כפייה לקיום מצוות
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ו עמוד א' |
|---|---|
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק י"א, הלכה ח' |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ק"ז, סעיף א' |
| מקורות נוספים | מנחת חינוך) מצוה ח, נתיבות המשפט ומשובב נתיבות סימן ג', שו"ת חתם סופר חושן משפט סימן קעז |
כפיה לקיום מצוות היא חובתו של בית הדין לכפות את מי שמסרב לקיים מצוה. הכפיה נעשית על ידי הכאה ועיצומים נוספים. חיוב הכפיה מוגבל לחלק מהמצוות ואינו קיים בכל המצוות.
מקור הדין
בגמרא הובאה ברייתא המתארת, כיצד יש לנהוג במי שמסרב לקיים מצוה:
במצוות עשה, כגון שאומרין לו: "עשה סוכה", ואינו עושה, "לולב", ואינו עושה – מכין אותו עד שתצא נפשו.
הברייתא מבחינה בין עונש מלקות על "מצות לא תעשה", שבה העונש מוגבל לארבעים מלקות, ולפי יכולת הספיגה של הנענש, לבין כפיה של "קום ועשה", שבה יש לאכוף את קיום המצוה ללא הגבלה כלשהי[1]. בתוספתא מכונה ההכאה בשם מכת מרדות, שפירושה רדייה והכנעה בכח[2].
האם החיוב מן התורה
מדברי התוספות נראה שחיוב הכפיה הוא מן התורה[3]. הרמב"ם כתב, שהדבר נכלל במצות מינוי שופטים ושוטרים לאכוף את חוקי התורה[4], והחתם סופר כתב על פי דברי הירושלמי[5] שיש ללמוד דין זה מן הפסוק ”ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת” (דברים, כ"ז, כ"ו), המלמד שיש למחות ביד עוברי עבירה[6]. יש שכתבו שהמלקות הן סוג של ענישה, משום שהמבטל מצוה במזיד עובר על איסור לאו של חילול השם[7]
יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו, שחיוב הכפיה הוא מדרבנן[8].
במצוה התלויה ברצון האדם
לגבי מצב בו אדם מחוייב בהבאת קרבן, יש מקור מיוחד לכך שכופים אותו מהפסוק ”יקריב אותו לרצונו” (ויקרא, א', ג'); מהמילים "יקריב אותו" משמע שהוא מקריב בכל מקרה, וגם אם אינו רוצה כופים אותו, אך מהמילה "לרצונו" ניתן להבין שיש צורך ברצון חופשי של המקריב, והמסקנה היא ש”כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני”.[9]
בדומה לכך, אדם המסרב לגרש אשה האסורה לו או שהטילו עליו חכמים חיוב לגרשה, וכן מי שחייבוהו חכמים לשחרר את עבדו ומסרב לכך, כופים אותו עד שיביע הסכמה. בתלמוד התבאר, שאף שגלוי לכל שהאמירה נעשית מתוך אילוץ, אין להתחשב במחשבות לבו אלא במה שאומר בפיו, כי דברים שבלב אינם דברים. הסבר אחר נאמר, שבעקבות הכפייה יש להניח שהתרצה גם בלבו, משום שיודע את חובתו לקיים מצוות ולשמוע לדברי חכמים[10]. הרמב"ם מבאר, שההנחה היא שרצונו הפנימי של העבריין המשתייך לעם ישראל, הוא לקיים את המצוות, אלא שיצרו תקפו, ועל ידי הכפייה חוזר לרצונו האמיתי[11].
באילו מצוות כופים
מתן שכרה בצידה
במצוות עשה ש"מתן שכרה בצידה", כלומר שלצד המצווה הובטח שכר, כגון במצוות כיבוד אב ואם שנאמר בה ”למען יאריכון ימיך”, אין חיוב כפיה[12]. הבטחת השכר על ידי התורה מלמדת שהעונש היחיד להימנעות מהמצוה יהיה הפסד השכר, ולא כל ענישה אחרת[13]. יש שכתבו שדין זה שנוי במחלוקת אמוראים בתלמוד ירושלמי בין רבי ינאי לרבי יונתן, אולם גם לדעה שכופים הדבר אינו נעשה על ידי הכאה פיזית אלא על ידי נידוי וכדומה[14].
יש דעה שהרשות ביד בית דין לכפות גם במצוה זו, אך אין הדבר חובה[15], וכן פסק הרמ"א[16].
מצוות לא תעשה
 |
ראו גם – כפייה על מצוות לא תעשה |
בגמרא נאמר, שרשות ביד אדם להכות את חבירו כדי למנעו מאיסור[17].
לדעת מרבית הראשונים והאחרונים, אף במצוות לא תעשה חיוב הכפיה הוא עד שתצא נפשו[18], ומהם יש שכתבו שאף במצוות לא תעשה שמתן שמתן שכרה בצדה יש חיוב כפיה, כגון במצוות צדקה שנאמר בה לא תאמץ ולא תקפוץ[19], יש שכתבו שבמצות לא תעשה אין חיוב הכפיה עד שתצא נפשו אלא הכאה מועטת[20] שיש חומר במצוות עשה יותר מלא תעשה[21].
במקום חסרון כיס
במצוות שיש בהם הפסד ממוני גדול, משמעות רש"י שאין כפייה[22]. יש שביארו, שבמקרה זה יש לתלות שסיבת ההימנעות אינה מתוך מרד, אלא מחמת ההפסד הממוני הכרוך בה[23].
מצוות דרבנן
במצוות דרבנן נחלקו הראשונים אם יש חיוב כפיה עד שתצא נפשו. לדעת הרשב"א והרמב"ם יש חיוב כפיה גם במצוות דרבנן[24], ולדעת הריב"ש החיוב רק במצוות דאורייתא, אך במצוה דרבנן יש כפיה מועטת ולא עד שתצא נפשו[25]. יש שחילקו בין מצות עשה דרבנן שעליו אין כופים עד שתצא נפשו, לאיסור דרבנן שבו כופין עד שתצא נפשו[26].
במנהגים שאינם תקנות דרבנן אין חיוב כפיה[27].
דעה מחודשת כתב האבן האזל בהסבר שיטת הרמב"ם, שלא הביא בהלכותיו את דין הכאה עד שתצא נפשו, שלהלכה לא נאמר חיוב כפיה אלא לענין חיוב הבאת קרבן, ולא בשאר המצוות[28]
למי הסמכות לכפות
לדעת חלק מהאחרונים, הרשות לכפות היא רק לבית דין של דיינים מומחים ולא לכל אדם[29]. אכיפת בית דין בזמננו נעשית ברשות ויפוי כח של בתי הדין הקדמונים[30]. אך יש הסוברים שגם על כל יחיד מוטל חיוב הכפיה[31]. היראים שדין כפיה הוא כדיני קנסות ואין החיוב אלא על בית דין סמוכין בארץ ישראל[32].
במצוות לא תעשה מצינו בגמרא, שכל אדם יכול לכפות על מנת להפריש את האחר מאיסור[33]. הסמ"ע כתב שדין זה מותנה בכך שהדבר נעשה רק לשם שמים ולא מתוך שנאה אישית[34], ומדברי הט"ז נראה שאין בזה חילוק[35].
אופני הכפיה
בגמרא נאמר, שהחיוב הוא להכותו עד שתצא נפשו[36].
אמנם, למרות שההכאה היא כלי שניתן לבית הדין על מנת לכפות על ידו, אך אין היא אופן הכפייה היחידי, אלא על בית הדין להפעיל אמצעים לפי שיקול דעת של מידת ההשפעה על האדם, ולחילופין רשאי בית הדין להטיל עליו עיצומים אחרים כמו מאסר או נידוי על מנת לכפותו[37] מלבד להזיקו בממון שלא הותר לבית דין לעשות כן על מנת לכפותו[38].
עד שתצא נפשו
בהגדרת המונח עד שתצא נפשו נחלקו האחרונים, לדעת הקצות החושן והמנחת חינוך המשמעות היא אפילו עד הריגה ממש[39], ודעת החתם סופר והחוות יאיר שהוא רק עד כדי שיעור שעדיין יכול לקיים המצווה[40]. דעה דומה מובאת בשיטה מקובצת בשם תלמידי רבינו יונה שעד שתצא נפשו הכוונה עד לפני שתצא נפשו, אבל אין רשות להביאו לידי סכנה[41].
בכפיה שבאה להפריש מן האיסור ולא לכופו לקיים מצווה, דעת הקצות החושן שבזה אין הכפיה עד שתצא נפשו[42]. ואולם דעת רוב הפוסקים שאין חילוק בין הפרשה מן האיסור לכפיה על קיום מצווה ובשניהם גדר החיוב הוא שווה[43].
סוגי כפיה נוספים
כפיה בקרבן
כפיה זו נעשית כאשר אדם מחויב בהבאת קרבן ומסרב לכך. דין מיוחד שנאמר בכפיה זו שקיום המצוה יהא רק כאשר יאמר הנכפה "רוצה אני"[44].
כפיה בגט
ערך מורחב – גט מעושה
כפיה זו נעשית כאשר אדם מחויב לגרש את אשתו ומסרב לקיים את חובתו. כפיה זו מכונית גם גט מעושה.
בדומה לכך מתקיימת כפיה במקרה בו אדם מחויב לשחרר את עבדו ומסרב. גם במקרים אלו, בית הדין כופים את המסרב לומר בפיו "רוצה אני".
כופין על מידת סדום
- ערך מורחב – כופין על מידת סדום
כפיה זו נעשית במקרה שאדם אינו מסכים לעשות לחברו טובה שאינה כרוכה בשום טרחה, הפסד או צער.
כפיה על המצוות בעידן הנוכחי
כיום ישנה הסכמה בין פוסקי ההלכה, על בסיס דברי החזון איש[45], שיש להימנע מאכיפת המצוות בכפייה ישירה, ובמקביל לפעול באמצעים אחרים הנהוגים בחברה שתהיה בהם הפרשה מאיסור, כגון התארגנות ציבורית להעברת חקיקה מתאימה[46].
ראו גם
לקריאה נוספת
- רבי יעקב ריסנר, דעת משפט חלק ד - קדימה וכפיה במצוות, בני ברק תש"ע, באתר היברובוקס
- רבי מנחם שטיבל, קונטרס עד שיאמר רוצה אני, בני ברק תשס"ח, באתר אוצר החכמה
קישורים חיצוניים
- הרב אשר וייס, כפיה במצוות - מנחת אשר, באתר מנחת אשר, מאי 2013
- הרב שאול ישראלי "כפיה דתית" בהלכה באתר צמת
- מתי כופין על המצוות באתר דין
הערות שוליים
- ^ לפי רש"י, מסכת חולין, דף ק"י עמוד ב', ד"ה כפתוהו ור"ן חולין קלב, ב, ההבחנה היא בין ענישה לאחר שהעבירה כבר נעשתה, שאומרים לו לא תעשה כן יותר, לבין כפיה והכרחה להבא, שאומרים לו: עמוד ועשה או חדל לעשות
- ^ תוספתא מכות פרק ד הלכה יז, וכן במשנה תורה לרמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ו', הלכה י"ב, רש"י, מסכת חולין, דף קמ"א עמוד ב', ד"ה מכת מרדות ורש"י, מסכת סנהדרין, דף ז' עמוד ב', ד"ה מקל
- ^ תוספות בתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ו' עמוד א'
- ^ ספר המצוות, עשין קע"ו ראו גם רש"י, מסכת סנהדרין, דף ז' עמוד ב', ד"ה מקל
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ז', הלכה ד' להסבר הרמב"ן דברים כ"ז, כ"ו.
- ^ שו"ת חתם סופר חושן משפט סימן קעז
- ^ ספר חמדת ישראל מצוה ס"ג
- ^ בית הבחירה למאירי, מסכת חולין דף קלב עמוד ב ("מדברי סופרים"); פרי מגדים פתיחה כוללת ח"ד אות ח' הביא בשם ספר בכור שור.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף כ"א עמוד א' וכן תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ח עמוד א'. בנוגע לשאר המצוות, אף שמצוות צריכות כוונה יש להחשיב את כוונת בית הדין לשם מצוה, לכונה של העושה (כפות תמרים ראש השנה דף כח עמוד א)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף נ' עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גירושין, פרק ב', הלכה כ'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"י עמוד ב'
- ^ רש"י ד"ה שמתן שכרה.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק א', הלכה ו', תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן עא
- ^ תוספות, מסכת חולין, דף ק"י עמוד ב', ד"ה כל מצות, וכן הוכיח ריצב"א בתוספות, מסכת בבא בתרא, דף י' עמוד ב', ד"ה אכפיה מירושלמי
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן צ"ז, סעיף ט"ז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ח עמוד א'
- ^ חידושי הר"ן, מסכת חולין דף קל"ב עמוד ב; וכן מבואר מדברי רש"י, מסכת חולין, דף ק"י עמוד ב', ד"ה כפתוהו שקודם ביצוע העבירה דינה שוה למצות עשה; ים של שלמה, בבא קמא פרק ג סימן ט'; מנחת חינוך, מצווה ח; חידושי רבי עקיבא איגר, כתובות פ"ו עמוד א.
- ^ תוספות בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח' עמוד ב'
- ^ ספר המנוחה והרמ"ך הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה יב
- ^ משובב נתיבות סימן ג' בדעת רבינו יונה, שערי תשובה שער ג אות יא
- ^ רש"י בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ב עמוד ב' וראו בהגהות הרש"ש שתמה מנין לרש"י דבר זה
- ^ רבי מאיר דן פלוצקי, חמדת ישראל קונטרס נר מצוה אות ג
- ^ שו"ת הרשב"א חלק ד סימן רס"ד, וראו משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ו' לגבי אוכל חמץ בערב פסח ותוספות, מסכת כתובות, דף פ"ו עמוד א', ד"ה פריעת
- ^ שו"ת הריב"ש סי' צ.
- ^ שדי חמד, מערכת כ אות לט
- ^ רמב"ן במלחמת ה' מסכת יבמות דף סב
- ^ אבן האזל פרק ב מהלכות קריאת שמע הלכה י"ג אות ו
- ^ בדומה לכפית גט (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף פ"ח עמוד ב' ורש"י שם ד"ה הדיוטות)
- ^ קצות החושן סימן ג, משובב נתיבות סימן ג, מנחת חינוך מצוה ג
- ^ נתיבות המשפט סימן ג, חתם סופר חושן משפט סימן קעז
- ^ ספר יראים השלם סימן קס"ד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ"ח עמוד ב', רא"ש בבא קמא סי' ג
- ^ סמ"ע סי' תכ"א ס"ק כח, ובט"ז שם
- ^ ט"ז שם כתב על דברי הסמ"ע שאינו רואה בזה חילוק
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ו עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ז עמוד א' תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ב עמוד ב' משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק כ"ד, הלכה ח', וכן נראה ברמ"א חושן משפט סי' צז סעיף טו, ובדרכי משה שם.
- ^ דברות משה ב"ק סימן יח ענף ז
- ^ משובב נתיבות סי' ג, מנחת חינוך סוף מצוה ח' ראה שם קושייתם על דין רודף שנראה מזה שחיוב כפיה הוא עד כדי הריגה ממש
- ^ שו"ת חתם סופר חו"מ סי' קעז, שו"ת חוות יאיר סוף סי' קסו, וכן כתב באור שמח ממרים פ"ד ה"ג
- ^ שיטה מקובצת מסכת כתובות דף פו ע"א.
- ^ קצות החושן סי' ג, משובב נתיבות סי' ג
- ^ נתיבות המשפט סי' ג, הפלאה כתובות דף מט ע"ב, מנחת חינוך סוף מצוה ח'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ח עמוד ב'
- ^ חזון איש יורה דעה, הלכות שחיטה, ב, טז
- ^ רבי שאול ישראלי, שו"ת עמוד הימיני, חלק ב סימן יד, באתר היברובוקס, ראו גם רבי משה מינץ, שו"ת מהר"ם מינץ סימן ק"א, באתר היברובוקס
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.