רבותי ההיסטוריה חוזרת

רבותי ההיסטוריה חוזרת הוא שירו של המשורר והפזמונאי הישראלי חיים חפר לאחר 1948. חובר לו הלחן של המלחין שמואל פרשקו; לחן זה חובר תחילה ל"שיר הגעגועים" של נתן אלתרמן, ואחר ל"שיר הוותיקים" של חיים גורי.^[1] הושר על ידי יפה ירקוני, יהורם גאון, להקת פיקוד מרכז, ושושנה דמארי.
השיר המספר על אירועים מכוננים בפלמ"ח בשנים שמאז הקמתו ולקראת הקמת המדינה, נתפס כמייצג ומבטא רוח הזמן ומקבל לנגנו במפגשי קהילות ובימי מועד וזיכרון.
שם השיר הפך לביטוי עצמאי בשפה העברית ובתרבות הישראלית, ונעשה בו שימוש נרחב מחוץ להקשרו הפואטי וההיסטורי.

אמירות ותכנים

נושא השיר הוא תולדות הפלמ"ח על פי אירועים חשובים ומסעירים ועל כך מכריזות בלשון דיבור נאומית המילים הראשונות בבית הראשון: „רבותי, ההיסטוריה חוזרת / שום דבר לא אבד, לא נשכח”. האני השר בגוף ראשון יחיד, מצרף אל "נאומו" תחזית על שיחה בין חברת הפלמ"ח, שהפכה ל"סבתא" לאחר כשנות דור מזמן חיבור השיר, ודבריה-סיפורה, אם בחיוך ואם בכאב, ל"נכד", על אירועי שנות הארבעים לפני הקמת המדינה. וה"היסטוריה" שאשת הפלמ"ח מספרת לנכדה, היא דברי ימי הפלמ"ח בראייתם של חבריו.

השיר המחורז כולל חמישה בתים. האירוע החשוב הראשון בתולדות הפלמ"ח מובא במילים: „עוד נזכור, תחת גשם עופרת / איך בסוריה צעד הפלמ"ח”, מתוארות מעורבותם והשתתפותם של עשרות חברי הפלמ"ח במערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה. אנשי הפלמ"ח, שהוקם רשמית ב-15 במאי 1941, גויסו בהמלצת ראשי היישוב, ובהם משה שרת ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ועל פי בקשתם של אנשי המודיעין הצבא הבריטי. פעולתם הראשונה במערכה, הייתה הפלגתם של כ"ג יורדי הסירה לפעולה בטריפולי בלבנון, אשר אבדו ללא מידע על גורלם. 37 אנשי פלמ"ח השתתפו בחוליות בגזרות מטולה וראש הנקרה, במערכה לכיבוש סוריה ולבנון. בין הלוחמים היו משה דיין ויגאל אלון. משה דיין נפצע בקרב ואיבד את עינו וכן נפצע ברגלו לוחם פלמ"ח אחר; שאר הלוחמים חזרו לארץ בשלום.

בבית השני מוזכר קרב אל-עלמיין, שהשלכותיו בטרם שהוכרע נצפו כקובעות את הזירה המזרח תיכונית, וארץ ישראל בכללה, ואת גורל היישוב בתקופת מלחמת העולם השנייה. מפקדי הפלמ"ח, בין השאר, פעלו לקראתו, וכפי שמתאר המשורר בשפה פואטית בבית השני: „אל הנגב פלוּגונת נשלחה - / עם מקלות כתחליף לרובים”, בשל המחסור באמצעי תשלום לרכישת נשק הולם. הכוננות לפלישה בארץ ישראל כונתה לימים "מאתיים ימי חרדה".

בבית השלישי פורש האני השר, מפיה של אשת הפלמ"ח "הסבתא" העתידית, על עקרונות הפלמ"ח ורוח הלחימה שלו, בהם מסירות נפש והתגייסות לכל משימה, בכל חזית ושדה הקרב, נכון לכל עבודה כמו "פקק", עובד לעת מצוא בסידור העבודה ובארגונה, למשל בקיבוץ; כך במילים:

...
כל מקום שלפעול בו נחוץ,
שם אומרים לפלמ"חניק ללכת,
וחייו הם כפקק בקיבוץ.

ובמילים:

...
עת מבית איים האסון,
אל העיר חברינו נקראו
וקורא להם שם - ה"סזון".

בבית הרביעי, המספרות על משימתם של אנשי הפלמ"ח בתקופת הסזון.

חפר הטמיע בבית האחרון של השיר, במילים: „כן, הכושי יכול כבר ללכת, / כי הכושי עשה את שלו” המשוחחות עם הביטוי "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת", את כאבם של חברי הפלמ"ח על פירוקו בידי דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, על פי החלטה שהתקבלה בעיצומה של מלחמת העצמאות.