יצחק לופבן

יצחק לופבן, 1936

יצחק לוּפְבַּן (לופבאן) (ט' באב תרמ"ח, 17 ביולי 1888, דֶּמְבִּיצַה, גליציה – ו' באלול תש"ח, 10 בספטמבר 1948, תל אביב) היה פוליטיקאי, עיתונאי ומסאי ישראלי, חבר הפועל הצעיר ומפא"י, עורך העיתון "הפועל הצעיר" מ-1923 ועד מותו. לופבן היה מראשי הדוברים בקו המתון, הפציפיסטי-כמעט של הפועל הצעיר (יחד עם דוד רמז, יוסף שפרינצק, אליעזר קפלן ופנחס לבון), והעקבי שבהם. במהלך 25 שנים כתב כמעט מדי שבוע מאמר פובליציסטי בראש עיתונו, והעמיד בכתיבתו אופוזיציה לראשי מפא"י מייצגי הקו האקטיביסטי כברל כצנלסון, דוד בן-גוריון ויצחק טבנקין. במאמריו השתמש בסרקזם מושחז ובשפה עשירה וחריפה ולעיתים בוטה, סגנון שהפך אותו לאדם מוערך אך בלתי אהוד על ידי יריביו הרבים במפלגתו ומחוצה לה.

תולדות חייו

לופבן נולד בעיירה דֶמְבִּיצַה (Dębica) שבמערב גליציה, אז בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. סבו, הדיין ר' יהודה לייב לופבן, היה מראשי הקהילה. אביו, אליקים (אליקום) גצל (געצל), היה סוחר יערות נולד למשפחה בת 7 ילדים, הבנות: חוה, חייצ'ה, פרידה. הבנים: ישראל, פנחס, מרדכי-יואל ויצחק. פרידה, יצחק וחוה (מראשוני קיבוץ מרחביה) שעלו לישראל הם היחידים שנותרו בחיים, שאר המשפחה שנשארה בפולין נספתה בשואה או בניסיון בריחה ממנה. הוא למד ב'חדר' ולאחר מכן בבית מדרש ליד קראקוב, ונודע כ"עילוי". אביו, היה הראשון בעיירה שהתיר לילדיו ללמוד השכלה כללית נוסף על הלימודים התורניים, ואכן יצחק למד גם תרבות משכילית, שכללה היכרות מעמיקה עם כתבי גתה, רילקה, תומאס מאן והיינריך היינה, שאותו אהב במיוחד. ציטוטים מכתבים אלה ואחרים שובצו במסותיו ומאמריו. לופבן דיבר בהברה אשכנזית, וסבל מגמגום.

עוד בפולין הצטרף לסניף "פועלי ציון", ובשנת 1908 עלה לארץ ישראל. בארץ ישראל עבד בתחילה כפועל חקלאי ביבנאל, והצטרף למפלגת הפועל הצעיר. עד מהרה עבר לירושלים, ועבד יחד עם אליעזר בן-יהודה במערכת "הצבי", וכך רכש את השכלתו בתחום העיתונות והדפוס. ב-1910 נסע לשווייץ ולמד פילוסופיה באוניברסיטת ציריך. ב-1912 חזר לארץ ישראל, ב-1914 החל לעבוד עם יוסף אהרונוביץ' במערכת "הפועל הצעיר" וב-1923 החליף אותו בתפקיד העורך, לאחר שחזר משליחות התנועה לפולין וגרמניה. לופבן היה לאחד מאנשי מפלגת הפועל הצעיר, אם כי מעולם לא היה בשורת ההנהגה העיקרית, וייצג אותה במספר קונגרסים ציוניים ובוועד הפועל של ההסתדרות. כמו כן היה חבר אספת הנבחרים וועדת החינוך של כנסת ישראל.

לופבן נישא ללאה (1893 – 15 בספטמבר 1950), מבנות העלייה השנייה. ב-1929 נולד לזוג בנם היחיד, הסופר והעיתונאי חזי לופבן, שלימים אימץ קו פוליטי הפוך בתכלית לזה של אביו.

לופבין חי בצניעות רבה וסגפנית, מיעט לצאת את בניין המערכת ואת העיר תל אביב ולא היה איש רעים. הוא ספג ביקורת על כך שלא ראה בעיניו את ארץ ישראל הנבנית ולא נטל חלק בעשייה פרט לכתיבה ביקורתית.

בספטמבר 1948, ארבעה חודשים בלבד לאחר קום המדינה ובשעה שבנו נלחם בחזית הנגב, נפטר בבית החולים בילינסון, לאחר שלושה שבועות של מחלה. בן שישים במותו, נקבר בבית הקברות טרומפלדור. רק לאחר מותו התפרסמו עליו דברים אוהדים מעל דפי העיתון "דבר".

בהיר מחשבה וצלול דעת היה לא נתפס למבוכי דעות והשקפות ולא נגרר אחרי ברקי סיסמאות נוצצות ועדיי מרמה לא סינוורו את עיניו. פקוח-עין היה, מפוכח, עתים עד כדי אכזריות. חרדתו לאחריות ציבורית-מוסרית הייתה מושחת לפרקים את עטו בארס, ופולמוסו היה נעשה נוקב עד כדי לכלות את יריבו הרעיוני.

— נתן גורן, לדמותו של יצחק לופבן, דבר, 31 באוגוסט 1949

גם יריבים נפגעים רחשו לו כבוד והוא העמיד יריבים רבים... הוא לא התנהג במידת הרחמים ולא סלח, הוא לא העלים עין ולא הסביר פנים, הוא את אמרתו אמר ללא התחמקות וללא מורך והנפגעים וההלומים חשו את סנוקרות עטו בכל גופם...אף על פי כן אם לא היו ערלי-לב ופסחי רוח, אם היה להם חוש למעשה-חושב, למטווה תפארה, לבניין מרהיב עין, גם אם הוא ארמון למלך בלהות בדמיונם, לא יכלו שלא להתרשם ממעשה ידי אמן, מכישורי הלשון שלו וממנגינת שרעפיו.

— קופל שוארץ, שנתיים בלי לופבן, דבר, 18 באוגוסט 1950

יחסיו עם ברל כצנלסון

עם הקמת דבר, הוּצע לופבן על ידי "הפועל הצעיר" כעורך-שותף בעיתון ההסתדרותי לצידו של ברל כצנלסון, אך כצנלסון דחה זאת על הסף, תוך שהוא פוסל את לופבן באופן אישי. סיבת הטינה האישית העמוקה בין האישים אינה ברורה; ייתכן שהיה זה עקב מאמר של לופבן שתקף את כצנלסון על כך שייחס לתנועת אחדות העבודה את כל הישגי תנועת העבודה, תוך שהוא מוחק את קיומה והישגיה של תנועת הפועל הצעיר. מכל מקום, לופבן היה מבין הבודדים שערער על המוסכמה הקבועה שראתה בכצנלסון את המצפן המוסרי של תנועת הפועלים הציונית. על רקע זה כתב לופבן דיאלוג סאטירי מריר:

אחד ניגש אלי ואמר:כבדני!
- מי אתה?
- אני אישיות מוסרית!
- מה?
- אישיות מוסרית אנוכי!
- מה סימניך?
- כולם יודעים זאת: אני אישיות מוסרית, עליך לכבדני.
...
כיבדתיו. בוודאי הוא יודע מה הוא שח. נכנעתי בפני האיוולת.

— "מפנקסו של איש ירושלים", סדן א-ב, כסלו תרפ"ה

לופבן לא מחל על כבודו ובתגובה לפסילתו על ידי כצנלסון, פרסם בכ"ט בכסלו תרפ"ה מאמר בשם "הסברה", בו האשים את אנשי אחדות העבודה, ובהם כצנלסון, בניצול בימת ההסתדרות להשמצת הפועל הצעיר ולביטול זכויותיו ההיסטוריות מתקופת העלייה השנייה. להוכחת האשמותיו, ציטט דברים שאמרו לכאורה כצנלסון ובן-גוריון באותו שבוע. כצנלסון נעלב והכחיש את הדברים במכתב להפועל הצעיר. מערכת העיתון פרסמה את מכתבו, אך הוסיפה "הערת מערכת", שהכחישה את הכחשתו. בעקבות זאת, שלח כצנלסון לוועד הפועל של ההסתדרות מכתב התפטרות מתפקיד עורך העיתון, בנימוק שמאמרו של לופבן העיד על אי אמון בו מצד הפועל הצעיר. בעקבות ההתפטרות, החליט הוועד הפועל לתבוע את לופבן למשפט ההסתדרות על הטלת דופי בשליחיה. במועצת ההסתדרות הי"א שנערכה בינואר 1925, יצא חיים ארלוזורוב להגנתו של לופבן, אולם כצנלסון הוכר בה לבסוף כנציג כלל הציבור ונתמנה לעורך יחיד.

עמדותיו

אופוזיציה לאקטיביזם

לופבן דגל בעמדה של מיתון השימוש באלימות ובאמצעים מיליטריסטיים, הן בשל הפן המוסרי הלקוי שבכך והן בשל הפן התועלתי: ”"העוסק באלימות לפתרון בעיות כמוהו כמי שמנסה לקצץ את זקנו על ידי שריפתו", ניתן לדעת היכן מתחיל השימוש באלימות אך לא ניתן לדעת מתי וכיצד הוא מסתיים. לדבריו שאלת השימוש בכוח היא שאלה שאינה דומה לשאר המחלוקות אלא היא האחת "הנוקבת עד תהום העניין החיוני והמכריע ביותר בחיי האומה ועתידה"” ("ישוב הדעת", הפוע"צ, 15.7.1938). לופבן הטיף בעד הבלגה והידברות ונגד השימוש באלימות הן בסכסוכים מול הערבים והן מול הבריטים. במיוחד הוקיע פעולות אלימות והתגרויות בבריטים שנעשו לאחר ספטמבר 1939, שעה שהאימפריה הבריטית עמדה בודדה למעשה מול גרמניה הנאצית והפשיזם. הוא ראה באנשי מפא"י (ובפרט באנשי סיעה ב' ו"ארבעת הגיסים": אליהו גולומב, דב הוז, שאול אביגור ומשה שרת) שריכזו את עיקר מעייניהם בתחום הביטחון כמעוותים את יסודות הציונות הסוציאליסטית הקונסטרוקטיבית, לפיה יש לעסוק בחקלאות ובבנייה ולא לאחוז נשק, פרט להגנה עצמית, וודאי לא להפוך אותו לעיקר, לסמל ולמרכז גאווה.

במהלך שנות ה-20 התקרב לאנשי ברית שלום, הן על רקע אידאולוגי ואחדות דעים והן על רקע אישי, ונתן במה בעיתונו למאמריהם של עקיבא ארנסט סימון, יהודה לייב מאגנס, ר' בנימין והוגו ברגמן. אולם לאחר פרעות תרפ"ט הדגיש את ההבדל בין דרכו לדרכם; לדידו אסור להפוך את נושא השאיפה לשלום עם הערבים לעניין בפני עצמו, כתנאי להגשמת הציונות. הוא אף התנגד נחרצות למדינה דו-לאומית כהצעת "ברית שלום". במהלך ראשית שנות ה-30 צימצם לופבן את הבמה שנתן לאנשי "ברית שלום", עד שנדחקו כליל מהעיתונות הציונית של הזרם המרכזי.

ביקורתו של לופבן הופנתה בעיקרה פנימה אל חברי מפלגתו האקטיביסטים, ובכללם ראשי המפלגה, אך גם – ובחריפות ניכרת ומשתלחת – נגד הרוויזיוניסטים. לדברי מאיר חזן, לופבן היה "העקבי, הנחרץ והמיליטנטי שבמתנגדיו של הרוויזיוניזם". הוא תקף את תנועת בית"ר, שבה ראה תנועת נוער פשיסטית מן הדגם שרווח אז באיטליה, את זאב ז'בוטינסקי כבן דמותו של מוסוליני ואת אחד העיתונאים שלהם נתן בשעתו במה בעיתונו עם עלותו לישראל, אב"א אחימאיר. הוא נקט בלשון משתלחת במיוחד בנוגעו בהתנהגות הציבורית של הרוויזיוניסטים – כלומר במצעדי הרחוב ומשמרות המחאה שלהם, שבמסגרתם הכו פועלים יהודים וערבים, ובפעולות החבלה של האצ"ל. ב-23 בספטמבר 1932 תיאר בשבועון "הפועל הצעיר" את הרוויזיוניסטים כ"ילדים המשחקים במגן-דוד-קרס (במקום "צלב-הקרס")". לופבן כינה אותם "פשיסטים", "צפעונים" ו"קן צרעות", במיוחד בתקופה הסוערת שקדמה לרצח ארלוזורוב ולאחריו. הוא תקף בחריפות אף את מי שניסה להושיט יד או למצוא פשרות עם הרוויזיוניסטים – בין אם היו אלו אישי תנועתו כגון יצחק בן-אהרן או ידידו מתקופת עבודתו ב"הצבי", איתמר בן-אב"י, שנתן במה בעיתונו "דואר היום" לאותם מרכיבים פשיסטיים ומיליטריסטיים לדבריו. בעקבות אירועי תקיפת ערבים על ידי יהודים בקיץ 1938, שבמסגרתה נהרגו עשרות ערבים, ראה צורך להתגונן כנגד עליית הפשיזם בציונות, וכתב: ”חציים [של התוקפים, אנשי בית"ר והאצ"ל] הם ילדים מותעים ומשוסים וחציים פסיכופטים חשוכי מרפא” (על מי האחריות?", הפוע"צ 10.2.1939).

לופבן היה אחד היחידים ביישוב שהשמיע את קולו נגד החבלה בפאטריה בנובמבר 1940. בישיבת מרכז מפא"י ב-15 בדצמבר 1940 הוא ציין כי טיבוע הספינה הוא היום השחור ביותר בשלושים ושתים שנות חייו בארץ ישראל: ”לא ייתכן שיהודים מקדשים את השם על ידי הריגת יהודים אחרים. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים אשר לא שאלו את פיהם ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?”. שבוע לפני כן התפרסם ב"הפועל הצעיר" מאמר מאת סגנו של לופבן, ישראל כהן, ובו המשפט "ביום מר ונמהר אחד, הטביעה יד זדונית את האונייה", שזיכה את המאמר בשם "היד הזדונית". אף על פי שלופבן לא כתב את המאמר, הוא ערך אותו, פרסמו והסכים עם כל מילה ונתפס כרוח החיה מאחורי כתיבתו.

בתגובה, החליטו ראשי האקטיביסטים (אליהו גולומב, ישראל גלילי, יעקב דוסטרובסקי (דורי) ויצחק שדה) ללמד את לופבן לקח: למשרדי מערכת העיתון נשלחו עמוס בן-גוריון ומוטי (מוטק'ה) כהן (שכשנה לאחר מכן יימנה עם כ"ג יורדי הסירה) על מנת לסטור ללופבן על פניו. במשך שלושה חודשים לא יצא "הפועל הצעיר" לאור, אך בסופו של דבר חזר לופבן לערוך אותו. דוד בן-גוריון, שלא היה באותה שעה בישראל, זעם על התקרית, והעניש את יעקב דורי, שהתנדב לקחת על עצמו את מלוא האחריות, ביום מאסר.

כתביו ותרגומיו

• יצחק לופבן, מבחר כתבי י' לופבן בכרך אחד מכונס וערוך בידי נ. תרדיון, הוצאת עיינות, 1954.
• אמיל לודוויג, נפוליון (2 כרכים) (תרגם: יצחק לופבן), תל אביב: א"י שטיבל, תר"ץ-1930.
• יצחק לופבאן, ל"ב פירושים, ורשה: פאלק און לאנד, 1927.
• יצחק לופבן, הצד השני של המטבע, תל אביב: מרכז הנוער של חבר הקבוצות, [תש"ה].
• יצחק לופבן, אנשי סגולה, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ-ישראל, 1949.

בעריכתו

• יצחק לופבן (עורך), דברים: ארבעה כרכי כתבי חיים ויצמן, הוצאת מצפה, 1934.
• י. לופבן (עורך), ארבעים שנה: קובץ למלאות ארבעים שנה להופעת "הפועל הצעיר" ערוך על ידי י. לופבן, תל אביב: הוצאת מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תש"ז.

לקריאה נוספת

• מאיר חזן, מתינות: הגישה המתונה בהפועל הצעיר ובמפא"י 1905–1945, עם עובד, 2009.
• מאיר חזן, פובליציסט, מנפץ חלונות: יצחק לופבן עורך הפועל הצעיר, בתוך "קשר" 36 (2007) עמ' 70–82.
• צבי לבנה, נחמן תמיר, אנשי העלייה השנייה - פרקי זכרונות -כרך ד, הוצאת המרכז לחינוך ותרבות תל אביב, 1972, עמודים 87-89

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יצחק לופבן בוויקישיתוף

• כתבי יצחק לופבן בפרויקט בן-יהודה
• דוד תדהר (עורך), "יצחק לופבן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1604
• ח. שורר, יצחק לופבן איננו, דבר, 12 בספטמבר 1948
• נתן גורן (גרינבלאט), יצחק לופבן, דבר, 17 בספטמבר 1948
• מעט לעט: יצחק לופבאן, מעריב, 17 בספטמבר 1948
• ישראל רייכרט, פה לתנועה, דבר, 8 באוקטובר 1948
• י. קוסוי, יצחק לופבן: שנה למותו, דבר, 31 באוגוסט 1949
• נתן גורן, לדמותו של לופבן, דבר, 31 באוגוסט 1949
• עם זכר יצחק לופבן, דבר, 1 בספטמבר 1949
• קופל שוארץ, שנתים בלי לופבן, דבר, 18 באוגוסט 1950
• נתן גורן, אחד מ"אנשי הסגולה", דבר, 18 באוגוסט 1950
• גילי חסקין, פרשת טיבועה של אניית מעפילים על ידי אנשינו - על פרשת פטריה

מפרי עטו:

• הרצאת י. לופבן על העתון "הפועל הצעיר", דבר, 11 באוקטובר 1926
• בימים נסערים (מתוך מכתבי י. לופבן לבנו), דבר, 31 באוגוסט 1949

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27183130יצחק לופבן