מאתיים ימי חרדה

בונקר על הר הכרמל, שעל פי הסברה היה אמור להיות מפקדתו של יצחק שדה במסגרת תוכנית "מצדה על הכרמל"

מאתיים ימי חרדה הוא כינוי לתקופה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה, מאביב 1942 עד 3 בנובמבר 1942, שבה התקדמו יחידות הצבא הגרמני בפיקודו של הגנרל ארווין רומל בצפון אפריקה, כשמגמת פניהם מזרחה לכיוון תעלת סואץ. תקופה זו הסתיימה עם בלימת הכוחות הגרמניים על ידי צבאות בעלות הברית בפיקודו של הפילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי בקרב אל-עלמיין בנובמבר 1942.

שאלת הגנתה של ארץ ישראל מפני פלישה גרמנית אפשרית עלתה פעמיים במהלך מלחמת העולם השנייה. פלישה גרמנית מצפון הייתה האיום הממשי הראשון, כאשר משטר וישי הפרו-נאצי ששלט בסוריה ובלבנון, אפשר לחיל האוויר הגרמני 'הלופטוואפה' להשתמש בבסיסיו ולתדלק בסוריה את מטוסיו שחשו לעזרת המורדים העיראקים, בימי מרד ראשיד עלי אל-כילאני בעיראק. סכנה זו חלפה כאשר הצבא הבריטי פלש ב-8 ביוני 1941 וכבש אותן מידי כוחות וישי. מאוחר יותר, בראשית 1942 נוצר איום חמור יותר כאשר קורפוס אפריקה בפיקודו של רומל התקדם בצפון אפריקה לעבר תעלת סואץ, איים להבקיע את שערי ארץ ישראל וגרם לחרדה קיומית של ממש בקרב אנשי היישוב, חרדה שארכה כמאתיים יום והוסרה רק בנובמבר 1942 עם הניצחון בקרב אל-עלמיין.

הסכנה הראשונה - הפלישה מצפון

ברזלי זווית נגד טנקים (בזנ"טים) בגן שאול סלעי בחיפה, שהוצבו על ידי הבריטים כחלק מתוכנית המבצר האחרון.

הסכנה הראשונה, של פלישה מצפון, קדמה למאתיים ימי החרדה והייתה מעין חזרה כללית לקראתה. היא החלה ביוני 1940 כאשר כבשה גרמניה את צרפת, והשליטה בצרפת ובמושבותיה הייתה בידי משטר וישי הפרו-נאצי. בכך באו סוריה ולבנון תחת שלטון פרו-נאצי, שהיה בו משום סכנה גלויה ליישוב היהודי בארץ ישראל. הנחת העבודה של הבריטים הייתה שפלישה גרמנית לארץ ישראל מצפון היא אפשרות ריאלית ושיש להיערך לקראתה.

בקיץ 1940 החלו הבריטים להקים קווי ביצורים בגליל, בעמק הירדן ובשומרון במסגרת הכנות להגנת ארץ ישראל מפני פלישה ולהכנת פעולות התנגדות לכובשים, אם תפול בידי האויב.

ביוני-יולי 1941 כבשו הבריטים את סוריה מידי צבא וישי, אך האיום הנאצי לא הוסר. הצטרפות יפן למלחמה בדצמבר 1941 חייבה את בריטניה לדלל באופן ניכר את צבאה במזרח התיכון ולהפנות כוחות למזרח הרחוק. בנוסף, העריכו הבריטים כי הצבא האדום בקווקז עלול להתמוטט וכי הם עצמם לא יוכלו לעצור לבד את הצבא הגרמני שיתקדם משם דרומה, אלא רק לעכבו. ארגון ההגנה תכנן תוכנית לעיכוב הכוחות הגרמנים לאחר שיפלשו מצפון. התוכנית נקראה "התוכנית לארץ ישראל שלאחר כיבוש" (The Palestine Post Occupational Scheme), שנודעה בקיצור PS. בכירי ההגנה יוחנן רטנר ויצחק שדה עיבדו תוכנית זו לעיכוב הגרמנים לאחר שיפלשו מצפון. התוכנית התבססה על המכשולים הטופוגרפיים בהרי הגליל וכללה חבלה בדרכי תחבורה והטרדה של הכוחות הלוחמים באמצעות לוחמה זעירה. עיקר הכוח אמור היה להתרכז בחיפה ובכרמל. הבריטים קיבלו את התוכנית וסייעו בהגשמתה באמצעות אספקת ציוד, אימון והדרכה. בנוסף, הקימו רשת מודיעין ושידור בפיקודו של משה דיין, ואימנו את חברי הרשת באלחוט ובהצפנה.

בהמשך שנת 1941, עם התקדמות קורפוס אפריקה של הגנרל רומל בצפון אפריקה, גבר החשש מפני נפילת תעלת סואץ. בשל חשש זה הגו הבריטים את תוכנית "תוכנית המבצר האחרון" (Palestine final fortress). ליצירת קו הגנה באזורים ההרריים של צפון הארץ. הקו אמור היה להתייצב במתחמים מוגנים בכרמל, בגלבוע ובהרי השומרון, כאשר בכל מתחם מתבצר כוח לוחם שאמור לזנב בגרמנים ולעכב את התקדמותם.

בד בבד עם תוכניות ההגנה נערכו הבריטים גם לאפשרות שיאלצו לפנות את ארץ ישראל במקרה של כיבוש גרמני. תוכניות נסיגה שונות מהמזרח התיכון נבחנו על ידי הפיקוד הצבאי הבריטי החל מנפילת יוון בידי הגרמנים באפריל 1941 ועד הניצחון באל עלמיין בנובמבר 1942. התוכניות התבססו על נסיגה בריטית – צבאית ואזרחית – מזרחה, לעיראק ולהודו. תוכניות הפינוי לא כללו את יהודי ארץ ישראל, בגלל הקושי לפנות חצי מיליון יהודים, וכן בשל האנדרלמוסיה (הבלגן) שתיווצר בדרכי הפינוי עם זרם הפליטים הגדול. עם הנסיגה התכוונו הבריטים לנקוט במדיניות של "אדמה חרוכה".

ביישוב היהודי נחלקו הדעות באשר לדרך הפעולה הרצויה מול פלישה גרמנית מצפון. מול אלו שגרסו כי יש לפנות את תושבי גבול הצפון אל פנים הארץ, ואף לוותר על יישובי ספר כגון חניתה, דן ודפנה כדי לקצר את קו החזית, ניצבו בעלי דעות אקטיביסטיות שקראו להתגוננות. אחד מהם היה יצחק טבנקין, שנאם בכינוס של הקיבוץ המאוחד:

אֵין לָנוּ בְּרֵרָה אֶלָּא לְהֵאָבֵק בְּמִלְחָמָה זוֹ בִּמְלוֹא הַכֹּחַ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ. יִשּׁוּבֵנוּ הוּא שֶׁיִּהְיֶה יְסוֹד לְמִלְחַמְתֵּנוּ, וְאֶל הַדֶּגֶל הַזֶּה שֶׁל הֲגַנַּת יִשּׁוּבֵנוּ חַיָּבִים אָנוּ לְהִתְגַּיֵּס בְּמַדִּים וּבְלִי מַדִּים. אָנוּ רוֹצִים כָּאן לְהִתְגַּיֵּס גַּם בְּמַדִּים, אֲבָל אֵין הַמַּדִּים הַצּוּרָה הַיְּחִידָה שֶׁל הַמִּלְחָמָה הַזֹּאת, וְאִם אִי אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְהָרִים אֶת הַדֶּגֶל הַזֶּה בְּמַדִּים - נִלָּחֵם בִּלְעֲדֵיהֶם. אִם תִּהְיֶה בָּנוּ הָרוּחַ נַעֲמֹד בָּהּ בִּמְלוֹא כֹּחֵנוּ, אוֹ גַּם נִפֹּל בָּהּ בִּמְלוֹא כֹּחֵנוּ, נְכוֹנִים לָעֲמִידָה וּנְכוֹנִים לְהַקְרָבָה. לֹא בְּפָטָלִיזְם נַכְרִיעַ אֶת כֹּחוֹת הָאוֹיְבִים, אֶלָּא בְּאַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה, כִּי אֵין בְּרֵרָה, כִּי כַּזֶּהוּ צַו הַחַיִּים הַגּוֹזֵר.

דבריו של טבנקין מייצגים את היערכות היישוב היהודי לפלישה. הגנת היישוב היהודי הייתה אמורה להתבסס על לחימה בשיתוף פעולה עם הבריטים, דוגמת הכוחות הארצישראליים בצבא הבריטי, ועל הגנה עצמית ללא סיוע בריטי, כפי שבאה לידי ביטוי מאוחר יותר ב"תוכנית הצפון".

הסכנה השנייה - סכנת הפלישה מדרום והחרדה ביישוב

באביב 1942 החל להתקדם מזרחה קורפוס אפריקה בפיקודו של הגנרל ארווין רומל בצפון אפריקה, לכיוון תעלת סואץ. ב"יישוב" השתררה חרדה. דומה היה שלאחר הניצחונות הגדולים של הנאצים באפריקה באביב 1942 אין כוח שיוכל לבלום אותם בשערי תעלת סואץ, ואזי הדרך לארץ ישראל תהיה פתוחה בפניהם והארץ תכבש על ידם. באותה עת הייתה השמדת יהודי אירופה בעיצומה, וידיעות אודותיה החלו להסתנן למנהיגי היישוב. היה חשש כי אם יכבשו הגרמנים את הארץ, הם יכחידו את יהודי ארץ ישראל וישימו קץ למפעל הציוני.

במצרים הוקמה יחידת איינזצגרופה מצרים. היחידה כללה 24 חיילי אס אס בפיקודו של ולטר ראוף, קצין האס אס שהיה אחראי בסוף 1941 ובראשית 1942 על ייצורן של משאיות להמתה באמצעות גז הפליטה שלהן, שהוזרם לתא מטען אטום, אליו מוכנסים הקרבנות. המשאיות הועברו דרך צפון אפריקה וכבר המתינו במצרים. השמדת חמש מאות אלף היהודים בארץ ישראל אמורה הייתה להתבצע באותם האמצעים והשיטות שבהם בוצע רצח יהודי אירופה, דהיינו הפעלת האוכלוסייה המקומית, הלא-יהודית, כמבצעי הרצח השיטתי, בהדרכתו ובפיקודו של צוות גרמני מצומצם. תוכנית זאת תואמת את ההבטחה שהגרמנים נתנו למנהיג ערביי ארץ ישראל חאג' אמין אל-חוסייני, ששהה בגלות בברלין, בדבר מחויבתם להשמדת היישוב היהודי בארץ ישראל.

גם שלטונות המנדט הכירו בסכנת כיבוש הארץ. רבים מערביי ארץ ישראל נקטו עמדה אוהדת כלפי גרמניה וציפו לבואם של צבאות היטלר, אותו כינו "אבו עלי", בתקווה שיביס את הבריטים. עם זאת, חלק קטן מערביי הארץ נקטו בגישה פרו-בריטית ו-6,000 מהם אף התגייסו לצבא הבריטי. ההיסטוריון מרדכי נאור מספר (בספרו "הטור השמיני"), על פי חוויות משפחתו, שהתגוררה באותה עת בגן יבנה: "ביישובי דרום הארץ הסתובבו ערבים מהכפרים הסמוכים וחילקו ביניהם את הבתים ואת הנשים". מאחר שהיישוב היה הגורם היחיד עליו יכולים היו הבריטים לסמוך בעת צרה זו, הגיע שיתוף הפעולה בין הנהגת היישוב לבריטים לשיאו בתקופה זו. הפלמ"ח, שנוסד בשיתוף עם הבריטים עוד בשנת 1941 ובתוכו הוקמה המחלקה הגרמנית במטרה לשמש כוח גרילה במלחמה נגד הנאצים אם יכבשו את הארץ, היה בתקופה זו בכוננות גבוהה. ב-27 באפריל 1942 ניתנה לפלוגות הפלמ"ח פקודה לגייס את כל חבריהם בגיוס מלא ולעמוד בכוננות עליונה. בשיא התקדמותם של כוחות רומל, כשפריצתם לאזור הדלתה של הנילוס ותעלת סואץ נראתה בלתי נמנעת וכוחות הצבא הבריטי עמדו בפני נסיגה לעבר הירדן ולעיראק, יצאה פקודה ממטה ההגנה להורדת פלוגות הפלמ"ח לדרום הארץ ולנגב. ברדתם לדרום נתברר כי אין בידיהם כלי נשק בכמות מספקת. עד אז עמדו לרשותם רק כלי נשק לאימונים. הפלמ"ח תבע ממטה ההגנה לצייד את אנשיו בכלי נשק, אך הדבר התעכב. יש סברה^{[דרושה הבהרה]} כי הסיבה לכך נבעה מהתוכנית להחזרת החיילים הארץ ישראליים בצבא הבריטי ממצרים עם כלי נשקם והעמדת חלק ממנו לרשות הפלמ"ח. על רקע זה נכתבו בשירו של חיים חפר "רבותי ההיסטוריה חוזרת" המילים:

"אֶל עֲלְמֵין, אַף אוֹתָךְ לֹא נִשְׁכָּחָה,

עֵת אֶל שְׂדוֹת הַדָּרוֹם הָרְחָבִים,

אֶל הַנֶּגֶב פְּלֻגּוֹנֶת נִשְׁלָחָה

עִם מַקְלוֹת כְּתַחְלִיף לְרוֹבִים..."

התגובה היהודית לאיום הצפוי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: יש להוסיף את עמדות ופעילות היהדות החרדית.

את התגובה היהודית לנוכח הסכנה המתקרבת ניתן לחלק לעמדה הפאסיבית, המתגוננת ולעמדה האקטיבית. לאורך כל הדיונים ניתן לראות את המגמה ה'אופטימית' הפועלת מתוך אמונה כי יש סיכוי סביר לעמידה מול האיום, ולעומתה העמדה ה'ההרואית' הגורסת כי אמנם אין סיכוי להצלחה אך יש ערך לנפילה בכבוד וצורך לעמוד עד הרגע האחרון לשם האידיאה היהודית הציונית.

כניעה

בדיוני הוועדות השונות נשמעו קולות שסברו כי על היישוב לנהוג כמו עמים כבושים אחרים באירופה, כלומר להשתדל להגיע להסכמים ולהסתדר עם הכובש הנאצי בכך שיועילו לו בתחומים שונים כגון עבודה וייצור חקלאי ותעשייתי למענו עד בא הניצחון. מחשבות אלו נשענו על סברה כי "הנאצים שיבואו לארץ לא יהיו כל כך אכזרים... יכול להיות שהתייחסו כך ליהודי פולין וגרמניה... אבל פה ימצאו יהודים בכפר, בתעשייה ויהיה להם כבוד ליהודים האלה" דעות אלו התריעו אף בפני הסכנה שבהליכה בדרך הקיצונית, שעלולה להגביר את שנאת הגרמנים וכי "אולי בפיוס והשתדלות נשיג יותר. דעות אלו ברובן לא נתקבלו במוסדות ואף זכו לגינוי על כך שהן מגבירות את התבוסתנות בציבור.

בפועל, נעשה ניסיון בו משלחת של ראשי היישוב הגיעה אל הנציב הבריטי בהצעה ודרישה שממשלת בריטניה תפנה אל ממשלות ה'ציר' בדרישה והתראה כי יינתן ליישוב היהודי בארץ מעמד של 'שבויי מלחמה', על כל הזכויות הכרוכות במעמד זה וכי הממשלה הבריטית תתרה בממשלת היטלר כי אם יתירו מעשה השמדה ביהודים, יפגעו הבריטים אף בהם בשבויים גרמנים שברשותם. כמו כן הועלתה ההצעה לבקש מהצלב האדום לתת חסות ליהודי הארץ ולאוכלוסייה בלתי לוחמת. כל אלו הצטרפו לניסיונות לקדם את פני הרעה ולהציל את היישוב באמצעות דרכים דיפלומטיות ולא לחימה.

הסתתרות

מתוך עדויות מהתקופה ניתן לראות שני יעדים עיקריים בניסיון למצוא מקומות מסתור, בעיקר לילדים. היעד הראשון הוא חיפוש חדרים במנזרים ובהוספיסים גרמניים בכל הארץ ובמיוחד בירושלים. היעד השני הוא חיפוש והתקשרות עם ידידים ערביים בבקשה שישמרו ויסתירו אצלם ילדים. במקרים מסוימים היו ערבים שמיוזמתם הציעו עזרה זו ליהודים.

התאבדות

מספר עדויות מהתקופה אף מגלות על ניסיונות להשגת רעל, כפי שניתן לראות בעדות הבאה: "החלטתי שאיש מאיתנו לא יפול חי בידי הגרמנים או הערבים. לכן רכשנו שש צנצנות ציאנקלי תכולה של אחת מהן לבד הייתה מספקת למנוע את נפילת שלשתינו... הרעל שמור עמנו עד היום..."

פינוי

סביב סוגיית הפינוי פרץ ויכוח עז בקרב מקבלי ההחלטות, בין חשיבות ההצלה, ולו חלקית של היישוב לבין חשיבות העמידה עד הסוף גם במחיר של מוות, וגנות נגד רעיון עזיבת הארץ.

באופן פרטי החלו יהודים בעלי אמצעים החלו מוכרים את בתיהם לערבים לקראת פינוי, ונערכו ניסיונות לקבל דרכונים זרים בכל מחיר. יהודים בעלי נתינות כפולה ניצלו את הדרכון הנוסף ועזבו את הארץ.

באופן מוסדי, עם תחילת המלחמה היו חברים שסברו כי מוטב למלט מן הארץ מבעוד מועד את הנהגת היישוב, או לפחות חלקים ממנה על מנת שימשיכו לפעול מחו"ל. לעומת גישה זו, היו חברים שסברו כי יש למלט דווקא את הצעירים שיוכלו בכוחם ובמרצם לכונן מחדש את היישוב.

גם ללא כיבוש הארץ כולה, נשקפה לישובי הצפון סכנה. לפיכך נערכו בסוף מאי 1941 דיונים בשאלת פינוי היישובים מנשים ומילדים. ואכן עובדה תוכנית לפינוי 14 משקים (800 נפש) ושלוש מושבות (200 נפש) מן הגליל העליון המזרחי והמערבי. מולם קמו קולות חזקים שראו בכך צעד תבוסתני וטענו כי פינוי ילדים הוא מעשה אנטי חינוכי, ערכי ומוראלי, וכדבריו של טבנקין "אולי זה רעיון נבון, אבל אני שולל... איני רוצה לחנך את ילדי לכך שהוא צריך לצאת לאמריקה כדי שיוכל אחר כך לשוב לארץ... כי המקום שיש בו ילדים יעמוד ביתר כוח.." דעות אלו סברו כי על נקודות ההתיישבות לפעול כתל חי. ואכן בעדותו של משה שרתוק מופיע ניגוד זה: "ניתנה פקודת פינוי גמור לכפר גלעדי, וכפר גלעדי סירב למלא את הפקודה...כתוצאה מדין ודברים זה באה פשרה, שיוציאו את הילדים והנשים הדרושות לילדים וכן את הזקנים...ושלחו לתל יוסף..." . כמו כן בדיוני המוסדות עלתה הצעה לבקש מבעלות הברית להעביר את ילדי ישראל לקנדה או לשוודיה, ולבקש אוניות לפנות את הנשים והילדים.

העמדה האקטיבית

העמדה האקטיבית ראתה בכל הניסיונות הפאסיביים רפיון ובגידה הגורמים להחלשת העם. אך גם בתוכה היו חילוקי דעות. בהנהגת היישוב וארגון ההגנה התרוצצו רעיונות שונים בשאלה איך לנהוג אם הארץ תיפול בידי הגרמנים. מחד הייתה העמדה שבוטאה על ידי דוד בן-גוריון שאמר ב-1942:

ואָנוּ לֹא נִלָּחֵם בהִיטְלֶר, לֹא נָגֵן עַל עַצְמֵנוּ בְּתוֹךְ הָאָרֶץ הַזֹּאת. אֵין לָנוּ בְּרֵרָה, לֹא אֲנַחְנוּ קוֹבְעִים אֶת הָאַסְטְרָטֶגְיָה הָעוֹלָמִית... לֹא אֲנַחְנוּ נַגִּיד להיטלר: "אַתָּה תָּבוֹא רַק עַד שַׁעֲרֵי הָאֶרֶץ וְלֹא תּוֹסִיף, כִּי שָׁם אֲנַחְנוּ נַעֲמֹד וְלֹא נִתַּן לְךָ לָלֶכֶת". הַהִיפֶּר צִּיּוֹנוּת אוֹמֶרֶת: "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא מְקוֹם חִיּוּתֵנוּ וְרַק פֹּה נָגֵן עַל עַצְמֵנוּ" וְזוֹהִי צִיּוֹנוּת שֶׁל הֶבֶל. הַהֲגַנָּה עַל הָאֶרֶץ לֹא נְתוּנָה בְּיָדֵינוּ וּבְכָל מָקוֹם, בְּמִצְרַיִם וּבְלוּבְיה, גַּם בְּפָרָס וּבְטוּרְקִיָה, אִם יִהְיֶה צֹרֶךְ - שָׁם נִצְטָרֵךְ לַעֲמֹד בִּפְנֵי הָאוֹיֵב הָאָיֹם וְהַנּוֹרָא שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת וְשֶׁל הָעָם.

עמדה זו ביטאה את הרעיון כי במקרה של נסיגה בריטית יש לפנות את עיקר הכוחות הלוחמים של ההגנה ואת הנהגת היישוב, עם הצבא הבריטי הנסוג, עד להודו ולשוב לארץ עם הכוחות שיכבשו אותה מחדש בהתהפך גלגל המלחמה.

מנגד הייתה העמדה הנחרצת שבוטאה, עוד קודם לכן בשנת 1941, על ידי יצחק טבנקין שאמר:

חֲצִי מִילְיוֹן יְהוּדִים אֵלֶּה אֵינָם צְרִיכִים לָסֶגֶת. אַף אֶחָד מֵאִתָּנוּ לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת נִצּוֹל. הוּא צָרִיךְ לַעֲמֹד פֹּה עַד הַסּוֹף, לְמַעַן זְכוּתוֹ בְּעָתִיד, לְמַעַן כְּבוֹדוֹ הָעַצְמִי, לְמַעַן נֶאֱמָנוּתוֹ הַהִיסְטוֹרִית.

העמדה השנייה הובילה לרקימת תוכנית לריכוז כל האוכלוסייה היהודית במובלעת באזור חיפה והגליל, כשיסוגו הבריטים מן הארץ, ולהילחם עד האיש האחרון. התוכנית, שקווי היסוד שלה היו דומים לתוכנית הארץ ישראלית שקדמה לה, נקראה במטה ההגנה בשם "תוכנית חיפה" וניתן לה הכינוי "מצדה על הכרמל" (או "תוכנית הצפון"' גם "חיפה-מצדה-מוסה דאג"). התוכנית תוכננה על ידי יוחנן רטנר ויצחק שדה (שהיו עם הקמת המדינה לאלופים בצה"ל). לפי התוכנית אמורים היו חיפה ושרשרת הרי הגליל שמסביב לעמק יזרעאל, להפוך למרחב מוגן בעל סיכוי להתנגדות ועמידה בפני הפולש, שהתבסס על כוחות שריון שיתקשה בתנועה באזור ההררי, דוגמת עמידת מובלעת טוברוק בצפון אפריקה.

על פי התוכנית תרוכז האוכלוסייה היהודית בארץ במובלעת, ויחידות גרילה תצאנה אל מחוץ למובלעת לעיכוב התקדמותו של האויב או להטרדתו. התוכנית הביאה בחשבון את הצטרפותם של מתנדבי היישוב ששירתו בצבא הבריטי אל הכוחות המגנים. הוקמו גם גופי הגנה אזרחית למחצה כדוגמת משמר העם בחיפה ומשמר המולדת בתל אביב, במטרה להכשיר אזרחים בלוחמה זעירה ולוחמת קרב פנים אל פנים.

היה ברור למתכננים כי בסופו של דבר אף אם יצליחו לעכב את התקדמות הפולש, סופם של המגנים ושל האוכלוסייה האזרחית שבמובלעת נחרץ. עצם השם, "מצדה על הכרמל", ביטא את האמונה בחוסר סיכויי עמידתו של היישוב.

האצ"ל רקם תוכנית אחרת, סמלית במהותה, במקרה של פלישת הגרמנים לארץ ישראל: כוונת הארגון הייתה לכבוש את העיר העתיקה בירושלים, להתבצר בתוך החומות, ולנהל משם את הקרב האחרון תוך כדי הכרזה על ריבונות יהודית סמלית מעל הר הבית.

ב-17 באפריל 1942 פנה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית משה שרתוק (לימים שרת) אל הגנרל קלוד אוקינלק, מפקד הארמייה השמינית של הצבא הבריטי, במילים הבאות:

אין כל ספק שאם ישטפו הנאצים את ארץ-ישראל, יושמדו כל יהודי הארץ הזאת. השמדת הגזע היהודי הוא סעיף בסיסי בתורה הנאצית. הידיעות המוסמכות שפורסמו לאחרונה מעידות, שמוציאים אל הפועל את המדיניות הזאת באכזריות שלא תתואר במלים. מאות אלפי יהודים נספו בפולין, בארצות הבלקן, ברומניה ובמחוזות שאליהם פלשו הגרמנים בברית-המועצות, כתוצאה מהוצאות-להורג בסיטונות, גירושים בכוח והתפשטותם של רעב וחולי בגיטאות ובמחנות-הריכוז. יש יסוד לחשש שחורבן מהיר שבעתיים יפקוד את יהודי ארץ-ישראל, אם יפלו בידי הנאצים.

את הכינוי "מאתיים ימי חרדה" לתקופה זו בתולדות היישוב טבע העיתונאי איש התקופה חביב כנען בספרו על תקופה זו, שנשא שם זה. על הלך הרוח בהנהגת היישוב באותם ימים כתב בספרו:

במשרדי הסוכנות היהודית בירושלים, בין קירות הוועד הפועל של הסתדרות העובדים, בקיבוצים, בדרגים הגבוהים של ההגנה, במפקדת האצ"ל, עוסקים בימים אלה הכל בשאלה כיצד למנוע את השמדת היישוב במקרה של פלישת הגרמנים לארץ ישראל. קשה להניח שהיישוב יוכל לעמוד מול עוצמתו של הצבא שהכניע את הבריטים במצרים, אך עם זאת אין בדעת יהודי ארץ-ישראל להושיט את צווארם לשחיטה, כפי שקרה להמוני אחיהם באירופה. בארץ ישראל גמרו היהודים אומר להתגונן עד הסוף, לנהל קרבות בלימה רצופי גבורת-ייאוש עד האיש האחרון.

תוכניות אלו לא הועמדו מעולם במבחן הביצוע. ב-1 ביולי 1942 הצליחו הבריטים לבלום את התקדמותו של רומל 180 קילומטר בעומק מצרים, ליד העיירה אל עלמיין, הקימו שם קו הגנה חדש ומינו מפקד חדש, הגנרל ברנרד מונטגומרי, שפקד לבטל את כל תוכניות הנסיגה ולהיערך למתקפה. שני הצדדים נערכו לקרב המכריע על גורל המזרח התיכון. הסכנה חלפה כליל ב-3 בנובמבר 1942 כאשר כוחותיו של מונטגומרי פתחו במתקפה והביסו והדפו את כוחותיו של רומל בקרב אל עלמיין, ניצחון שהיה אחת מנקודות התפנית במלחמת העולם השנייה.

כיום קיימים שרידי ביצורים במקומות שונים בכרמל, אך ספק אם הם קשורים לתוכנית הצפון. חוקרים אחדים סבורים כי שרידים אלו הם עדות לתוכנית "המבצר האחרון" של הבריטים.

גילויים מאוחרים

מחפורת בריטית בכרמל

תעלת קשר בריטית בכרמל

בחודש מרץ 2006 פורסם מאמר מתוך ספר של שני היסטוריונים גרמניים, קלאוס מיכאל מלמן, מנהל המרכז לחקר הנאצים בגרמניה, ומרטין קופרס, לפיו בקיץ 1942, עם התקדמות קורפוס אפריקה לכיוון מצרים וארץ ישראל, השלימו הנאצים הכנות לביצוע תוכנית להשמדת יהודי ארץ ישראל. על פי המחקר הוקמה עוצבת מבצע מיוחדת לצורך כך במסגרת האס אס בשם "איינזצגרופה אגיפטן" (איינזצגרופן מצרים) שכללה 24 חיילי אס אס בפיקודו של ולטר ראוף, קצין האס אס שהיה אחראי בסוף 1941 ובראשית 1942 על ייצורן של משאיות להמתה באמצעות גז הפליטה שלהן, שהוזרם לתא מטען אטום ובו הקורבנות. השמדת חמש מאות אלף היהודים בארץ ישראל אמורה הייתה להתבצע באותם האמצעים והשיטות שבהם בוצע רצח יהודי אירופה, דהיינו הפעלת מתנדבים מתוך האוכלוסייה המקומית, הלא יהודית, כמסייעים לביצוע הרצח השיטתי, בהדרכתו ובפיקודו של צוות גרמני מצומצם. זאת לפי טענת החוקרים, אף על פי שהמילה "פלשתינה" לא מוזכרת במסמכים שהם מזכירים. לדבריהם מקום הפעולה היה ברור מההקשר ולא היה צורך לפרטו. אנשי עוצבת המבצע הוצבו באתונה והמתינו לפקודה לנוע לארץ ישראל, אך הוורמאכט התנגד לבוא הצוות לאזור ו"איינזצגרופה אגיפטן" נאלץ להישאר ביוון. לדברי החוקרים העובדה כי התוכנית התגלתה 64 שנים לאחר שנרקמה, נובעת מכך שהם איתרו מסמכים שחוקרים אחרים פסחו עליהם.

ב-2010, עם שיפוץ בית הכנסת החורבה התגלה במקום סליק עם נשק מתחת לארון הקודש. שמעון ברמץ שהיה ממפקדי האצ"ל בעיר העתיקה סיפר שהאצ"ל בנה את הסליק כחלק מהערכות לנהל את המאבק נגד הנאצים, בעיר העתיקה. ההגיון בבחירת העיר העתיקה כמקום המאבק, היה הסיכוי שהנאצים לא יפגיזו את האזור בארטילריה כבדה, בגלל קדושתו הדתית.

בשנת 2012 נתפרסם בעיתון "הארץ" סיפורו של ד"ר רודולף גוטשלק, מוותיקי עורכי הדין בחיפה, על הקמת מערך הביצורים על הכרמל בשנת 1942. הכתבה ב"הארץ" התבססה על דבריו של בנו של רודולף גוטשלק. בכתבה סופר כי לשכת עורכי הדין בחיפה קראה לחבריה להשתתף בהקמת מערך ההגנה על ההר. אחד מעורכי הדין שהתנדבו למשימה היה הד"ר גוטשלק. מצויד בטורייה הוא עבד לצד חברי ההגנה וחיילים בריטים בהקמת הביצורים. לדברי הבן חזר ד"ר גוטשלק יום אחד מעבודת הביצורים לביתו והכריז: "עם טורייה אי אפשר לנצח את הגרמנים". ימים מעטים לאחר מכן הוא קנה כרטיסי נסיעה לדרום אפריקה כדי למלט את משפחתו מארץ ישראל. אשתו סירבה לעזוב את הארץ והמשפחה נשארה בישראל.

הבן מיכאל גוטשלק, גמלאי של משרד הביטחון, טייל בשנת 2009 על הר הכרמל. באחד משבילי ההר מעד לבור ונוכח כי היה זה שריד של הביצורים שנחפרו בשנת 1942. מאז שב למקום ובמשך שלוש שנים בעזרת תלמידי בתי הספר רעות לאמנויות ואליאנס מחיפה, פינה עפר וסלעים מתוך הבונקרים ותעלות הקשר. בעקבות חשיפת הביצורים על ידי מיכאל גוטשלק אישרה הנהלת פארק הכרמל בשנת 2012 תוכנית לסלילת שביל להולכי רגל שיחבר בין מערכות הביצורים ויאפשר למטיילים ללמוד את הסיפור ההיסטורי של המקום.

ראו גם

• תוכנית המבצר האחרון
• התוכנית לארץ ישראל שלאחר כיבוש (1941)
• משמר העם
• משמר המולדת

לקריאה נוספת

• חביב כנען, מאתיים ימי חרדה, ארץ ישראל מול צבא רומל, הוצאת מול ארט, 1974
• יגאל עילם, ההגנה - הדרך הציונית אל הכח, הוצאת זמורה-ביתן-מודן, 1979
• יעקב שביט, מצדה על הכרמל בקובץ "הכרמל אדם ונוף". הוצאת החברה להגנת הטבע, 1983
• אורי ברנר, נוכח איום הפלישה הגרמנית לארץ ישראל בשנים 1940- 1942 הוצאת יד יצחק טבנקין, 1984
• יואב גלבר, מצדה - הגנה על ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1990
• שאול דגן, תוכנית הצפון, המרכז לתולדות כוח המגן ה"הגנה", משרד הביטחון, 1994
• מנחם רהט, 200 ימי חרדה מיותרת, 'מצב הרוח' גיליון 467, 12 בינואר 2018, עמ' 42–45

קישורים חיצוניים

• רויטרס, היסטוריונים: הנאצים תכננו להשמיד יהודים בארץ ישראל, באתר ynet, 8 באפריל 2006
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים תום שגב, אילו באו הנאצים, באתר הארץ
• היסטוריה‏, לנאצים היתה תוכנית להשמדת יהודי ארץ ישראל, באתר וואלה!‏, 08 באפריל 2006
• תוכנית הכרמל, תוכנית הצפון (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• המלחמה סביב ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה
• אלי אשד-אילו פלשו הנאצים לארץ ישראל במגזין הרשת "יקום תרבות"
• ניר חסון, בונקרים נגד הנאצים || הפנסיונר שחופר את "מצדה על הכרמל", באתר הארץ, 30 בדצמבר 2012
• תלמידי בית ספר רעות ואליאנס חשפו בונקר על הכרמל באתר "זה פה".
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על "מצדה על הכרמל"‏, 27 בינואר 2013
• מצדה בכרמל עובדות ומתוסים, סרטון באתר יוטיוב
• כשהנאצים יבואו נתבצר בעספיה. באתר דה מרקר.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36224252מאתיים ימי חרדה