דברים שבלב אינם דברים
| תלמוד בבלי | מסכת קידושין, דף מ"ט עמוד ב' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר קניין, הלכות מכירה, פרק י"א, הלכה ט' |
| שולחן ערוך | חושן משפט, סימן ר"ז, סעיף ד' |
בהלכה ובמשפט, דברים שבלב אינם דברים הוא עיקרון הקובע שאין כל תוקף לכוונה שלא בוטאה בפירוש או על ידי מעשה. משמעות הכלל היא שכדי לבצע הליך בעל תוקף משפטי והלכתי, או כדי לסייג הליך כזה תחת תנאי, לא תספיק כוונת האדם ונצרך מעשה מפורש. הכלל תקף בנושאים שונים, בתוכם קניה ומכירה, קידושין, איסורי נדר ונושאים נוספים. את הכלל חידש האמורא רבא בתלמוד במסכת קידושין[1].
המקור בגמרא
בגמרא במסכת קידושין[1] מובא מקרה בו אדם, המתגורר בחו"ל, מכר את נכסיו כשבדעתו לעלות לארץ ישראל אך בשעת המכירה לא ציין זאת, ומאוחר יותר קרה המקרה ונמנע ממנו לעלות[2] וכעת הוא רוצה לבטל את המכירה בטענה שהואיל ומכר את נכסיו תוך הסתמכות על עלייתו, ועלייה זו לא התרחשה מדובר במקח טעות והוא צריך להתבטל. על מקרה זה אמר רבא שהוא "דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים" - למטרתו בשעת המכירה אין משמעות הלכתית כי "דברים שבלב אינם דברים" והוא לא יכול לדרוש את ביטול המכירה.
סיבות
פרשני התלמוד הביאו שתי סיבות אפשריות מדוע דברים שבלב אינם דברים:
- כי איננו יודעים מה היה בליבו, וייתכן שהוא משקר בכך שהוא טוען כי זו הייתה כוונתו ורק כעת הוא התחרט על המעשה.
- גם לו היינו יודעים מה בליבו אין זה משנה, כי דבר שלא בא לידי ביטוי בפועל הוא חסר משמעות.
לשאלה איזו מהסיבות היא נכונה יש משמעות בפועל, כי אם, למשל, במקרה המוזכר למעלה נפנה לשכניו של אותו אדם, ייתכן שהם יעידו שהוא מכר את כל נכסיו כי היה בכוונתו לעלות לארץ ישראל, ואם הסיבה לכך שדברים שבלב חסרי משמעות היא שאנו חושדים כי הוא שיקר - כאן יש לנו הוכחה לכך שהוא לא שיקר ולכן נפסוק במצב זה שהמכירה בטלה, כי הוא לא התכוון למכור. לעומת זאת על פי הסיבה השנייה לעדותם של שכניו מעידים על כוונתו לא תהיה תועלת, כי כוונתו היא חסרת משמעות כל עוד לא באה לידי ביטוי.
חריגים
ישנם מצבים שבהם הכלל "דברים שבלב אינם דברים" אינו תקף, ושלושה בולטים מתוכם הם:
- "דברים שבלבו ובלב כל אדם" - כאשר כוונת האדם ברורה, לא משתמשים בכלל "דברים שבלב אינם דברים", ומתייחסים לדברים כאילו נאמרו בפירוש.
- אדם שקיבל על עצמו בלב להביא קרבן לבית המקדש, קבלתו תקפה והוא מחויב להביאו, כיון שעל תרומת המשכן נאמר "כל נדיב לב"[3][4].
- הראשונים חלקו מה המשמעות של דברים שבלב במצוות שבין אדם למקום. על מצוות אלו נאמר בגמרא: "רחמנא ליבא בעי" - האל רוצה את ליבו של האדם. כלומר המטרה של המצוות היא לא המעשים החיצוניים אלא שהרגשתו ורצונותיו של האדם יהיו עם אלוקיו. כעת, טוען המאירי[5], שכיוון שבמצוות שבין אדם למקום המטרה היא הלב, במצוות אלו "דברים שבלב הם דברים" ויש להם משמעות הלכתית מספיקה. לדוגמה נביא את מצוות חמץ: על החמץ נכתב בתורה שיש לסלקו מן הבית, אך מותר לאדם "לבטל" את החמץ, כלומר, האדם יכול להצהיר שבעיניו החמץ שברשותו איבד מערכו ואין הבדל מבחינתו בין החמץ שברשותו לבין עפר הארץ. כעת, מה דינו של אדם שביטל את החמץ בלבו בלבד? על פי המאירי ביטול זה הוא ביטול מספיק, אך על פי הדעה החולקת, האומרת שגם במצוות שבין אדם למקום דברים שבלב אינם דברים, גם ביטול זה הוא חסר משמעות ועל האדם לבטל את החמץ במפורש.
קישורים חיצוניים
- הערך "דברים שבלב אינם דברים", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת "קובץ יסודות וחקירות השלם")
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ט עמוד ב'
- ^ על פי פרוש רש"י שם
- ^ ספר שמות, פרק ל"ה, פסוק ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף כ"ו עמוד ב'
- ^ בפירושו למסכת פסחים בדף ל"א משנה ד'
