גזרות תתנ"ו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מאורעות תתנ"ו)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
א-ל מלא רחמים לזכר קרבנות גזירות תתנ"ו וגזירות ת"ח ות"ט במחזור מאלטונא משנת 1744

גזירות תתנ"ו או מאורעות תתנ"ו הם סדרת פרעות, שהתרחשו בשנת 1096 (ד'תתנ"ו) באירופה במסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים על ידי הנוצרים.

רוב היהודים סירבו להמיר את דתם והעדיפו למות על קידוש השם ולא להתנצר, ובמקרים רבים הרגו יהודים את בני משפחתם והתאבדו כדי שלא להיטבל לנצרות בכוח.

המאורעות נצרבו כטראומה בתודעה של עם ישראל, בייחוד במסורת האשכנזית. מהגזירות נשתמרו קינות שחוברו לזכר הקהילות שחרבו, ובייחוד מרכזי התורה של גרמניה שבשלוש הערים שכונו בפי היהודים קהילות שו"ם - שפירא, ורמייזא ומגנצא (כיום שפייר, וורמס ומיינץ). חלק מהקינות נאמרות בתשעה באב בבתי הכנסת של קהילות האשכנזים. כמו כן נשתמרו בספרות הנוצרית תיאורים ואיורים בהם נראה הטבח במהלך מסע הצלב, הן באירופה, והן לאורך מסעם במזרח התיכון ובייחוד בארץ ישראל.

רקע היסטורי

באירופה של ימי הביניים, אשר קמה לאחר התפוררות האימפריה הרומית המערבית, הדת הנוצרית תפסה את מקומה של התרבות הרומית ושל מוסדות האימפריה, כגורם מאחד של החברה. מלבד תופעה זו התקיים באירופה יחס מורכב בין השליטים החילונים לאפיפיור. האפיפיור טען לסמכותו אף בנושאי השלטון החילוני לעומת המלכים ששאפו להרחיב את תחומי סמכותם.

היחס ליהודים

ביחס ליהודים, אירופה הנוצרית פעלה על פי הנחייתו של אוגוסטינוס (354–430), לפיה יש להשאיר את היהודים בחיים, כי הם מוכיחים את אמיתות כתבי הנצרות. השארתם בחיים, אך במצב מושפל, מוכיחה את מאיסת ה' בהם. האמונה הייתה שבאחרית הימים כל היהודים יתנצרו.

כך, היהודים נשארו המיעוט הדתי הנסבל היחיד באירופה הנוצרית. היהודים ראו עצמם כמיעוט, אשר ישיבתו באירופה ארעית, כשגם היהודי לא רואה במצב הקיים אידיאל. למרות כל זאת, היהודים ראו עצמם שייכים למרקם החברתי באירופה; כשבחיי היום-יום הם הסתגלו לתרבות ולתנאיה, בעזרת מאמץ הן ביחס לעולם הנוצרי והן ביחס לתפיסות שראו את הגלות כארעית.

במאה העשירית לספירה, העיר כמקום מגורים החלה לתפוס מחדש מקום משמעותי. וכך נכתבו מגוון הסדרים משפטיים חדשים (כגון הפריווילגיה של רודיגר, משנת ד'תתמ"ד (1084)). קיום היהודים נתפס כחלק מבנייתה והגדרתה של הקמתה של העיר, בהיותם קבוצה עירונית מובהקת. זאת, אף על פי שהיהודים הובדלו, וחייהם במסגרות נפרדות, כשהגורמים נעוצים גם בסביבה (לדוגמה העברת החסות על היהודים לשלטון המרכזי, שגרר אף את ההתייחסות אליהם כ'עבדי האוצר', וכן פעולות של המנהיגים כרבנו גרשום מאור הגולה); אך ההקשרים הכלכליים היו הדוקים ומלאי מתח.

תיאור המאורעות

בשנת ד'תתנ"ה (1095) נשמעה קריאתו של האפיפיור אורבן השני לגאולת כנסיית הקבר בירושלים מידי הכופרים המוסלמים. הקריאה הובילה ליציאה למסע הצלב הראשון, כשהמסע הסתיים בכיבוש ירושלים (בשנת ד'תתנ"ט, 1099).

בדרכם של הצלבנים מזרחה, דרך ערי אשכנז וצרפת, נשמעה הקריאה לחסל את הכופרים מבית: היהודים. הנוצרים (בייחוד בערי עמק הריין) העמידו בפני היהודים את הברירה בין טבילה לבין מוות, כשרבים מהיהודים בחרו למות על קידוש השם.

הפרעות

השתלשלות זו הובילה לרציחות של יהודים על ידי הנספחים למסע הצלב ובראשם אביר צרפתי בשם "וילהלם הנגר". ההיסטוריון ד"ר צבי גרץ מתאר את האירועים באשכנז:[1] חלק מיהודי טריר התאבדו ואחרים פנו לעזרת הכנסייה אך נענו בשלילה ואז החליטו אנשי הקהילה להמיר דתם למראית עין. בהמשך הגיעו הפורעים לשפייר שם חטפו עשרה יהודים לכנסייה בניסיון להטבילם בכוח. החטופים סירבו ונרצחו על ידי החוטפים בח' באייר ד'תתנ"ו (3 במאי 1096). שאר יהודי הקהילה ניצלו הודות לבישוף העיר, יוהאנס הראשון, שהחביא אותם באחוזתו האישית באחורי הקתדרלה העירונית.[2]

הקהילה הבאה, וורמייזא סבלה הרוגים רבים יותר. מספר הפורעים גדל בהשוואה למספרם במקומות הקודמים. בכ"ג באייר ד'תתנ"ו (18 במאי 1096) החל הפוגרום בהרס וביזה של בתי כנסת ובתי היהודים ושבוע אחר כך, בראש חודש סיוון (25 במאי) החל ההרג. גם המעטים שמצאו מסתור אצל הגמון העיר התאבדו לאחר שהוצבה בפניהם הברירה בין טבילה למוות. חלק מהיהודים המירו דתם וחלקם ניסו להתנגד. גרץ מציין שמו של צעיר יהודי שהתנפל בסכין ודקר אחד מראשי הנוצרים והומת במקום. עוד מציין גרץ שלאחר הטבח הובאו לקבורה בוורמיזא 800 יהודים.[3]

העיר הבאה שנפגעה בפרעות הייתה מגנצא, בתחילה מצאו 1,300 יהודים מחסה בבית ההגמון, תמורת סכום כסף רב. אולם אנשי משמר הארמון לא ניסו לעמוד בפני הפורעים ואלה טבחו ביהודים שלושה ימים אחרי הטבח בוורמייזא, בג' בסיון (שלושה ימים לפני חג השבועות, 28 במאי). כ-60 מיהודי העיר האמידים הוברחו אל מחוץ לעיר תמורת כופר אולם גם הם נתפסו ונרצחו. בפרעות אלה גם עלה באש חלק מהעיר.[4]

בקלן החלו הפרעות בערב חג השבועות בביזה, הרס ושריפת ספרי תורה. יהודי העיר הוברחו בסיוע ההגמון המקומי לכפרי הסביבה ובמשך שלושה שבועות הסתתרו מפני הרוצחים. אלא שבי"ט בסיון (18 ביוני) הגיעו אליהם הפורעים והרגום.

סיכום מספר הטבוחים לפי גרץ,[5] בכל רחבי הריין בתוך חודשיים, הגיע לכדי 12,000 יהודים.

תגובת היהודים

היהודים סברו שהנוצרים הורגים בהם מתוך נקמה על כך שיהודים הרגו את אותו האיש, לדעתם, ושהם שואפים להכחיד את היהודים או להמיר את דתם לנצרות. היהודים שהבינו שנשארו להם רק שתי אפשרויות: להתנצר או למות, הכירו בזכות האפשרות למות על קידוש השם, חלקם במו ידיהם וחלקם עקב סירובם להתנצר, והמתתם בידי ההמון. חלקם המועט התנצר, לפחות למראית עין. אחיזתם האיתנה של היהודים בדתם גם בשעת שמד זו הניעה אותם להציג מסירות נפש עליונה מול התביעה להתנצר.

מוטיב שנוי במחלוקת בעמידה היהודית באותה תקופה היה הרג הילדים במטרה למנוע את שבייתם והמרתם לנצרות. באחת הכרוניקות מופיע התיאור הבא:

מי ראה ומי שמע, מה שעשתה זאת הצדקת אשה החסידה מרת רחל... ותאמר אל חברותיה: ארבעה בנים יש לי, גם עליהם אל תכסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעתועם... והנער אהרון, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: 'אמי אל תשחטני' והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת, וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרון, אהרון, איפה אתה. גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני א-ל רם ונישא.[6]

פוסקי ההלכה נחלקו ביחסם אל הרג הילדים, אך הנטייה הייתה שלא לפקפק בצדיקותם של מקדשי השם. מהר"ם מרוטנברג הזהיר שלא "להוציא לעז על חסידים הראשונים", אף שאינו מתייחס לשאלה האם הרג הילדים הוא פעולה שיש לנקוט בה מלכתחילה. אחרים מצאו הצדקה להמתת הילדים בדינו של בן סורר ומורה, שהורגים אותו לא בשל מה שהוא, אלא בשל מה שעתיד להיות, דין התקף גם לגבי ילדים שעלולים להיות מומרים.

יעקב כ"ץ וחיים סולובייצ'יק טענו כי קידוש השם באשכנז מאופיין בפסבדו-הלכה. הומצאו אף ברכות לשחיטה על קידוש השם, ואף הסכין נבדקה, כדי להבטיח את "כשרות השחיטה". לפי טענה זו, מדובר בהתנהגות מעין-הלכתית שמקורה אינה תורני אלא עממי ולא נעשה בהוראת חכמי ישראל[דרוש מקור]. לעומתם, טענו אברהם גרוסמן, ישראל משה תא שמע ומ"י בן-גדליה כי קידוש השם באשכנז נשען על בסיס הלכתי מוצק, לפי דרך לימוד ההלכה.

איתן רייך מציע גישת ביניים, לפיה מעשיהם של בני אשכנז לא היו נטולי בסיס הלכתי כלל, אך גם לא התבססו על בסיס הלכתי מוצק. לדבריו, הסיטואציה בה נדרשו בני אשכנז להמיר את דתם הייתה חסרת תקדים ולא הופיעה לפני כן בגזירות הקדומות, ולכן הם נאלצו לייצר הלכה יש מאין ונשענו על מקורות יהודיים שהיו לפניהם, כגון ספר יוסיפון. מעשיהם הקיצוניים של בני אשכנז הושפעו מאידאולוגיה ארצישראלית שהלכה והקצינה בדרכה לאשכנז דרך איטליה.[7]

תוצאות המאורעות

בעבר, הגישה הקלאסית נטתה לטעון שחיי היהודים עברו חורבן מוחלט, ושינויים רבים התרחשו בעקבות המאורעות. בין השאר, הדת היהודית עצמה נוסחה מול האיום על קודשיה. כיום הדעה המקובלת היא, שהחיים הריאליים של היהודים לא השתנו הרבה בעקבות המאורעות. עם זאת, רישומם של המאורעות על הזיכרון ההיסטורי היהודי היה נחרץ, והם השפיעו על תודעת המיעוט ואי-הביטחון, והם מנסחים את הזהות העצמית. הזיכרון ההיסטורי מתבטא בספר חסידים, ובכרוניקות יהודיות המתארות אירועים אלו (כגון הכרוניקה של רבי שלמה ב"ר שמעון).

גישה אחרת מציג פרופסור אברהם גרוסמן.[8] הוא מנתח את המקורות המציינים את שמות משפחות הנספים ומוצא שיש בהם מראשי החכמים של הקהילות ובניהם ו"מכאן, שנושאיה העיקרים של היצירה הרוחנית - בניהן של אותן משפחות מיוחסות - אבדו מן העולם."[9] נוסף למותם של האנשים עצמם הייתה השמדה של כתביהם וכך נגרמה פגיעה במורשתם בהמשך הדורות. מניתוחו הוא מסיק שהפגיעה בקהילות מגנצא ווורמיזא הייתה אנושה, ולמעשה ירדה מרכזיותם של קהילות אלה ביצירה הרוחנית היהודית עד תחילת המאה ה-12. דעיכה זו של המרכז הרוחני בגרמניה תרמה לעליית המרכז בצרפת הצפונית (אותו הובילו רש"י ובית מדרשו).

משמעות האירועים

במחקר קיימות גישות שונות לגבי משמעות האירועים: התפיסה המקובלת בהיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית,[10] רואה במאורעות תתנ"ו פרשת דרכים בתולדות יהודי אירופה, כשהם משפיעים אף על האידאולוגיה והמחשבה (אף ביהדות ספרד המזרח), וכן גורמי תמורה בחיי הכלכלה, המעמד המשפטי ותחושת היהודים בין הגויים באירופה.

מול הגישה הקיצונית הזו, קמה גישה קיצונית נגדית (לדוגמה רוברט חזן ושמעון שוורצפוקס) הטוענת שהיו אלו מאורעות בעלי תהודה מקומית, ולאחר המאורעות אין כמעט שינוי בתנאים היסודיים של החיים היהודים באירופה: מתוך ההרס התאוששו בקלות יחסית, וההתפתחות היא מתמשכת.[11]

גישה אמצעית מציינת, שאמנם מבחינה פיזית וטכנית קשה לראות בממדי האסון של מאורעות תתנ"ו שינוי חד בתנאים, כך שהדברים שהשתנו אמנם נובעים מתהליכים ארוכים יותר; אך מאידך קשה להתעלם מהטראומה ומהתצורה המחשבתית שהותירו מאורעות תתנ"ו בתפיסה היהודית בכל תחום, כך הם היוו מעצב של מעמדם מול הנוצרים ואת תודעת המיעוט שלהם, ואף הותירו שיירי מחשבה ביחס למוות על קידוש השם ולאסונות בפרט. כך, במאורעות שהתרחשו יותר מחמש-מאות שנה אחר כך (מאורעות ת"ח ות"ט, שנת 1648) נתפסו מאורעות תתנ"ו כדגם, וכמוות על קידוש השם.

לדעת ההיסטוריון ישראל יובל, למסעות הצלב הייתה השפעה מכרעת על הופעת עלילות הדם כנגד היהודים באירופה. לדעתו, יהודי אשכנז היו בגישת "גאולה נוקמת", לפיה יפרע הא-ל מאויבי ישראל לעתיד לבוא. על מנת לעורר את זעמו כנגד אותם אויבים היו מוכנים היהודים להקריב את חייהם ולמות על קידוש השם באהבה ומרצון. הנוצרים, שראו את תופעות קידוש השם ההמוניות של היהודים, הזדעזעו מנכונותם למות ולהמית את ילדיהם. כתוצאה מכך נתפסו היהודים בקרב החברה הנוצרית כרוצחי ילדים, מה שיצר פתח להאשמתם ברצח ילדים נוצרים מאוחר יותר. תאוריה זו שנויה במחלוקת וספגה ביקורת מצד חוקרים.

היסטוריונים שונים טענו כי ראשיתה של חסידות אשכנז בגזירות שהתרחשו עקב מסעי הצלב, שהותירו את רושמן על הקהילות היהודיות באשכנז. חלק ממובילי החסידות הימי-ביניימית הגיעו מקהילות שו"ם.[12]

הנצחת האירועים ו"השבת השחורה"

בעקבות האירועים החלו יהודי אשכנז לומר את תפילת "אב הרחמים", תפילה שחוברה בקהילת וורמייזא. בתחילה נאמרה התפילה בשבת שלפני שבועות ובשבת שלפני תשעה באב, אולם בהמשך פשט המנהג לומר אותה מדי שבת. היות שעיקר האירועים היו בתקופת ספירת העומר, התחזקה גם המשמעות של ימי ספירת העומר כימי אבל (משמעות שמקורה במותם של תלמידי רבי עקיבא בימי ספירת העומר) וקיבלו ביטוי דומה לזה של ימי בין המצרים. כך למשל נהוג שלא להתחתן בימי ספירת העומר ואשכנזים ובני עדות המזרח נוהגים שלא להתגלח ולהסתפר בתקופה זו.

פיוטים לזכר גזרות תתנ"ו נכתבו כנראה עוד בסוף המאה הי"א ובמשך כל המאה הי"ב. יש בידינו למעלה מעשרים וחמשה פיוטים כאלה, כולם פיוטים מאשכנז. בהם קינות לתשעה באב, פיוטי סליחות שנהגו לאמרם במעמדים שונים (כגון בימי זיכרון וביום כיפור) ופיוטי 'יוצר', 'אהבה' ובעיקר 'זולת' – שנאמרו בשבתות ספירת העומר בקהילות אשכנז. גזרות תתנ"ו נרמזות הרבה גם בפיוטים נוספים מאשכנז, העוסקים במצבו של עם ישראל בגלות.

בתשעה באב נהוג בקהילות אשכנז לקונן גם על חורבן קהילות שו"ם בגזירות תתנ"ו בזמן מסעי הצלב. הקינה הידועה ביותר בעניין זה פותחת במילים "מי יתן ראשי מים" מאת רבי קלונימוס.[13] עוד שלוש קינות על גזרות תתנ"ו כלולות בסדר הקינות הרווח בקהילות אשכנז.

בקרב יהודי אשכנז נהגו לציין את השבת שלפני חג השבועות כ"שבת השחורה" ("שווארץ שבת"). בורמייזא, שנפגעה בפרעות תתנ"ו לפני שאר הקהילות, היא צוינה בשבת שלאחר כ"ג אייר.[14] בעקבות התנגדות של מקצת הפוסקים לקביעת שבת אבל בין ראש חודש סיון לחג השבועות, שהם ימים שאין אומרים בהם תחנון, העתיקו מקצת הקהילות את השבת השחורה לשבת הסמוכה לכ"ג אייר, כמנהג ורמייזא.[15] ממנהגי שבת זו, לבישה חלקית של בגדי חול, קיצור הניגון בתפילת השבת, אמירת פיוטי אבל על הקהילות שחרבו, עריכת טקס הזכרת נשמות להרוגי גזירות תתנ"ו מתוך ספר הזכרת נשמות מיוחד, ואמירת ברכת החודש בנוסח מקוצר.

כרוניקות שנתחברו בעברית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קיימות כמה עבריות כרוניקות של הגזירות, שהעיקריות שבהן חוברו על ידי ר' שלמה ב"ר שמעון, ר' אליעזר בן נתן (ראב"ן) והאנונימי ממיינץ. תיאורו של שלמה ב"ר שמעון נכתב בשנת תת"ק, 1140, ארבעים וארבע שנים לאחר המאורעות, ונרשם מפיהם של עדי ראייה; בראשיתו הטקסט שהגיע לידינו חסר.[16]

הכרוניקה של ראב"ן פורסמה בגרמנית בידי אדולף ילינק בשנת 1854.[17] תיאורו של האנונימי ממיינץ פורסם בשנת 1877,[18] ובשנת 1892 פרסמו אדולף נויבאואר ומ. שטרן את הכרוניקות העבריות, עם תרגום בגרמנית בידי זליגמן בר. פרסום זה כלל גם ביקורת מאת הארי ברסלאו שהסתמכו על התרגום הגרמני. במהדורה זו יש אי דיוקים לגבי כתב היד. מהדורה שנייה פורסמה בידי אברהם מאיר הברמן בשנת 1945, ובה הוא תיקן שגיאות על פי ראות עיניו. אין בה ביקורת נוסח, אלא רק תיקוני נוסח שלא כולם נרשמו בפירוש על המהדורה.

בשנת 1977 פרסם שלמה אידלברג תרגומים לאנגלית של הכרוניקות. ב-1987 פרסם גם רוברט חזן תרגומים לאנגלית של הכרוניקות.

מרבית המחקר על הכרוניקות מתבטא בחיפוש הקשרים ביניהן, ובאיתורו של טקסט מקורי שבו השתמשו המחברים המאוחרים יותר.[19]

עיצוב הכרוניקות ביחס לעשרת הרוגי מלכות

החיבורים שנתחברו, ובעיקר חיבורו של שלמה ב"ר שמעון, יוצרים אנלוגיה בין הרוגי הפרעות לבין מעשה עשרת הרוגי מלכות.

הדמיון מתבטא בשלוש נקודות עיקריות:

  • קבוצה יהודית נבחרת לכפר על חטא מתקופת המקרא (בעשרת הרוגי מלכות מדובר על מכירת יוסף, בגזירות תתנ"ו מדובר על חטא העגל).
  • לגבי עשרה הרוגי מלכות מוסבר כי רק בדורם נמצאו עשרה תלמידי חכמים, גדולים וחסידים, שנבחרו לכפר על החטא הגדול. בדומה לכך, מבהירים המספרים כי כל דור תתנ"ו הוא הצדיק ביותר, החסיד והראוי ביותר להיענש.
  • בשני המקרים, אלו שנבחרים לכפר על העבר הם בעלי מידות נעלות עד כדי כך, שיוכלו לשמש כתחליפים לכפרה עתידית ולא רק לכפרת העבר.

בשירה

הפואמה "ברוך ממגנצא"[20] שכתב שאול טשרניחובסקי בשנת 1902, מבוססת על אירועי גזירות תתנ"ו.[21]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אברהם מאיר הברמן, (מהדיר ועורך), ר' אפרים ב"ר יעקב, ספר זכירה סליחות וקינות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תש"ל-1970.
  • איתן רייך, קידוש השם: מעקידת יצחק לעקידת אשכנז, רסלינג, 2018.
  • רוברט חזן, מסע הצלב הראשון והיהודים, תתנ"ו 1096, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2000.

קישורים חיצוניים

מחקרים

הערות שוליים

  1. ^ ד"ר צבי גרץ, דברי ימי ישראל, כרך רביעי, פרק שלישי: "מסע הצלב הראשון", תרגום: ש.א. קמנצקי, הוצאת "יזרעאל", תל אביב, 1954
  2. ^ "וַאֲקוֹנֵן מַר עֲלֵי הֲרוּגֵי אַשְׁפִּירָה, בַּשֵּׁנִי - בִּשְׁמוֹנָה בוֹ...", "וְכֹהֲנֵי וַעֲלָמַי נִגְוְעוּ כֻּלְּהֶם עֲשָׂרָה" קינת קינת "מי יתן ראשי", ליהודה בן קלונימוס
  3. ^ "קְהַל וָרְמַיְזָא בְּחוּנָה וּבְחוּרָה... פַּעֲמַיִם קִדְּשׁוּ שֵׁם הַמְּיֻחָד בְּמוֹרָא, וּבְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בְּחֹדֶשׁ זִיו לְטָהֳרָה, וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי בִּקְרִיאַת הַלֵּל לְשׁוֹרְרָה..." קינת מי יתן ראשי
  4. ^ "וְעַל אַדִּירֵי קְהַל מַגֶּנְצָא... עַל חָרְבוֹת מְעַט מִקְדָּשַׁי וּמִדְרְשֵׁי הַתּוֹרָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי בַּשְּׁלִישִׁי נוֹסַף לְדַאֲבוֹן וּמְאִירָה, הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְיָגוֹן וְצָרָה.
  5. ^ שם, עמוד 64
  6. ^ מתוך התיעוד של האנונימי ממיינץ 4H.
  7. ^ איתן רייך, קידוש השם: מעקידת יצחק לעקידת אשכנז, רסלינג, 2018. עקדת אשכנז, באתר מגזין סגולה
  8. ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, פרק עשירי: "גזירות תתנ"ו- משבר ומיפנה?", הוצאת מאגנס, תשס"א
  9. ^ שם, עמוד 436
  10. ^ שמעון שוורצפוקס, "מקומם של מסעי הצלב בדברי ימי ישראל", בתוך: ראובן בונפיל, מנחם בן-ששון ויוסף הקר (עורכים), תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי־הביניים: קובץ מאמרים לזכרו של חיים הלל בן־ששון, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשמ"ט, עמ' 251–253
  11. ^ שוורצפוקס, עמ' 253–267
  12. ^ שוורצפוקס, עמ' 263–264
  13. ^ קינת "מי יתן ראשי" לרבי קלונימוס בן יהודה, באתר ויקיטקסט
  14. ^ מנהגים דק"ק וורמיישא, אות צ"ח.
  15. ^ ספר הזכרת נשמות דק"ק פאדובה, בשם מהר"ם מינץ.
  16. ^ א. מ. הברמן, ספר גזירות אשכנז וצרפת, עם מבוא מאת יצחק בער, מהדורה שנייה מורחבת, ירושלים: ספרי אופיר, תשל"א, עמ' כד
  17. ^ איריס שגריר, מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה, האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ה 2014, עמ' 217
  18. ^ שוורצפוקס, עמ' 254
  19. ^ שוורצפוקס, עמ' 255
  20. ^ שאול טשרניחובסקי, בָּרוּךְ מִמַּגֶּנְצָא, בפרויקט בן-יהודה
  21. ^ אתר למנויים בלבד מיכאל קרן, הפואמה של טשרינחובסקי שהשיבה לקורבנות העבר את קולם שאבד, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2018
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

גזרות תתנ"ו31794981Q51651

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=גזרות_תתנ%22ו&oldid=2714623"