עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה
| תאריכים | 26 בינואר 2006 – 14 ביוני 2007 (שנה ו־19 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | רצועת עזה (עיקר העימות) ויהודה ושומרון | |||||||||||||||||
| תוצאה | חמאס השתלט על רצועת עזה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה (בערבית: النزاع بين فتح وحماس) שמכונה לעיתים גם "מלחמת האזרחים הפלסטינית" הוא שם לסדרה של עימותים אלימים בין פת"ח לחמאס שנערכו לאורך השנים 2006 ו-2007, והסתיימו בהשתלטות חמאס על רצועת עזה והשתלטות מחודשת של פת"ח והרשות הפלסטינית על שטחי A ביהודה ושומרון. ההשתלטות על רצועת עזה התרחשה בין ה-12 ל-14 ביוני 2007. גדודי עז א-דין אל-קסאם והכוח המבצע של חמאס השתמשו בנשק חם לכיבוש מוסדות השלטון וכל שטחי רצועת עזה, תוך רציחת פעילי פת"ח שניסו להתנגד וכליאתם של רבים אחרים. ב-14 ביוני הודיע אבו מאזן על פיטורי ממשלת האחדות של פת"ח וחמאס, ופעילי פת"ח ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים הסרים למרותו החלו במעצר אנשי חמאס והחלפתם במוסדות הרשות הפלסטינית בגדה המערבית.
רקע
שורשיו של העימות בין פת"ח וחמאס הם בתחרות ארוכת שנים על ההגמוניה הלאומית הפלסטינית. תחרות זו, בין הפת"ח (שייצג את הזרם הלאומי) לבין חמאס (שייצגה את הזרם האסלאמי), התפרצה ב-2006–2007 לאור מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004, נסיגתה של ישראל מרצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות, ותוצאות הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית שנערכו בינואר 2006.
הקמת חמאס
טרם הקמת חמאס, ההגמוניה במוסדות הפלסטיניים הלאומיים ובקבלת ההחלטות הלאומית הייתה של הפת"ח, שנתפס כמייצגה של התנועה הלאומית הפלסטינית. פת"ח נהנה משליטה רבה מאוד על הארגון לשחרור פלסטין, והנהגת פת"ח (וערפאת אישית) נתפסה בקרב הקהילה הבינלאומית, מדינות ערב וישראל כהנהגת העם הפלסטיני.
הקמת חמאס, תנועה החותרת לשינוי פני החברה הפלסטינית, היוותה קריאת תיגר אידאולוגית על פת"ח ועל הזרם הלאומי ככלל. הן בשאלת פני החברה הפלסטינית (חברה דתית אדוקה לעומת גישה נייטרלית השואפת למדינה מודרנית), הן בשאלת היעדים הלאומיים הפלסטיניים (חתירה לסילוק ישראל והקמת מדינה מהירדן עד הים לעומת נכונות להסתפק בגבולות 67'), והן בשאלת האמצעים להשגתם (התנגדות מזוינת לישראל או שילוב בין מאבק מזוין למשא ומתן מדיני).
על אף שמציאות ששררה בעת הקמת חמאס (האינתיפאדה הראשונה, שליכדה את החברה הפלסטינית נגד ישראל) הייתה גורם מאחד ומקרב בין התנועה לבין פת"ח – כבר בשנים הראשונות נקלעו התנועות לשורת עימותים מתוקשרים, לרבות התנגשויות מזוינות בין פעיליהן. עימותים אלו, שאמנם הביאו למספר נפגעים מצומצם, לא הביאו לפגיעה בעמדה העקרונית של שתי התנועות שראו זו בזו שותפות במאבק מול ישראל.
הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית
הסכם אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית בעקבותיו הביאו להחרפה במתח בין התנועות, לאחר שחמאס סירבה להכיר בהסכם ונמנעה מלהשתלב במוסדות הרשות הפלסטינית. השימוש של חמאס בפיגועי ההתאבדות, והלחצים החיצוניים שפיגועים אלו יצרו עבור הנהגת הרשות, הביאו לאימוץ הולך וגובר של מדיניות כוחנית מצד הרשות לריסון חמאס. מדיניות זו נשענה בהתחלה על סיכול נקודתי של טרור מול ישראל ומעצרים ספוראדיים של פעילי התנועה, אך התגברה יותר ויותר ככל שפיגועי ההתאבדות של חמאס איימו לפגוע באינטרסים של הרשות.
בשנים הראשונות של הרשות הפלסטינית בלטו שני אירועים מרכזיים כשיא המתח בין הרשות לחמאס: אירועי "מסגד פלסטין" ב-1994, בהם דיכוי הפגנות של חמאס מצד הרשות הביא לכעשרה הרוגים של חמאס, ופעילות רחבה שיזמה הרשות באפריל 1996 לפגיעה בחמאס לאחר שורת פיגועי התאבדות בישראל. פעילות זו כללה מעצרים המוניים של אלפים מפעילי התנועה, סגירה ממושכת של מוסדות הצדקה שלה, וכן עינוי והשפלה פומביים של בכירים בתנועה (לרבות גזיזת זקנים). אירועים אלו, שלא הצליחו למנוע את העלייה בפופולריות של חמאס לאורך זמן, נחרטו עמוק בזיכרונם של בכירי חמאס, שאף שבו והתייחסו אליהם כעבור שנים בתור "בגידה" מצד הרשות.
בשנים שלאחר "אירועי 1996" ועד לפרוץ האינתיפאדה השנייה, ניהלו חמאס והרשות הפלסטינית מערכת יחסים רגועה יותר. חמאס אמנם נמנעה מלהכיר באוסלו וברשות הפלסטינית, אך מיתנה את הביקורת על הרשות, ואף הקימה "מפלגת חזית", אשר ייצגה את התנועה בזירה הפוליטית. הרשות מיתנה את פעילותה כנגד חמאס, על אף שהמשיכה לפרקים בפעילות שנועדה לסכל טרור שאיים על האינטרסים של הרשות.
האינתיפאדה השנייה
האינתיפאדה השנייה הביאה לשינוי ביחסי הכוחות שבין חמאס ופת"ח. כישלון המגעים המדיניים היווה הוכחה לצדקת הדרך האידאולוגית של חמאס, ששללה הסדרים עם ישראל. הצורך של הרשות בשיתוף פעולה עם חמאס (בפרט בשנתיים הראשונות לאינתיפאדה) הביא להתרת רסן מצד הרשות, להפסקת הפיקוח על מוסדות חמאס, לשחרור פעיליה שהיו אסורים בידי הרשות ולהרחבת חופש הפעולה שלה. מנגד - מעורבות הרשות בטרור (בתחילת האינתיפאדה באופן כמעט בלעדי) הביאה לשחיקה מצד התמיכה הבינלאומית ברשות ולמהלכים צבאיים מצד ישראל שפגעו באופן רב במוסדותיה וביכולות מערך הביטחון הפלסטיני. חמאס, שלאחר מבצע חומת מגן הובילה את טרור המתאבדים נגד ישראל, זכתה לעלייה משמעותית בפופולריות הציבורית שלה בעקבות ההקצנה ברחוב הפלסטיני ופעילותה במישור החברתי והכלכלי, נתפסה החל מהאינתיפאדה כגורם מרכזי במפה הפוליטית הפלסטינית שלא ניתן להתעלם ממנו בקבלת ההחלטות הלאומית. כך, למשל, כבר בקידום הפסקת האש של יוני 2003 (ההודנה), נדרש אבו מאזן להגיע להסכמה עם חמאס בדבר מועד הפסקת האש.
פעילות צה"ל לאורך האינתיפאדה הביאה בהדרגה גם למגמת בידול משמעותי בין יהודה ושומרון לעומת רצועת עזה. צה"ל נמנע מכיבוש מחדש של הרצועה, וניהל מדיניות שונה כלפי כל אחד מהאזורים (מגמת הבידול הגיעה לביטוי מלא בתוכנית ההתנתקות, ראה בהמשך). הבידול השפיע באופן משמעותי גם על יחסי הכוחות שבין חמאס לפת"ח – בעוד ברצועה יכלה חמאס להביא לידי ביטוי את הפופולריות הציבורית שלה ולהתעצם מבחינה צבאית ופוליטית, היא נבלמה ביהודה ושומרון על ידי הרשות הפלסטינית וישראל.
לאחר מות ערפאת
יאסר ערפאת היה חסם משמעותי במתח שבין חמאס ופת"ח. זאת, עקב ההילה הציבורית שנהנה ממנה כמנהיג היסטורי של העם הפלסטיני, יכולותיו לתמרן בין גורמי הכוח השונים, ובעיקר בשל התעקשותו לשמר מסגרת שיתוף פעולה בין הרשות לבין חמאס והאופוזיציה ככלל. מותו הביא לנכונות גוברת מצד חמאס לקרוא תיגר על מעמד הרשות, ולעלייה עקבית ומתמשכת במתח שבין חמאס ופת"ח.
מחמוד עבאס (אבו מאזן), שנבחר לאחר ערפאת ליושב ראש הרשות הפלסטינית וליו"ר הוועד הפועל של אש"ף, אמנם הסתייג מהשימוש בטרור ככלי להשגת היעדים הפלסטיניים, אך בחר בשנותיו הראשונות לנשיאות לנסות לשתף פעולה עם חמאס, ולגרום לתנועה להפוך מתנועת טרור למפלגה פוליטית. ב-17 במרץ 2005, הגיעו חמאס, פת"ח ועשרה פלגים פלסטינים נוספים להסכם קהיר – אשר במסגרתו הוסכם על השתתפות חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית והשתלבות מצידה באש"ף (ההשתלבות באש"ף מעולם לא מומשה). הסכם קהיר, לצד הציפייה לנסיגת ישראל מהרצועה, מיתן באופן זמני את המתיחות בין חמאס לפת"ח, על אף שזו התפרצה באופן אלים לפרקים.
הערכות המודיעין הישראלי
במהלך ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות נעשו ניסיונות חיזוי של המצב ברצועה לאחר השלמת התוכנית. בעוד בפיקוד הדרום עלתה אפשרות כי החמאס יצבור כוח, יצליח להשתלט על הרצועה שנשלטה על ידי הפת"ח ויחריף את הלחימה בישראל, גורמים באמ"ן העריכו כי בתום תוכנית ההתנתקות יפחת איום הטרור וישרור שקט ביטחוני. גם לאחר ניצחון החמאס בבחירות ברצועת עזה והתגברות הברחות אמצעי הלחימה ממצרים דרך מנהרות ציר פילדלפי הייתה הערכה במודיעין הישראלי כי החמאס ישמור על השקט, וכי החלשותו של הפת"ח ברצועה תעודד את אנשיו להילחם בחמאס. האפשרות כי חמאס יבצע הפיכה צבאית וישתלט על הרצועה לא נחזתה כתרחיש סביר גם זמן קצר קודם השתלטות החמאס על הרצועה.[2]
העימותים בין פת"ח וחמאס עד להפיכה
ערך מורחב – הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית 2006
ההצלחה היחסית של החמאס בבחירות לרשויות המקומיות וניצחון חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (בינואר 2006) הציב את פת"ח וחמאס במצב חדש. לראשונה, הרשות הפלסטינית, שמאז הקמתה נשלטה בדומיננטיות על ידי הפת"ח, הובלה על ידי ממשלה בעלת רוב בפרלמנט מטעם חמאס. עד לאותן בחירות חמאס נתפסה כאחד האיומים המרכזיים ליציבות הרשות, עד כדי שתפקיד אחד ממנגנוני הביטחון שלה הוא למנוע את עליית חמאס.
פת"ח אמנם הכיר רשמית בתוצאות הבחירות ואבו מאזן מינה את אסמאעיל הנייה לראשות הממשלה, אך פעל להכשלת חמאס וממשלתה באמצעות מנגנוני הביטחון (שלמעשה המשיכו להיות כפופים לפת"ח), איגודים מקצועיים (באמצעות שביתות) ובשטח. זמן קצר לאחר הקמת הממשלה מטעם חמאס נקלעו התנועות לעימות מתמשך סביב שורת סוגיות: השליטה במנגנוני הביטחון, מאבקי סמכויות בין הנשיאות (שנשלטה על ידי פת"ח) לבין הממשלה (שנשלטה על ידי חמאס), אי-תשלום המשכורות לעובדי הרשות (שרובם היו מזוהים בשלב זה עם פת"ח), והיחסים בין הרשות לגורמים חיצוניים. הוויכוחים במישור הפוליטי החלו להידרדר בהדרגה לעימותים בין פעילי התנועות בשטח, והביאו בהדרגה לסדרת מהלכים שנקט כל צד בניסיון לכבוש לעצמו נתח שלטוני רב יותר. בתקופה זו, המהלך הבולט ביותר היה הקמת הכוח המבצע על ידי חמאס – מנגנון ביטחוני עצמאי שנאמן לשורות התנועה (שפורק לאחר השתלטות חמאס על הרצועה). ההרוגים הראשונים בעימות בין התנועות היו במאי 2006 בניסיון התנקשות בסלימאן אבו מטלק (אחד ממפקדי הביטחון המסכל ברצועה באותה תקופה), ועד לחטיפת גלעד שליט ומבצע גשמי קיץ, נהרגו עשרות אנשים משתי התנועות בעימותים מקומיים, בניסיונות התנקשות ובמהומות המוניות.
בין יוני לספטמבר 2006 פחת משמעותית מספר העימותים בין פת"ח וחמאס, וזאת לאור העימות בין חמאס לישראל. במקביל, החלו מאמצים רבים לגישור בין התנועות. באותה תקופה נחתם על ידי אסירי התנועות בכלא הישראלי מסמך האסירים, שהיה הבסיס למסמך ההסכמה הלאומי. שני המסמכים קראו לאחדות שורה פלסטינית ולהקמת ממשלת אחדות.
לאחר מבצעי גשמי קיץ
לאחר סיום מבצע גשמי קיץ העימותים בין חמאס לפת"ח החריפו, מאבקי סמכויות בין הנשיאות לממשלה, כישלון במגעים על הקמת ממשלת אחדות, וריבי חמולות מקומיים ברצועת עזה. חודש ספטמבר, שאמנם התקיימו בו מעט אירועים אלימים יחסית, לווה בשביתה שהובילו האיגודים המקצועיים הפלסטינים (שרובם מזוהים עם פת"ח) וזאת במחאה על אי-תשלום משכורות מאז השבעת ממשלת חמאס. העימות בין פת"ח לחמאס אמנם גבה פחות קורבנות אלימים בשלב זה, אך לווה בקמפיינים מתריסים ומתסיסים רבים מאוד של התנועות אחת כנגד השנייה.
עלייה משמעותית ברף האירועים החלה בדצמבר 2006, עם רצח שלושת ילדיו של בהאא' בעלושה, קצין בכיר במודיעין הכללי הפלסטיני, שורת ניסיונות התנקשות בבכירים משני הצדדים (לרבות אבו מאזן, מוחמד דחלאן, אסמאעיל הנייה וסעיד ציאם), והצטרפות השלוחה של אל-קאעידה בפלסטין וחמולת דע'מש למאבק נגד חמאס (בעקבות אירוע מקומי). בדצמבר 2006 נחטף סופיאן אבו זיידה, שר בממשלה וחבר בכיר בפת"ח. הוא שוחרר תוך כמה שעות לאור אולטימטום של פת"ח. סבב עימותים זה החל לדעוך בהדרגה בתחילת חודש ינואר, ולווה בניסיונות גישור אישיים בין אבו מאזן לח'אלד משעל, שאף נפגשו בסופו של סבב העימותים בדמשק (ללא הצלחה להגיע להסכמות).
סבב עימותים נוסף החל בסוף ינואר 2007, והגיע לשיאו ב-27 בינואר, במהלכו נהרגו 24 פעילים משני הצדדים בחילופי האש. סבב זה כלל לראשונה פריצות ופוגרומים מתוקשרים על ידי כל צד, במוסדות ציבוריים שמזוהים עם הצד השני. למשל, מנגנוני הביטחון המזוהים עם פת"ח פרצו באופן מתוזמן לאוניברסיטה האסלאמית בעזה, שמזוהה עם חמאס, בטענה שהיא משמשת לצרכים צבאיים. גל שני של האירועים החל ביוזמת חמאס בתחילת פברואר, וכלל שורה של פגיעות בבסיסי מנגנוני הביטחון של פת"ח ברצועה. בסך הכל, נהרגו רק באותו שבוע של עימותים למעלה מ-90 איש, רובם פעילי חמאס או פת"ח, אך ביניהם גם לפחות 20 אזרחים שלא היו מעורבים.
הסכם מכה והקמת ממשלת האחדות
ב-8 בפברואר הוכרז על סיומם הרשמי של העימותים האלימים, בוועידת פסגה במכה בהשתתפות עבדאללה, מלך ערב הסעודית, אבו מאזן וחאלד משעל. בפגישה הוסכם על הקמת ממשלת אחדות פלסטינית.[3] ממשלת האחדות הושבעה בפועל ב-17 במרץ 2007. בראשותה עמד אסמאעיל הנייה מחמאס והיא כללה נציגים ממרבית המפלגות הפלסטיניות. למרות זאת נמשכו העימותים, ברמת עצימות נמוכה יותר.[4]
במקביל, ב-12 במרץ 2007, נחטף ברצועת עזה כתב ה-BBC אלן ג'ונסטון על ידי חמושים בלתי ידועים,[5] דבר שהביא לעזיבת מרבית הכתבים הזרים. עובדה זו, בצירוף הרס שיטתי של בתי קפה אינטרנט ברצועת עזה על ידי קבוצות אסלאמיות[6] (החמאס, הג'יהאד ואחרים) הביאה להקטנה דרסטית ברמת המידע הזורם מהרצועה החוצה.
כלי תקשורת המזוהים עם פת"ח דיווחו כי זמן קצר לאחר הסכם מכה החל פילוג פנימי קשה בתוך חמאס בין אישים בתנועה שתמכו בהסכם מכה ובמהלך הפיוס (בדגש על אסמאעיל הנייה, שנתפס כמתון יותר משאר אנשי התנועה) לבין בכירים קיצוניים יותר בהנהגת התנועה ובזרוע הצבאית שהתנגדו להסכם מכה והחלו במהלכים להכשלתו. ההסכם (והממשלה שהוקמה בעקבותיו) אף זכו לביקורת מצד פעילי חמאס, לרבות מחמוד א-זהאר שביקר באופן פומבי את קווי היסוד שהסכימה עליהם ממשלת האחדות.
התחדשות העימותים ושיגור הרקטות לשדרות
החל מ-11 במאי התחדשו העימותים וב-15 במאי 2007 נהרגו בחילופי אש בין פת"ח לחמאס למעלה מ-37 פעילים, רובם אנשי פת"ח.[7] בלילה שבין 15 במאי ל-16 במאי שיגרו פעילי חמאס כ-19 רקטות קסאם לעבר שדרות, כדי לנסות ולהסיט את תשומת הלב מהעימותים הפנימיים.[8] ב-16 במאי שוגרו למעלה מ-25 רקטות קסאם אל עבר שדרות וגרמו לפצועים. ב-19 במאי שוגרו 16 רקטות, וקצב דומה נשמר גם בימים שלאחר מכן. מהתפוצצות הרקטות נהרגו 3 אזרחים ישראלים. בעקבות מטחי הרקטות הכבדים, החליטה הממשלה לשבור את מדיניות ההבלגה ולפעול באמצעות תקיפות אוויריות וסיכולים ממוקדים. חיל האוויר הישראלי תקף מבנים של חמאס שנועדו לייצור רקטות, מכוניות שקשורות לפעילות זו, וחוליות שיגור. לטענת צה"ל, בתקיפות האוויריות נהרגו 40 מחבלים מהחמאס[9] ו-4 מחבלים בכירים מהג'יהאד האסלאמי. בליל 23 במאי-24 במאי עצרו כוחות צה"ל והשב"כ 33 מחבלים בכירים מהחמאס ביהודה ושומרון. לפי דובר צה"ל, מאז 17 במאי שוגרו למעלה מ-200 רקטות אל עבר ישראל.[10]
התגברות העימותים וכיבוש רצועת עזה על ידי החמאס
החל מתחילת חודש יוני, החלה בהדרגה לדעוך ההסלמה בין חמאס לישראל. במקביל חלה הידרדרות רבה בעימותים הפנימיים בין פת"ח לחמאס ברצועת עזה. במהלך יוני התרבו דיווחים על עימותים מקומיים בין התנועות ברפיח, וב-10 ביוני - בעיר עזה. ב-11 ביוני הביאו הקרבות בין פת"ח לחמאס ל-18 הרוגים (בהם ג'מאל אבו ג'דיאן, עד אז אחד מפעילי השטח הבולטים של פת"ח בצפון הרצועה). ראש הממשלה מטעם חמאס, אסמאעיל הנייה ניצל מניסיון התנקשות,[11][12] ב-12 ביוני הציב חמאס אולטימטום לכלל פעילי מנגנוני הביטחון, למסור את נשקם ולפנות את המטות המשמשים אותם. במקביל, נהרגו עוד 20 פלסטינים כאשר חמאס כבש מפקדה של הביטחון הלאומי. ב-13 ביוני נהרגו 23 פלסטינים בקרבות, בהם 2 עובדי או"ם, כאשר חמאס כבש את צפון הרצועה.[13] בצהרי 14 ביוני כבש חמאס את מפקדת הביטחון המסכל, אחד ממעוזיו האחרונים של אבו מאזן וכוחות פת"ח ברצועה, ואיים להוציא להורג בכירים בפת"ח. אחר הצהריים ביצעו פעילי חמאס לינץ' בסמיח מדהון, בכיר בגדודי חללי אל-אקצא של הפת"ח ואחר כך ירו בו צרור מטווח קצר.[14] עד הערב השתלט חמאס על רוב רצועת עזה, ציר פילדלפי, וחלק ניכר ממפקדות מנגנוני הביטחון הפלסטינים (כולל "תל אל-אהווה" של המודיעין המסכל ו"הספינה" של המודיעין הכללי).[15] ב-15 ביוני השתלט חמאס גם על ציר פילדלפי ועל מעבר רפיח.[16] ב-16 ביוני בזזו עשרות פלסטינים תומכי חמאס את ביתו של יאסר ערפאת ואת צדו הפלסטיני של מעבר ארז.[17]
בעקבות האירועים צבאו מאות פלסטינים על מעבר ארז בניסיון להימלט לתוך ישראל. ועדות ההתנגדות העממית תקפו בירי את המעבר ובאירוע נהרגו 1–4 פלסטינים ונפצעו למעלה מ-7. ישראל סירבה להכניס את הפלסטינים שצבאו על המעבר לתוך שטחה, למעט מקרים הומניטריים כגון פצועים וחולים שזקוקים לטיפול. בשמאל קראו לתת לפלסטינים לעבור דרך ישראל לשטחי יהודה ושומרון.[18] ב-21 ביוני הועברו 100 פלסטינים למצרים ואילו 300 פעילי פת"ח הועברו לאיו"ש דרך ירדן.[19]
פירוק ממשלת האחדות ותגובת הפת"ח להפיכה
ביהודה ושומרון, שם ידו של פת"ח עדיין על העליונה, עצרו פעילי פת"ח ומנגנוני הביטחון הנאמנים לאבו מאזן מאות אנשי חמאס, שרפו את הבתים של חלקם ואף רצחו מספר פעילי חמאס.[20]
ב-14 ביוני הכריז אבו מאזן על פירוק ממשלת האחדות הפלסטינית, על פיטורי ראש הממשלה אסמאעיל הנייה ועל מצב חירום כללי. חמאס טען בתגובה שהחלטות אבו מאזן אינן מקובלות.[21] ואילו הקהילה הבינלאומית קיבלה את הממשלה החדשה.[22] במקום הניה מינה אבו מאזן את סלאם פיאד, לשעבר שר האוצר בממשלת האחדות, שנחשב למתון ומקובל על ידי ישראל וארצות הברית.[23] ב-17 ביוני הושבעה הממשלה בראשות פיאד, אף על פי שלא זכתה להכרה בפרלמנט הפלסטיני. במקביל, הוציא אבו מאזן את הזרוע הצבאית של חמאס (הן "גדודי עז-א-דין אל קסאם" והן "הכוח המבצע") מחוץ לחוק.[24]
ההכרעה השנייה
במהלך השתלטות חמאס על הרצועה, נמנעו כוחות התנועה מעימות עם חלק מגורמי הכוח שהיו מזוהים עם פת"ח, ובפרט חמולת ח'לס, שאחד מראשיה, אחמד ח'לס, היה יריב מר של מוחמד דחלאן ולכן נמנע מלסייע למנגנוני הביטחון בעת ההפיכה. ב-25 ביולי 2008 אירע פיצוץ ברצועת עזה שבו נהרגו 5 בכירים בחמאס וילדה פלסטינית. חמאס האשים את פת"ח וספציפית את חמולות ח'לס בתקרית, סגר רבים ממוסדות פת"ח שנותרו ברצועה ועצר לתקופה ארוכה עשרות מפעילי הארגון. במקביל, הטיל חמאס מצור על שכונת סג'עיה, ששימשה כמעין מתחם מבוצר של חמולת ח'לס. ב-1 באוגוסט פרץ חמאס למתחם במטרה לעצור מבוקשים מהחמולה וב-2 באוגוסט בערב נמלטו מהרצועה כ-180 אנשים מהחמולה לישראל, דרך מעבר ארז. צה"ל אישר את כניסתם לישראל והעברתם לשטחי יהודה ושומרון ממניעים הומניטריים. כמה מהפעילים נעצרו על ידי ישראל מיד לאחר בריחתם.[25]
שני ימי העימות בין חמולת ח'לס למשטר חמאס ברצועה זכו לכינוי "ההכרעה השנייה", משום שנתפסו על ידי רבים כהשלמה של מהלך ההשתלטות על הרצועה.
תוצאות השתלטות חמאס על הרצועה
ההשתלטות הביאה להתגברות משמעותית של שיגורי רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל, ולהתגברות הניסיונות לביצוע פיגועי חבלה שונים, הן על ידי חמאס והן על ידי ארגוני טרור אחרים. השתלטות חמאס על ציר פילדלפי ויכולתו לפעול בחופשיות (ללא בעיות מבית), הביאה בהדרגה לשדרוג של יכולותיה הצבאיות של התנועה, בין השאר באמצעות חפירת מנהרות הברחה רבות, שהתבטאו גם בשיגור רקטות ליישובים רחוקים יותר מהרצועה.
כמו כן, השתלטות חמאס על הרצועה העמיקה את הבידול בין רצועת עזה ליהודה ושומרון. בעוד שחמאס המשיך לנהל עימות צבאי עם ישראל בעצימות משתנה (שיאם במבצע עופרת יצוקה בשנת 2008–2009, במבצע צוק איתן בשנת 2014 ובמבצע שומר החומות בשנת 2021 ובמיוחד במתקפת הפתע על ישראל בשנת 2023), הרי שהקמת ממשלת החירום על ידי סלאם פיאד והתנערותו של אבו מאזן מהדיאלוג עם חמאס, הביאו לחידוש התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית. בנובמבר 2007 נערכה ועידת אנאפוליס, שבעקבותיה סוכם על חידוש הדיונים על הסכם הקבע במקביל ליישום השלב הראשון של מפת הדרכים.[26] תהליך זה הביא לשיתוף פעולה רב יותר בין ישראל לרשות, אך דעך לאחר מבצע עופרת יצוקה ותוצאות הבחירות בישראל, כאשר המגעים המדיניים הפכו לעקיפים, בתיווך ארצות הברית, אולם התיאום הביטחוני נותר יציב ותקין.
בעולם הערבי והאסלאמי נתפסה ההשתלטות כהמשך נוסף למאבק בין המחנה הרדיקלי למחנה המתון. כך, בעוד ירדן, מצרים וערב הסעודית[27] גינו את חמאס לנוכח ההשתלטות על הרצועה, נמנעו איראן וסוריה מלגנות את חמאס ישירות, ואף הביעו לאחר זמן מה תמיכה במשטר שהנהיג ברצועה.
ניסיונות פיוס בין הרשות הפלסטינית לחמאס
בשנים שלאחר ההשתלטות, רווחו ניסיונות תיווך בין חמאס ופת"ח שיביאו לאיחוד מחודש של הגדה המערבית ורצועת עזה תחת יחידה שלטונית אחת. ניסיונות אלו נתקלו בקשיים לאור חשדנות כבדה בין שני הצדדים ואינטרסים סותרים שנוצרו לאחר מציאות הפילוג בין עזה לגדה המערבית. לאור זאת, בתקשורת הפלסטינית נשמעו טענות כי פת"ח וחמאס מנהלות דיאלוג רק על מנת ליצור לחץ ציבורי זו על זו, ללא כוונה אמיתית להגיע לאחדות לאומית.
במרץ 2008, הניבה יוזמת תיווך תימנית את "הצהרת צנעא", מסמך עליו חתמו בכירים משתי התנועות שקרא "להחזיר את המצב לקדמותו כפי שהיה לפני האירועים בעזה". זמן קצר לאחר מכן, לשכת אבו מאזן התנערה מהמסמך וטענה כי אנשי פת"ח שחתמו על המסמך לא ייצגו את הנשיא. בימים שלאחר מכן טענו דוברי חמאס כי יש לנהל דיאלוג על יסוד המסמך, כאשר דוברי פת"ח קראו שלא לערוך בו שינויים ולבצעו כלשונו.
ב-27 באפריל 2011 הודיעו נציגי שני הפלגים על הסכם שהושג בתיווכה של מצרים, בדבר הקמת ממשלה משותפת לאחר הבחירות לנשיאות ולמועצה המחוקקת, העתידות להתקיים ב-2012. לדברי מחמוד א-זהאר, ההסכם כולל שחרור אסירים פוליטיים והקמת ועדה ביטחונית עליונה משותפת. משימות הממשלה, אשר תורכב משרים-מומחים שאינם מזוהים עם אחת התנועות, תהיינה שיקום עזה, הכנה לבחירות והקמת מוסדות המדינה הפלסטינית.[28][29] ב-4 במאי 2011 נחתם הסכם הפיוס בקהיר.
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הסתייג מההסכם באמרו כי "הרשות הפלסטינית צריכה לבחור בין שלום עם ישראל לשלום עם החמאס, מכיוון שהחמאס שואף להשמיד את מדינת ישראל ואף אומר זאת בגלוי".[30]
באפריל 2014 חתמו חמאס ופת"ח על הבנות ליישום הסכמי הפיוס ביניהם.[31] ב-2 ביוני 2014 הוקמה ממשלת אחדות פלסטינית חדשה, בהתאם להסכם הפיוס. ב-12 באוקטובר 2017 נחתם הסכם פיוס בין חמאס לפת"ח במסגרתו תועבר השליטה ברצועה לרשות הפלסטינית.[32]
קישורים חיצוניים
- סוכנויות הידיעות, תחילת עידן "חמאסטן": הרצועה נכבשה כליל, באתר nrg, 14 ביוני 2007
- תמונות מהעימותים, בעיקר מ-14 ביוני 2007, בפורום צבא וביטחון, בפרש
- אמיר בוחבוט, את מי חמאס שונא יותר - פת"ח או ישראל?, באתר nrg, 15 ביוני 2007
- שאלות ותשובות: "מלחמת האזרחים ברצועת עזה", הגארדיאן (באנגלית)
- תהליכי האסלאמיזציה ברצועת עזה מאז השתלטות חמא"ס, אתר השב"כ
- השנה ה-4 להשתלטות חמאס על עזה - סדרת מאמרים, באתר ממרי, 27 ביולי 2011
- אבשלום בן-צבי ויותם גבעולי, פיוס, הסדרה או מלחמה, באתר "דיומא", 24 ביולי 2020
הערות שוליים
- ^ Religious war in Gaza, ynet, רוני שקד, 2 באפריל 2007
- ^ אלכס פישמן, מנותקים מהמציאות. עשור להתנתקות, באתר ynet, 27 ביוני 2015
- ^ הפלגים סיכמו: יכובדו הסכמים עם ישראל, nrg, 9 בפברואר 2007
- ^ רצועת עזה: פעילי חמאס הרגו בכיר בחללי אל-אקצה, ynet, 21 במרץ 2007
- ^ עלי ואקד והסוכנויות, כתב ה-BBC נחטף בעזה, באתר ynet, 12 במרץ 2007
- ^ ynet, עזה: הם יורים גם בבתי קפה-אינטרנט, באתר ynet, 6 במרץ 2007
- ^ הפסקת אש רביעית בעזה ב-4 ימים, אך הירי נמשך, באתר הארץ, 16 במאי 2007
- ^ מיכל גרינברג, אלוף בן, עמוס הראל, סוכנויות הידיעות, בהכנת הידיעה השתתף, מטח רקטות על שדרות: פצועה בינוני ו-3 פצועים קל; הלימודים בעיר בוטלו, באתר הארץ, 14 במאי 2007
- ^ צה"ל: הרגנו עשרות מחבלים של החמאס, nrg, 19 במאי 2007
- ^ צה"ל ושב"כ עצרו הלילה ביהודה ושומרון 33 חברי ארגון הטרור חמאס, דובר צה"ל, 24 במאי 2007
- ^ אבי יששכרוף, יואב שטרן, עמוס הראל, אלוף בן, הסוכנויות, חמאס שולט כמעט לחלוטין ברצועת עזה; לפחות 24 הרוגים, מרביתם אנשי פתח, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2006
- ^ עלי ואקד, חמאס: הנייה ניצל מניסיון התנקשות, באתר ynet, 12 ביוני 2007
- ^ 23 נהרגו ברצועה משעות הבוקר, nrg, 13 ביוני 2007
- ^ תיעוד מצמרר: הוצאה להורג במרכז עזה, nrg, 15 ביוני 2007
- ^ חדשות 2, 14 ביוני 2007
- ^ חמאס: שליטה מלאה במעבר רפיח, ערוץ 7, 15 ביוני 2007
- ^ עזה: ביתו של ערפאת נבזז, nrg, 16 ביוני 2007
- ^ שר הביטחון ברק: לסייע לפליטים במעבר ארז, nrg, 20 ביוני 2007
- ^ יציאת עזה: פליטי ארז פונו הלילה למצרים, nrg, 21 ביוני 2007
- ^ מנגנוני הביטחון עצרו 120מאנשי חמאס בגדה, maan, 20 ביוני 2007
- ^ אבו מאזן החליט: מפרק את ממשלת האחדות, nrg, 15 ביולי 2007
- ^ הצהרת הקוורטט מ-16 ביוני 2007, ראו הטקסט המלא.
- ^ ממשלת חירום פלסטינית בראשות פיאד, באתר News1 מחלקה ראשונה, 15 ביוני 2007.
- ^ הושבעה ממשלת פיאד; אבו מאזן הוציא את הזרוע הצבאית של חמאס מחוץ לחוק, הארץ, 17 ביוני 2007
- ^ ניר יהב ויהושע בריינר, "חמאס לא נתן לאמבולנסים להיכנס", באתר וואלה!, 3 באוגוסט 2008
- ^ ספי קרופסקי, ועידת אנאפוליס: יש הצהרה משותפת, באתר וואלה!, 27 בנובמבר 2007
- ^ עמירה הס,מאת דניאל סובלמן, סעודיה לוחצת על ארגון החמאס לרסן את פעילותו, באתר הארץ, 13 במאי 2002
- ^ אבי יששכרוף ועמוס הראל, חמאס: ממשלת המעבר לא תכיר בישראל ולא תנהל איתה משא ומתן, באתר הארץ, 28 באפריל 2011
- ^ הסכם הבנות בין הפת"ח לחמאס – ויתור של הרש"פ על הזירה הבינלאומית לטובת אחדות לאומית, אתר ממרי, 29 באפריל 2011
י. יהושע, הפיוס הפנים פלסטיני - האם יש בכלל הסכם?, באתר ממרי, 27 ביוני 2011 - ^ נתניהו: "על הרשות לבחור - שלום עם חמאס או עם ישראל", באתר גלובס, 27 באפריל 2011
- ^ ג'קי חורי, ברק רביד, פתח וחמאס חתמו על הסכם פיוס: "סוף תקופת הפיצול הפלסטיני", באתר הארץ, 23 באפריל 2014
- ^ אבי ישככרוף, צריך לשפשף עיניים כדי להאמין: הפיוס הפלסטיני שאיחד בין אויבים מרים, באתר וואלה!, 12 באוקטובר 2017
37248332עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה