיסלאמיסטיים בצד הפלסטיני (כגון חמאס או הג'יהאד האיסלאמי) תומכים בהקמת מדינה פלסטינית אחת בכל שטחי ישראל, הגדה המערבית ועזה.
קבוצות קומוניסטיות
 |
ראו גם – קומוניזם |
קומוניסטים משני צדדי המתרס הביעו תקווה להקמת מדינה אחת, בעלת שלטון קומוניסטי.
ביקורת
"פתרון מדינה אחת" זכה לביקורת באוכלוסייה הישראלית ובאוכלוסייה הפלסטינית בשל מגוון סיבות. בין היתר נטען כי תחת המנדט הבריטי, האלימות הערבית פרצה בשנת 1920, 1921, 1929 ובין השנים 1936–1939 אף על פי שבאותה התקופה הייתה קיימת באזור מדינה אחת, וב-1937 ועדת פיל המליצה על חלוקת ארץ ישראל המערבית כפתרון לסכסוך המתמשך. הסדרים דומים ביוגוסלביה (שהתפרקה תוך מלחמות בין העמים המרכיבים אותה) ולבנון (שסבלה ממלחמת אזרחים ממושכת בין הנוצרים והמוסלמים המתגוררים בה) נכשלו ויצרו סכסוכים נוספים.
במקום זאת, חלק מהציבור הישראלי וחלק מהציבור הפלסטיני מעדיף את פתרון "שתי מדינות לשני עמים".
רבים מהמתנגדים לחזון זה מקרב האוכלוסייה הציונית טוענים כי פתרון זה בו המדינה האחת אשר תשלוט בשטחים אלו תהיה מדינה אסלאמית או יהודית אשר תשלוט תחת חוקי תורת ישראל או האסלאם או חוקי השריעה אינה תואמת את חזונם אשר היא ביסודה הייתה להקים מדינת מקלט פרו-מערבית לניצולי השואה הציונים מלחמת העולם השנייה. אחרים טוענים כי פתרון זה נוגד את החזון הפאן-ערבי. אף על פי כן, הרעיון עדיין נהנה מהתמיכה של בערך רבע מציבור הבוחרים הפלסטיני.[3]
רבים מהמתנגדים לחזון זה מקרב האוכלוסייה היהודית-ישראלית טוענים כי פתרון זה יסכן את ביטחונה של האוכלוסייה היהודית בישראל ואת צביונה היהודי המובהק של מדינת ישראל, שכן גודל האוכלוסייה הלא-יהודית יהיה דומה לגודל האוכלוסייה היהודית. כהוכחה לסכנות הטמונות במהלך זה, מתנגדים אלו מצביעים על המהומות הערביות אשר היו מכוונות נגד האוכלוסייה היהודית לפני הקמת מדינה ישראל ב-1948, ועל האלימות הנוכחית של שתי האינתיפאדות, ואשר לדעתם הסיבה להיווצרותם טמונה ברגשות האנטישמיים של הפלסטינים כלפי האוכלוסייה היהודית. אחרים מתנגדים לפתרון זה על רקע דתי ולאומי, ומאמינים שלעם היהודי מוקנות על פי המשפט הבינ"ל זכויות בלעדיות לקרקע מערבה מהירדן (ובמקרים מסוימים, אף הרבה יותר). חלק מהיהודים הישראליים תומכים בפתרון מדינה אחת: בסקר משנת 2000 אשר התבצע לאחר פרוץ האינתפאדה השנייה מצא ש- 18% מהיהודים הישראליים תמכו באותה העת ב"פתרון מדינה אחת".[4]
כמו כן, בקרב היהודים קיים חשש מרוב ערבי במדינה האחת (בהנחה שהיא תהיה דמוקרטית), וחשש זה מרתיע יהודים רבים מלצדד בפתרון זה. כך למשל פורסם שבסוף 2011 גרו ממערב לירדן לפחות 12 מיליון תושבים,[5] מהם 5.9 מיליון יהודים[6] ולפחות 5.8 מיליון ערבים.[7]
לקריאה נוספת
- יוסף הלר, מ'ברית שלום' לאיחוד: יהודה לייב מאגנס והמאבק למדינה דו-לאומית, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ד.[8]
- בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות: ישראל ופלסטין, עם עובד, 2012.
- אבי-רם צורף, קדמה מזרחה: ר' בנימין, דו-לאומיות וציונות-שכנגד, מרכז זלמן שז"ר, 2023.
קישורים חיצוניים
- לינוי בר-גפן ומירון רפופורט, מתנחלים ופלסטינים מוכנים לדבר על דו קיום, בלי שאף אחד יצטרך לוותר על הבית, באתר הארץ, 14 בינואר 2010
- מירון בנבנישתי, כך הפכה ישראל למדינה דו-לאומית, באתר הארץ, 23 בינואר 2010
- נועם שיזף, קבלו את החזון המפתיע של הימין הישראלי לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, באתר הארץ, 15 ביולי 2010
- נועם שיזף, פתרון המדינה האחת כבר כאן מזמן, באתר "שיחה מקומית", 17 באפריל 2014
הערות שוליים
- ^ סקר מכון טרומן, מרץ 2010, עלייה לעומת שנה קודם ב סקר מכון רפי סמית.
- ^ נועם שיזף, קבלו את החזון המפתיע של הימין הישראלי לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, באתר הארץ, 16 ביולי 2010
- ^ JMCC - Poll No. 63, November 2007 - Palestinian's opinions towards Fayyad's Government and the Fall Peace meeting, www.jmcc.org
- ^ JMCC - Poll No. 39 Part II, December 2000 - Four Months after the Beginning of the Palestinian Intifada: Attitudes of the Israeli and Palestinian Publics towards the Peace Process, www.jmcc.org
- ^ עקיבא אלדר, הממשלה מודה: אין כבר רוב יהודי בין הירדן לים, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2012
- ^ הירחון הסטטיסטי לישראל, 9/2012
- ^ הירחון הסטטיסטי מצביע על 300 אלף שאינם יהודים או ערבים
- ^ ביקורת: תמר הרמן, כעוף החול – לתולדות הגישה הדו-לאומית, קתדרה 113, ספטמבר 2004, עמ' 196-192.
37044370פתרון המדינה האחת