מאחז

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מאחז בלתי חוקי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מאחז חוות גלעד שבלב השומרון
חוות סקאלי

מאחז הוא כינוי להתנחלות בלתי מאושרת, שהוקמה ללא החלטת ממשלה, בלא תוכנית בניין עיר, והבנייה בה אינה חוקית. בפי תומכיהם קרויים המאחזים "ההתיישבות הצעירה".[1]

מבחינת המשפט הבינלאומי מעמדם של המאחזים זהה למעמדן של שאר ההתנחלויות, דהיינו הם אינם חוקיים, וזוהי גם עמדתם של רוב המדינות והגופים הבינלאומיים.[2] מבחינת החוק הישראלי, בעוד להתנחלויות יש מעמד חוקי, מאחזים נחשבים ללא חוקיים.[3] יש התומכים בהסדרת המאחזים בחוק, בטענה שהם הוקמו בסיוע של זרועות המדינה ולכן לא ניתן להגדירם כבלתי חוקיים, אך נכון ל-2022 חוקיותם של המאחזים טרם הוסדרה.

מאחזים וגבעות

בעבר כונו המאחזים גם "גבעות". בעשור השני של המאה ה-21 נהוג להבחין בין "מאחז", מקום ממוסד שיש בו בדרך כלל מזכירות, אספת חברים ומיסים, לבין "גבעה", שהיא מקום התיישבות של יחידים, בדרך כלל בני נוער, ללא מוסדות ומערכת מיישבת. צעירים אלה מכונים "נוער הגבעות". החוקרת אתי בורשטיין ציינה כי בשנים 2002–2003 חיו בכל "גבעה" כארבעה או חמישה בני נוער ואדם בוגר או זוג, אשר נעזרים בראשי הרשויות הסמוכות לצורך חיבור לחשמל ולמים.[4]

היסטוריה

קרון רכבת מצרפת – מגורים במאחז
בית קפה במאחז

ברקע הקמת המאחזים עומדת הקמת ההתנחלויות הראשונות, שהוקמו על ידי עלייה לשטח והפעלת לחץ על הממשלה עד שאישרה אותן. כך, ההתנחלות הראשונה, כפר עציון, שוקמה ב-27 בספטמבר 1967 בלחץ יוצאי הכפר. קריית ארבע הוקמה ב-1970 בעקבות התיישבות הרב משה לוינגר במלון פארק בפסח תשכ"ח (1968) ולאחר מכן בבית הממשל הצבאי. היישובים אלון מורה וקדומים מוקמים לאחר עלייה המונית לתחנת הרכבת מסעודיה. בתקופה הראשונה לאחר מלחמת ששת הימים לא הקימה הממשלה מרצונה היא התנחלויות אלא בבקעת הירדן ובגוש עציון, בהתאם לתוכנית אלון, אבל לחץ המתיישבים גרם להקמת מספר יישובים באזורים אחרים. לאחר ה"המהפך" הפוליטי ב-1977 ועליית הימין הישראלי לשלטון השתנה הגישה, והוקמו עשרות יישובים באזורי השומרון. לאחר הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984, שכללה בקרבה גם את השמאל הישראלי, הואט קצב הקמת היישובים ורק יישובים בודדים הוקמו, ועם הקמת ממשלת רבין השנייה ב-1992 פסק התהליך כולו, יחד עם החלטת ממשלה שאסרה על הקמת התנחלויות חדשות או הרחבת התנחלויות ישנות בלא החלטת ממשלה. בתגובה לכך, החלו גופים שהקימו את היישובים בעבר להקים יישובים נוספים, ללא התחשבות בעמדת המדינה, מתוך הנחה שהממשלה תיכנע ותתן את ברכתה למהלך לאחר מעשה, או שהממשלות הבאות אחריה ישובו ויאשרו את המאחזים.

לאחר שבהסכמי אוסלו, ולאחר מכן הסכם חברון והסכם וואי, הוסכם ששטחים שיש בהם יישובים ישראליים יישארו בשליטה ישראלית מלאה, עשו אנשי הימין מאמצים רבים להרחיב את גבולות ההתיישבות הישראלית על ידי הקמת יישובים נוספים.

חלק מהמאחזים הוקמו בצמוד ליישובים קיימים, במרחק קטן מהבתים הקיצוניים של היישוב הקיים, במטרה להרחיב את שטח היישוב. עם הרעת המצב הביטחוני בהתנחלויות לאחר הסכמי אוסלו ובמיוחד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, כאשר במספר מקרים חדרו מחבלים לתוך התנחלויות ורצחו תושבים ביישוב, הורגש צורך להרחיב את שטחי היישובים כדי להרחיק את גבול היישוב ממרכזו ולהקשות על חדירת מחבלים ליישוב.

מאחזים הוקמו על צירים ראשיים, במיוחד לאחר פיגועים על הצירים, בטענה שהקמת יישובים על הצירים תקשה על מחבלים לפגוע בנוסעים בדרכים. אחד המפורסמים שבמאחזים אלו הוא גבעת אסף, שהוקם לאחר רצח אסף הרשקוביץ בצומת על כביש 60 המוליכה לבית אל. וחוות גלעד שהוקמה לזכר גלעד זר.

הקמת המאחזים השתלבה עם נטייה של חלק מהדור הצעיר של המתנחלים לחזור אל הטבע. צעירים אלו חיפשו אפשרות להקים יישובים בעלי אופי חקלאי או טבעי ומצאו את מבוקשם בהקמת מאחזים. במאחזים אלו, למשל אלו שבסביבות איתמר, עוסקים התושבים ברעיית צאן, גידול עצי פרי, גידול עופות וגידול דבורים. מבחינה חוקית קל יותר להקים מאחזים סביב חווה חקלאית, מכיוון שהחוק ביהודה ושומרון אינו מחייב קבלת רישיון כדי להקים מבנים חקלאיים.

זריקת עידוד להקמת המאחזים נתן שר החוץ אריאל שרון באביב 1999, כאשר קרא למתנחלים "לרוץ ולתפוס את הגבעות".[5]

מאחזים

מפה של גוש שילה. היישובים היהודים בסגול, הערבים בירוק.
עשהאל שבדרום הר חברון
פני קדם, גוש עציון
ערך מורחב – רשימת מאחזים

על פי דוברת מועצה אזורית מטה בנימין, בשנת 2020 היו ביהודה ושומרון 70 מאחזים,[6] בעוד שעל פי ארגון שלום עכשיו היו 124 מאחזים.[7] משנת 1996 עד 2005 הוקמו כ-100 מאחזים, משנת 2012 עד 2019 הוקמו 31 מאחזים נוספים,[7] חלקם מסונפים ליישובים מוכרים סמוכים וחלקם עצמאיים. הקמת רצף התיישבות יהודית הייתה בין המטרות להקמת המאחזים. כך חוברו התנחלויות מבודדות אל גושי התנחלויות באמצעות עורקי תנועה. רצף כזה הוקם באזורים הבאים:

סוג נוסף של מאחזים הוא מאחזי קשר, המקשרים בין יישובים קיימים. כך לדוגמה: 

מאחזים שאושרו

חלק מהמאחזים אושרו לאחר הקמתם. בין המאחזים שאושרו ניתן למנות את היישובים הבאים:

מאחזים שפונו

להלן חלק מהמאחזים שפונו ולא שוקמו.

  • אלון מורה דרום, 3.5 ק"מ דרומית מזרחית לאלון מורה, נבנה באוגוסט 2002, ופונה ביוני 2003.
  • שבי שומרון מערב, 500 מ' דרומית מערבית לשבי שומרון, נבנה בדצמבר 2001, ופונה ביולי 2003.
  • גינות אריה, 1.4 ק"מ מזרחית לעפרה, נבנה בפברואר 2001, ופונה במאי 2004.
  • טל בנימין 590 מ' דרומית לעפרה, נבנה ביולי 2002, ופונה במאי 2004.[14]

מאחזים בגוש קטיף שפונו במסגרת תוכנית ההתנתקות

מאחזים נוספים

  • עמונה – מאחז בן כ-50 משפחות, בבעל חצור, מזרחית לעפרה, פונה בעקבות פסיקת הבג"ץ ב-2017. קודם לכן, ב-2006 לאחר תוכנית ההתנתקות פונו ונהרסו 9 בתים במאחז בפינוי תוך אלימות משטרתית קשה שלאחריו שולמו פיצויים לנפגעים רבים לאחר הליכים משפטיים.
  • מגרון – מאחז בן 50 משפחות בסמוך למוח'מאס, שפונה ב-2012 לגבעה סמוכה שהוקם בה יישוב מוכר, בלא הריסת בתיו. במקום נותרו אנטנות של חברות סלולר ישראליות.
  • אביתר – מאחז ממזרח לצומת תפוח, הוקם ביוני 2021 ופונה חודש לאחר מכן, מתוך הסכם עם הממשלה בנוגע להסדרה. האזרחים עזבו את המקום תוך השארת המבנים שנשמרים באמצעות נוכחות צבאית קבועה במקום.

החיים במאחז

מקבץ מבני מגורים בגבעת אסף
יחידת דיור בתוך משאית. גבעת גל יוסף

מאחזים מוקמים בדרך כלל על ידי גרעין מייסד, בחלקם גרעין משפחות ובחלקם של צעירים רווקים. בסיוע פעיל של תושבי היישוב השכן ובדרך כלל גם של הרשות המקומית. הרשות מאתרת אדמות מדינה בסביבות יישוב, מוצאת מבנים לדיור (בדרך כלל מפורקים – מבנים שלמים לא ניתן להניע ביו"ש ללא רישיון) והיזמים עולים על הקרקע – ללא הכנה מוקדמת במקום. מרגע שהם על האדמה, מתחילות הפעולות להכשרת השטח: יישור השטח, בניית יסודות למבנים, הקמת הקירות והגג ופריצת דרך נוחה למאחז – כולל סלילה חלקית שלה. באתר יוצב גנרטור חשמלי ומכל מים. המים יגיעו למקום במכליות. אחד המבנים או חלקו יהיה לבית כנסת. במרוצת הזמן יתווסף מבנה למעון ולגן ילדים – אלו הם שלושת מבני הציבור הראשונים של המאחז.

מכיוון שהצבא מונע הובלת קרוואנים ברחבי יהודה ושומרון ללא היתר, נמצאים במאחזים מגוון רחב של קרוונים, אשקוביות וצריפים, ישנים וחדשים, המשמשים למגורים.

רשויות המדינה מספקות למאחזים שירותים ישירות או באמצעות יישובים שכנים, לרבות אבטחת המאחזים באמצעות חיילי צה"ל. חלק מהמאחזים חוברו לרשתות חשמל, מים וטלפון קוויים, בעוד אחרים אינם מקבלים אחד או יותר מהשירותים הללו.

המבנה הארגוני הוא בדרך כלל של אגודה שיתופית חקלאית. יש מאחזים בבעלות פרטית ובעל הקרקע הוא בעל המאחז. תושבי המאחז מוצאים פרנסתם ביו"ש: חלק מהצעירים לומדים בישיבות או לומדים במוסדות לימוד אחרים כמו אוניברסיטת אריאל. חלק אחר, יוצאים לעבודה במרחבי הארץ, כמו רבים מתושבי יו"ש. הצעירות לומדות במדרשות תורניות לנשים שמפוזרות בכל רחבי יו"ש. במאחזים שהם חוות יש תושבים העוסקים בחקלאות, בייחוד במאחזי גב ההר, אזור שילה ודרום הרי חברון.

במאחזים הגדולים, כגון מגרון, הוקמו אף מבני קבע.

ישנם מאחזים, כדוגמת גבעת גל יוסף, שבהם בתי המגורים ממוקמים בתוך משאיות שמסוגלות לנוע ובכך מתאפשרת חוקיותם.

ארגונים מיישבים

בהקמתם של חלק מהמאחזים היו מעורבות רשויות מקומיות,[15] במקרים מסוימים באמצעות ארגון אמנה.[16] גם מועצת יש"ע הייתה מעורבת בחלקם.

שני הארגונים הפעילים כיום בהקמת מאחזים הם נחלה, שהוקמה ב-2005 על ידי הרב משה לוינגר ודניאלה וייס, במטרה ליישב את ארץ ישראל השלמה על ידי הסברה, הקמת מאחזים, עצרות עם ועבודה ציבורית, ורואה את עצמה כתנועת ההמשך של גוש אמונים. בתחילת דרכה התנועה הייתה מורכבת משני חלקים – "נאמני ארץ ישראל" ו"נוער למען ארץ ישראל". התנועה התפרסמה בעקבות המאחז אביתר.

ארגון נוסף, רדיקלי יותר, הוא אר"י שאג, המזוהה עם נוער הגבעות, שהוקם על ידי פורשי 'נחלה' ב-2015.

מעמד משפטי וניסיונות הסדרה

בית בעמונה, זמן קצר לפני הריסתו.

המאחזים הוקמו בלא היתר רשמי מהרשויות המוסמכות. עם זאת, לעיתים קרובות סייעו רשויות ציבוריות וגופי מדינה, ואף יזמו בעקיפין הקמתן של נקודות התיישבות אלה.[17] למרות סיוע עקיף זה, כל המאחזים מוגדרים כ"בלתי-מורשות" מבחינת החוק הישראלי. על כך למשל העיר שר הביטחון לשעבר משה יעלון כי "כל המאחזים הוקמו ברשות ורק הליכי התכנון לא הושלמו".[18] לעומתו, שר האוצר לשעבר יאיר לפיד כתב "לא, זו לא 'התיישבות צעירה', אלא מאחזים לא חוקיים".[19]

הדיון במעמד המשפטי של המאחזים מתחלק לשני סוגי מאחזים: מאחזים, שהוקמו על ידי זרועות המדינה, וגבעות, שבעיקרן הוקמו על ידי פעילים בודדים ולא בתמיכת זרועות המדינה. כתגובה מכך, בעוד הגבעות מאוימות בפינוי תדיר בעקבות אי החוקיות שלהן, הרי שהמאחזים נהנים מהכרה דה פקטו הנתמכת בפסיקת בג"ץ[20] מ-31 במאי 2006. בפסיקה זו, שעסקה בעתירה של תנועת שלום עכשיו לאכיפת הכרזות על תיחום שטח בשישה מאחזים: גבעת הדגל, גבעת אסף, מעלה רחבעם, מצפה לכיש, גבעת אפיריון ומצפה יצהר – קיבל בג"ץ את תשובת המדינה, שטענה, בין היתר, כי "מועד פינויים של המאחזים ייקבע על ידי הדרג המדיני המוסמך בין היתר בהתחשב בשיקולי הביטחון ובשיקולים מבצעיים וכן בהתאם לסדר העדיפויות שייקבע". בעיני הממשלה, המאחזים הם יישובים בהליכי הסדרה, וחלקם הוסדרו בעקבות תביעות לפינויים, לדוגמה שבות רחל.[21]

קושי משפטי נוסף ביחס למאחזים הוא בעיית בעלות האדמות, שלפעמים הן אדמות בבעלות פלסטינית. המאחזים (להבדיל מגבעות) שפונו הם היושבים על אדמות כאלה. המפורסם שבהם הוא עמונה, שעברו עליו שני פינויים אלימים, ב-2006 וב-2017. מאחזים נוספים שהועתקו בעקבות תביעות לבעלות על אדמתם הם מגרון, טל בנימין ומצפה כרמים.

הליך הסדרת המאחזים יכול להעשות בשתי צורות: הכרה ממשלתית כיישוב, כמו שנעשה ברחלים ומבואות יריחו, והסדרתו על ידי תוכנית בניין עיר, בהכללת המאחז בתחומי יישוב סמוך, כפי שנעשה בחרשה וכרם רעים, הכלולים בטלמון.

ממשלת אולמרט עסקה בעניין המאחזים בד בבד עם התעסקותה בתוכנית ההתכנסות. ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הנחה את רשויות הביטחון להכין תוכנית לפינוי המאחזים ולפעול "מן הקל אל הכבד": להתחיל בפינוי מאחזים שקל לפנות אותם ולהמשיך באלה שפינויים מסובך יותר. ראשי המועצות אזוריות קיימו מגעים עם הממשלה בניסיון למציאת הסדר ברוח הסכם המאחזים משנת 2000. עיקרו של ההסדר: חלק מן המאחזים שהוקמו לאחר מרץ 2001 יפונו, חלק אחר יועתקו וחלק נוסף יישארו במקומם.

בסוף העשור השני של המאה העשרים ואחת הועלה הנושא שוב לדיון, בתחילה ברקע תוכנית השלום של הנשיא טראמפ, ובהמשך לקראת תום כהונתו של דונלד טראמפ כנשיא ארצות הברית, החלה מועצת יש"ע, יחד עם שדולת ארץ ישראל בכנסת ופורום ההתיישבות הצעירה במאבק למען "הסדרת ההתיישבות הצעירה", כלשונם.[22] במהלך הקמפיין, סיירו חברי כנסת, שרים ומובילי דעת קהל במאחזים,[23] קודמה החלטת ממשלה להסדרת המאחזים,[24][25][26] ובעקבות זאת חוברו חלק מהמאחזים לרשת החשמל הישראלית ואף הוכרו המאחזים מבואות יריחו, כרם רעים וחרשה.

מנכ"ל מועצת יש"ע עדי מינץ סבור כי: "לאורך שנים סבר הדרג המדיני, שרצוי וניתן ליצור את הרצפים ההתיישבותיים הללו. מדובר בתכנון מדוקדק. בתפיסה של מקומות אסטרטגיים. המאחזים תואמו עם ראש הממשלה (אריק שרון). המאחזים כולם עלו בתיאום עם הדרג המדיני. הליך האישור והרישוי של מרבית המאחזים יצא לדרך". רק בשלב מסוים, "אריק שרון שינה את גישתו במאה ושמונים מעלות. באותו שלב, המערכת חדלה לשתף פעולה, אבל בשטח כבר היו מאה מאחזים, חלקם מאושרים, חלקם בתהליכי אישור. הכל היה מתואם. אנחנו לא פורעי חוק ולא היינו האיש הרע בסיפור הזה".[27]

דו"ח ששון ודו"ח לוי

ערכים מורחבים – חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים; הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון

שני דו"חות רשמיים הוגשו על הנושא. הראשון הוא דו"ח ששון שפורסם ב-2004, והשני דו"ח אדמונד לוי ב-2012.

דו"ח ששון (חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים) – ביולי 2004 הורה ראש הממשלה אריאל שרון לעורכת הדין[28] טליה ששון להגיש לו חוות-דעת בנושא "המאחזים הבלתי מורשים באזורי יהודה שומרון ועזה", בעקבות הסכמתה של הממשלה לתוכנית מפת הדרכים, בה נאמר כי ממשלת ישראל תפנה כל בנייה שנעשתה לאחר מרץ 2001. הדו"ח כלל בדיקה של הנושאים הבאים: מיקום המאחזים, גודלם ומועד הקמתם; דרך הקמתם; והרשויות השונות – ציבוריות ואחרות – המעורבות בהקמתם. בדו"ח נכללה חוות דעת לגבי הצעדים המשפטיים הנדרשים להפסקת תופעת המאחזים.

הדו"ח קבע שהקמת מאחזים בלתי מורשים כרוכה בביצוע עבירות פליליות, ועל כן יש צורך בטיפול משפטי ממשלתי הן בדרך של פתיחת תיקים פליליים והן באמצעות נקיטת הליכים מנהליים נגד תושבי המאחזים עצמם. עוד ממליץ הדו"ח על שורה של תיקוני חקיקה נדרשים, ועל הפסקת העלמת העין הממשלתית מהתופעה. הדו"ח הוגש לממשלה, אשר הקימה ועדת שרים מיוחדת ליישומו.

דו"ח לוי (הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון) – הוגש על ידי ועדה בראשות השופט אדמונד לוי בשנת 2012, בעקבות התחייבות ממשלתית בפני בג"ץ להסיר כל בנייה על אדמות בבעלות פלסטינית פרטית ביהודה ושומרון. הוועדה לא עסקה במאחזים בלבד, אך גם בהם. הדו"ח בוחן לאורכו את גישת דו"ח ששון ומציג לצידה את עמדת המשיבים לדו"ח (ראש חטיבת ההתיישבות הסוכנות היהודית, הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש, ראש המנהל לבנייה כפרית במשרד הבינוי והשיכון, ואחרים). השאלות שהדו"ח מברר הן: בנייה והרחבה של יישובים לפני החלטת ממשלה, שלגביה נטען כי מדובר בנוהל רגיל ומקובל בכל מקום; האם הרחבת יישובים מצריכה הסכמה מפורשת מן הממשלה או שהרשויות יכולות להניח את הסכמתם מכת הקמת היישוב; והנחת המתיישבים שפעילות הרשויות נעשית כדין.

ועדת השרים לטיפול במאחזים הבלתי-חוקיים בשטחים

ועדת השרים לטיפול במאחזים הבלתי-חוקיים בשטחים הוקמה על ידי ממשלת אולמרט ביולי 2007, בראשותו של סגן ראש הממשלה חיים רמון. בדיון בספטמבר 2007 קבע חיים רמון כי: "עיקר עבודת הוועדה היא קביעת הנהלים לגבי הבנייה ביהודה ושומרון, להמשך. זאת לאחר 40 שנה שאין נהלים שכאלה. אין בין כך לבין המאחזים הבלתי חוקיים כפי שנקבע כבר בעבר, דבר". ראש המינהל האזרחי ביהודה ושומרון, תת-אלוף יואב מרדכי, אמר לשרים שיש הרחבה של המאחזים, אולם אין בנייה של מאחזים חדשים. לטענת מרדכי, המינהל האזרחי מקיים פעילות אכיפה מוגברת נגד המאחזים הכוללת החרמת כלים, הריסות מבנים ומעצר של הבנייה בשלבים ראשונים, תוך הוצאת צווים משפטיים.[29]

בנובמבר 2008, במסגרת דיון בממשלה שהוקדש לנושא אכיפת החוק בשטחים, החליטה ממשלת ישראל להפסיק באופן מיידי תמיכה ישירה או עקיפה במאחזים ובתשתיות שלהם, וכן הוטל על שר הביטחון, אהוד ברק, ליזום תיקוני חקיקה בכל מקרה בו ימצא כי החקיקה הקיימת אינה יעילה באופן מספק למאבק במאחזים. מועצת יש"ע ביקרה בחריפות את ההחלטה, וטענה שמדובר בהחלטה שערורייתית ודמגוגית שיש בה משום ענישה קולקטיבית.[30]

חוק ההסדרה ותקנת השוק

ערכים מורחבים – חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון; בג"ץ חוק ההסדרה

חוק ההסדרה (חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון) הוא ניסיון נוסף להסדיר את המאחזים ואת אדמות מדינה. החוק עוסק בהתיישבות שנבנתה בתום לב במקרקעין הטעונים הסדרה או שניתנה הסכמת המדינה לבנייתה, בתקופה שקדמה ליום פרסומו של החוק.

החוק קובע כי מקרקעין שאין בהם בעל זכויות במקרקעין – הממונה על הרכוש הממשלתי באזור יהודה והשומרון ירשום אותם כרכוש ממשלתי, ואילו מקרקעין שיש בהם בעל זכויות במקרקעין, זכויות השימוש בהם יועברו לידי הממונה, כאשר הסכום שהושקע בבניית ההתיישבות עלה, בשעת הבנייה, על שוויים של המקרקעין בלי ההתיישבות באותה שעה. זכויות השימוש וההחזקה במקרקעין שהועברו לממונה יוקצו לצורכי ההתיישבות שנבנתה על אותם מקרקעין, ויותלו כל הליכי האכיפה והצווים המנהליים הקיימים בעניין אותה התיישבות.

בעל הזכויות במקרקעין, שזכות השימוש בהם ניטלה ממנו, יהיה זכאי, לפי בחירתו, לדמי שימוש שנתיים בשיעור של 125% מערכם הראוי של דמי השימוש כפי שתקבע ועדת שומה, או לדמי שימוש מהוונים לתקופות של 20 שנה כל פעם בשיעור של 125% מערכם הראוי, או לקרקע חלופית ככל שהדבר אפשרי בנסיבות העניין.

החוק מונה רשימה של 16 התנחלויות ומאחזים שבהם תיבדק רלוונטיות החוק: עפרה, נתיב האבות, עלי, כוכב השחר, מצפה כרמים, אלון מורה, מעלה מכמש, שבי שומרון, קדומים, פסגות, בית אל, יצהר, הר ברכה, מודיעין עילית, נוקדים, כוכב יעקב. לשר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, נתונה סמכות להוסיף יישובים לרשימה זו.

עשרות יישובים פלסטיניים ביהודה ושומרון, יחד עם עמותות שמאל ישראליות אחדות, עתרו לבג"ץ נגד החוק. ב-17 באוגוסט 2017 הוציא בג"ץ, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, צו ביניים המקפיא לחודשיים את יישום החוק.[31][32] עקב סירובו של היועץ המשפטי לממשלה להגן על החוק, ייצג עורך דין פרטי, הראל ארנון, את הממשלה בדיון. בתגובתה המקדמית לעתירות ציינה ממשלת ישראל שהחוק "נועד להתמודד עם מציאות מורכבת וייחודית, המובילה לא אחת לתוצאות קשות של הריסה ללא תועלת בצדן לאיש, ואשר גוזרות על אלפי משפחות חיים תחת עננת אי-ודאות".[33] גם היועץ המשפטי לכנסת, איל ינון, ביקש להימנע מפסילת החוק.[34]

ב-9 ביוני 2020 ביטל בג"ץ את החוק, ברוב של 8 שופטים נגד אחד, בנימוק שהוא פוגע בזכויות חוקתיות לקניין, לשוויון ולכבוד של התושבים הפלסטינים, בלי שיעמוד בתנאיה של פסקת ההגבלה, ולכן אינו חוקתי. הנשיאה אסתר חיות ציינה בפסק דינה:

חוק ההסדרה מבקש להכשיר בדיעבד מעשים בלתי חוקיים שבוצעו על ידי אוכלוסייה מסוימת באזור תוך פגיעה בזכויותיה של אוכלוסייה אחרת, וזאת בשטח הנתון בתפיסה לוחמתית. אין מדובר בהסדר שהוא "עיוור" לקבוצת הניזוקים שיפגעו מיישומו אלא בהסדר הפוגע ביודעין ובאופן בלתי שוויוני בזכות הקניין של תושבי האזור הפלסטינים בלבד והוא מעניק בכורה לאינטרסים הקנייניים של המתיישבים הישראלים, ללא כל בחינה פרטנית ומבלי ליתן משקל מספק למעמדם המיוחד של תושבי האזור הפלסטינים כ"תושבים מוגנים".

פס"ד תקנת השוק במקרקעין, הקבועה בסעיף 5 לצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967, קובעת כי "כל עסקה שנעשתה בתום לב בין הממונה לבין אדם אחר בכל נכס שהממונה חשבו בשעת העסקה לרכוש ממשלתי, לא תיפסל ותעמוד בתקפה, גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה רכוש ממשלתי". התקנה שמשה בסיס לפסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים באוגוסט 2018 בפרשת מצפה כרמים, בה עתרו פלסטינים לבעלות על אדמות המאחז, פסק בית המשפט כי יש להסדיר את ההתיישבות במצפה כרמים.[35][36]

העותרים הגישו ערער לבג"ץ, שב-27 באוגוסט 2020 הפך בדעת רוב את פסק הדין. בפסק הדין קבעה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות כי רשויות המדינה הרלוונטיות התנהלו שלא בתום לב, ולפיכך לא ניתן להחיל על המקום את "תקנת השוק".[37][38] בספטמבר 2020, הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, לבקשת שר הביטחון בני גנץ ועל דעת שר המשפטים אבי ניסנקורן,[39] בקשה לדיון נוסף.[40] הבקשה התקבלה והתיק מצוי מנובמבר 2020 בפני דיון נוסף בהרכב מורחב.

ערכים ואידאולוגיה

פרופ' שלמה קניאל הבחין בין שתי קבוצות של תושבי המאחזים: "נוער הגבעות" (ברובם צעירים בגיל ההתבגרות) ו"מתיישבי הגבעות" (משפחות צעירות ומעט רווקים, שגילם נע בין 18 לשנות ה-30). במחקר שערך קניאל בשנים 2001–2002 וכלל ראיונות עם מתיישבי הגבעות, נמצא כי כ-63% מהמרואיינים ציינו את מצוות יישוב ארץ ישראל כסיבה העיקרית לעלייתם לגבעה. כ-53% מגדירים עצמם כדתיים מאוד וכחרדים לאומיים, ואינם צורכים טלוויזיה או עיתונים. הדברים החשובים ביותר בעיני 49% מהם היו אהבת ה', עבודת ה', קיום מצוות, מלכות ה' ומוסר יהודי. כ-74% אמרו כי הפתרון לבעיה היהודית-ערבית הוא "גירוש, מלחמה ונקמה", ומיעוטם צידד בסיפוח לפי ההלכה והפיכת הערבים לגרים-תושבים. לפי קניאל, 40% מהתושבים תמכו בהתנגדות אקטיבית במקרה של פינוי, וכ-20% הביעו התנגדות לשירות בצה"ל בנימוק שההוא אינו פועל לפי דרכי ה'.[41] קניאל כתב כי לרוב מתיישבי הגבעות לא הייתה משנה דתית סדורה, אלא תפיסה אינטואיטיבית המורכבת ממספר אידאות, אך ציין כי חלקם, חסידי הרב יצחק גינזבורג, טוענים כי "המדינה מתה" וכי יש לזנוח את תפיסת הקדושה של מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה, ולהחליף את הממסד שמנהיג את המדינה "במנהיגות אשר ערכיה הבסיסיים נשאבים מהיהדות". הדמוקרטיה נתפסת כדת, ותופעות כמו חילון, גלובליזציה ופוסטמודרניזם נפסלות כ"חוכמת הגויים" שיש בה אלמנטים של התייוונות.[42]

חמ"ל מאחזים

בינואר 2012 הוגשו כתבי אישום נגד חמישה בני אדם, אשר הפעילו חמ"ל שמטרתו לעקוב אחר תנועות הצבא, במטרה לסכל פינוי מאחזים. בכתבי האישום נזכר חבר הכנסת זאב אלקין כאחד מהמקורות של הקבוצה.[43]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כך למשל שם הדף המרכז את הכתבות בנושא, באתר ערוץ 7
  2. ^ ISRAELI SETTLEMENTS AND INTERNATIONAL Law באתר אמנסטי אינטרנשיונל
  3. ^ טליה ששון, על פי תהום, הוצאת כתר, 2015, עמ' 43-45
  4. ^ "נוער הגבעות - בערוגות שלנו", מכון המחקר של המכללה לביטחון לאומי, ספטמבר 2016
  5. ^ נדב שרגאי, כולם ידעו וכולם היו מעורבים, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2004
  6. ^ תמר אסרף, להסדיר את המאחזים ה"לא חוקיים". עכשיו, באתר ynet, 26 בנובמבר 2020
  7. ^ 7.0 7.1 קומבינת המאחזים ממשיכה תחת שלטון נתניהו – דוח מיוחד, באתר שלום עכשיו (עמ' 17), ‏22 ביולי 2019
  8. ^ רחלים יהפוך לישוב מן המניין, באתר ערוץ 7, 6 בינואר 2013
  9. ^ "פורסמה התב"ע ליישוב רחלים"
  10. ^ אביב לביא, אימת הגבעות, באתר הארץ, 8 באפריל 2003
  11. ^ הפשרת היישוב, באתר ynet, ‏2017-05-19
  12. ^ אושרו 1936 יחידות דיור חדשות ביהודה ושומרון, באתר ערוץ 7, ‏6/1/2020
  13. ^ אריה יואלי, ‏לזכר אסתר הורגן הי"ד: אושרה התכנית להכפלת טל מנשה, באתר "סרוגים", 17 בינואר 2021
  14. ^ דו"חות > מאחזים בשטחים - סיכום שנת 2004, באתר תנועת שלום עכשיו
  15. ^ שלום עכשיו, קומבינת המאחזים ממשיכה, אתר שלום עכשיו
  16. ^ אתר למנויים בלבד הגר שיזף, מועצת גוש עציון מימנה מאחזים לא חוקיים בשטחה ב-1.6 מיליון שקל דרך אמנה, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2020
  17. ^ טליה ששון, חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי חוקיים, 2005. עמ' 115: "בדיקתי מעלה כי רשיות ציבוריות וגופי מדינה מעורבים בהקמת מאחזים בלתי מורשים, וזאת ללא החלטה מוסמכת של ממשלת ישראל, ולא פעם תוך הפרת החוק".
  18. ^ שרים בכירים בממשלה בסיור בשומרון: אין דבר כזה "מאחזים בלתי חוקיים"
    חיים לוינסון, יותר מאלף משתתפים בכינוס לזכרו של אלירז פרץ: מאור חינוכי בחייו ובמותו, באתר הארץ, 5 במאי 2010
  19. ^ אתר למנויים בלבד יאיר לפיד, דרוקר, אולי אני פשוט מתכוון למה שאני אומר?, באתר הארץ, 8 במרץ 2021
  20. ^ חיפוש מתקדם, באתר supreme.court.gov.il
  21. ^ בני טוקר, שבות רחל: "תודה לשלום עכשיו", חדשות ערוץ 7, 24.2.2012
  22. ^ כל ח"כ מאמץ ישוב: הקמפיין החדש להסדרת המאחזים, באתר סרוגים, ‏2020-11-12
  23. ^ יריב לוין: לנצל את חלון ההזדמנויות לפני הבחירות, באתר סרוגים, ‏2020-12-03
  24. ^ חשיפה: כך נראית הצעת הממשלה להכשרת המאחזים, באתר ynet, ‏2020-12-13
  25. ^ "אנחנו פה כדי לומר לו – תרצה": מחאת ראשי ההתיישבות מעלה הילוך, באתר www.makorrishon.co.il
  26. ^ מנכ"ל מועצת יש"ע הצטרף לשובתי הרעב במאהל, באתר סרוגים, ‏2021-01-07
  27. ^ נדב שרגאי, מאחז ועוד מאחז - כך יוצרים בגדה "רצף התיישבות" יהודי, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2004
  28. ^ העובדה שהדו"ח לא הוגש על ידי הפרקליטות עוררה ביקורת. ראה "המינוי של טליה ששון בעייתי מבחינה חוקית", באתר ערוץ 7, 9 באוגוסט 2004
  29. ^ רוני סופר, רמון: ועדת השרים לא תעכב פינוי המאחזים, באתר ynet, 2 בספטמבר 2007
  30. ^ אלוף בן, בין מיגרון למיגרנה, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2008
  31. ^ עמדת היועץ המשפטי לממשלה לגבי חוק ההסדרה
  32. ^ יאיר אלטמן, יורי ילון, ‏צו ביניים: בג"ץ הקפיא את חוק ההסדרה, באתר ישראל היום, 17 באוגוסט 2017
    עפר חדד, לפי בקשת היומ"ש לממשלה: בג"ץ מעכב את יישום חוק ההסדרה, באתר "רשת", 17 באוגוסט 2017
  33. ^ תגובה מקדמית מטעם ממשלת ישראל לעתירה נגד חוק ההסדרה
  34. ^ משה גורלי, נציג היועמ"ש בביהמ"ש: "חוק ההסדרה פוגע בזכויות אדם - ויש לבטלו", באתר כלכליסט, 3 ביוני 2018
  35. ^ תא (י-ם) 29754-11-13 איציק אנגיל ואחרים נגד עבד אלפתאח סאלחה ואחרים, ניתן ב-28 באוגוסט 2018
  36. ^ אבישי גרינצייג, אריק בנדר, ‏ביהמ"ש הכשיר את התנחלות מצפה כרמים ופתח פתח להסדרות נוספות, באתר מעריב אונליין, 28 באוגוסט 2018
  37. ^ בג"ץ 953/11 עבד אלפתאח סאלחה ואחרים נ' שר הביטחון ואחרים, ניתן ב־27 באוגוסט 2020
  38. ^ גיוס המונים להצלת מצפה כרמים - Givechak, באתר givechak.co.il
  39. ^ גנץ וניסנקורן תומכים בדיון נוסף בבג"ץ מצפה כרמים, באתר ערוץ 7, ‏11/09/20
  40. ^ אילת כהנא, כדי למנוע פינוי יישובים אחרים: דיון נוסף בבג"ץ מצפה-כרמים, באתר מקור ראשון, ‏13/09/2020
  41. ^ לפי המאמר של אבירמה גולן בהארץ, 11.5.2004
  42. ^ שלמה קניאל, "היבטים פסיכולוגיים של מתיישבי הגבעות ביהודה ושומרון", אונ' בר-אילן מאי 2003, עמ' 19
  43. ^ חיים לוינסון, פרסום ראשון: יו"ר הקואליציה אלקין מופיע כמוסר מידע לפעילי הימין שהואשמו במעקב אחר צה"ל, באתר הארץ, 8 בינואר 2012
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35720780מאחז