יחסי וייטנאם–צרפת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי וייטנאם–צרפת
וייטנאםוייטנאם צרפתצרפת
וייטנאם צרפת
שטח (בקילומטר רבוע)
331,210 643,801
אוכלוסייה
101,243,289 66,591,382
תמ"ג (במיליוני דולרים)
429,717 3,030,904
תמ"ג לנפש (בדולרים)
4,244 45,515
משטר
רפובליקה דמוקרטיה נשיאותית למחצה

יחסי וייטנאם–צרפת הם היחסים ההיסטוריים והדיפלומטיים הרשמיים שבין הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם לבין הרפובליקה הצרפתית.

היסטוריה

ההתערבויות הצרפתיות הראשונות (1620–1800)

היחסים בין צרפת לווייטנאם החלו בראשית המאה ה-17 עם בואו של המיסיונר הישועי אלכסנדר דה רודוס. בסביבות הזמן הזה, וייטנאם רק החלה להתפשט דרומה - כיבוש הדלתא של המקונג, שטח שהיה חלק מהאימפריה החמר ובמידה פחותה על חשבון ממלכת צ'אמפה, שבמרכז ווייטנאם הנוכחית, אשר הובסה בשנת 1471.[1]

התפשטות הודו-סין הצרפתית

המעורבות האירופית בווייטנאם הייתה מוגבלת למסחר במאה ה-18, כתוצאת הפעולות החשובות של המיסיונרים הישועים. בשנת 1787, כומר קתולי צרפתי, עתר לממשלת צרפת וארגן מתנדבים לסיוע צבאי צרפתי למשפחת האצילים ששלטו בווייטנאם אך איבדו אדמותיהם במרד שהתרחש בשנת 1770, בראשות אנשי טאי סון. הכומר נפטר בווייטנאם, אבל כוחותיו נלחמו עד 1802 לסייע לאצולת נגואי אן שהפכו לשליטים בחלק מוייטנאם.

המאה ה-19 (1800–1887)

האימפריה הקולוניאלית הצרפתית הייתה מעורבת בוייטנאם במאה ה-19. לעיתים קרובות הייתה התערבות צרפתית כדי להגן על עבודתן של אגודות דתיות ואזרחיות שפעלו מפריז במזרח הרחוק. מצד שני השושלת הוייטנאמית נגוי אן ראתה במיסיונרים הקתולים איום פוליטי בגלל עמדותיה של הקתוליות בעניין המונוגמיה, שהיה שונה לחלוטין מהמסורת המקומית והעמדות האלה היוו איום על השושלת השולטת.[2]

בשנת 1858, האיחוד הקצר של וייטנאם תחת שושלת נגואי אן, הסתיים עם התקפה מוצלחת על העיר דה נאנג ידי אדמירל צרפתי שארל דה ג'ניוולי בפקודתו של נפוליאון השלישי. המשימה של הדיפלומט צ'ארלס דה מונטיני נכשלה, ואילו המשימה של האדמירל הצרפתי היה להפסיק את הניסיונות לגרש מיסיונרים קתולים. פקודותיו היו לעצור את רדיפת המיסיונרים ולהבטיח את התפשטות האמונה ללא הפרעה.[3]

בספטמבר 1858 תקפו 14 ספינות קרב צרפתיות, 3,000 חיילים ו-300 חיילים פיליפינים שהובאו על ידי הספרדים.[4] את הנמל של טוראן (היום דה נאנג ), וגרמו נזק משמעותי לעיר. לאחר מספר חודשים נאלצו הצרפתים לעזוב את העיר בשל בעיות אספקה ומחלות.

אדמירל דה ג'ניוולי המשיך עם כוחותיו לשוט דרומה, והם כבשו את העיר המבוצרת של סייגון ב 18 בפברואר 1859. ב -13 באפריל 1862, הממשלה הוייטנאמית נאלצה לוותר על שלושה מחוזות לצרפת. דה ג'נווילי ספג לביקורת על מעשיו והוחלף על ידי אדמירל פייג' בנובמבר 1859, עם הנחיות להשגת הסכם המגן על האמונה הקתולית בווייטנאם, אך נמנע מהישגים טריטוריאליים.[5]

כעבור ארבע שנים, התהפכה המדיניות הצרפתית, והם המשיכו לספח ולכבוש שטחים. בשנת 1862, צרפת השיגה ויתורים מהקיסר ט.ס. דוק - הוא ויתור על שלושה נמלים בהסכם באזורי אנאם וטונקין, ובכל קוצינצ'ינה. אזור זה (דרום וייטנאם הנוכחי) הפך רשמית לטריטוריה צרפתית בשנת 1864. בשנת 1867 נוספו מחוזות לשליטה צרפתית.

ב־1863 ביקש המלך הקמבודי נורודום להקים משטר חסות צרפתי בארצו. בשנת 1867, סיאם (תאילנד המודרנית) ויתרה על קמבודיה והכירה רשמית בחסות הצרפתית על קמבודיה, בתמורה לשליטה של מחוזות אחדים אשר הפכו רשמית לחלק מתאילנד. (פרובינציות אלה יוחזרו לקמבודיה על ידי הסכם גבול בין צרפת לסיאם ב־1906).

הקמת הפדרציה של הודו-סין (1887–1946)

צרפת קיבלה שליטה על צפון וייטנאם בעקבות ניצחונה על סין במלחמת סין–צרפת (1884–1885). הודו-סין הצרפתית הוקמה ב-17 באוקטובר 1887 מהאזורים אנאם, טונקין, קוצ'ינצ'ינה (שמרכיבות יחד את וייטנאם המודרנית) וממלכת קמבודיה. לאוס נוספה לאחר מלחמת צרפת-סיאמי בשנת 1893.

מדי חיילי צרפת, שהשתתפו בקרבות בהודו-סין

הפדרציה התקיימה עד 21 ביולי 1954. בארבעה אזורי החסות, הצרפתים השאירו בשלטון רשמי את השליטים המקומיים, שהיו הקיסרים של וייטנאם, מלכי קמבודיה, ואת המלכים לואנג פרבאנג, אך למעשה השאירו את כל הסמכויות בידיהם. השליטים המקומיים פעלו רק כרשות מבצעת.

מלחמת הודו-סין הראשונה (1946–1954)

ערך מורחב – מלחמת הודו-סין הראשונה
מסיונרים קתולים מחלקים מזון בהודו-סין, איור 1931

לאחר מלחמת העולם, עתרה צרפת לביטול האמנה הצרפתית-סיאמית של 1938 והשתלטה מחדש על האזור, אך התנגשה עם וייט מין - קואליציה של לאומנים קומוניסטים וייטנאמים בהנהגתו של הו צ'י מין, מייסד המפלגה הקומוניסטית. במהלך מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית תמכה בויאט מין בהתנגדות ליפנים. המחתרת שלטה על האזורים הכפריים מאז שהצרפתים פינו את מקומם במרץ 1945. נשיא ארצות הברית רוזוולט וגנרל סטילוול דגלו במפורש שהצרפתים לא ישתלטו מחדש על הודו-סין הצרפתית לאחר תום המלחמה. הוא אמר למזכיר המדינה קורדל הול שמצבם של תושבי הודו-סין היה גרוע יותר תחת השלטון הצרפתי של קרוב ל-100 שנים מכפי שהיה בתחילת הדרך. רוזוולט שאל את צ'יאנג קאי-שק אם הוא רוצה את הודו-סין, שהשיב "בשום פנים ואופן!"[6]

לאחר המלחמה פלשו 200,000 חיילים סינים בפיקודו של צ'יאנג קאי-שק לצפון הודו-סין מצפון לקו הרוחב ה-16 כדי לקבל את הכניעה של הכוחות הכובשים היפנים, ונשאר שם עד 1946.[7] הסינים השתמשו בסניף הוייטנאמי של הקוומינטנג הסיני, כדי להגביר את השפעתם ולהפעיל לחץ על מתנגדיהם.[8]

צ'יאנג קאי-שק איים על הצרפתים במלחמה והכריח אותם להגיע להסכם שלום, ובפברואר 1946 הוא גם אילץ אותם למסור את כל השטחים שלהם בסין, ולוותר על זכויות היתר החוץ-טריטוריאליות שלהם בתמורה לנסיגה מצפון הודו-סין, מה שאיפשר לצרפתים לכבוש מחדש את האזור החל במרץ 1946.[9][10][11][12]

מפת הודו-סין הצרפתית, מאטלס צ'כי, 1931

ב-2 בספטמבר 1945, בדיוק באותו יום שבו התקיים טקס כניעת האימפריה היפנית והוכרז באופן רשמי על סיומה של מלחמת העולם השנייה, הכריז הו צ'י מין עצמאות לרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם לאחר ששכנע את הקיסר הוייטנאמי לוותר לטובתו. אבל לפני סוף ספטמבר, כוח של חיילים בריטים וחיילים צרפתים, יחד עם חיילים יפנים שנתפסו, החזיר את השליטה הצרפתית. הו צ'י מין הסכים לנהל משא-ומתן עם הצרפתים כדי להשיג אוטונומיה, אך הסכמי פונטנבלו מ-1946 לא הצליחו ליצור פתרון מניח את הדעת. קרבות קשים החלו במלחמת הודו-סין הראשונה, כאשר הו וממשלתו לקחו את הגבעות. ב-1949, על מנת לספק חלופה פוליטית להו צ'י מין, הצרפתים העדיפו את הקמתה של מדינת וייטנאם המאוחדת, והקיסר לשעבר הוחזר לשלטון. וייטנאם, לאוס וקמבודיה הפכו למדינות קשורות באיחוד הצרפתי וקיבלו יותר אוטונומיה.

עם זאת, 1950 הייתה נקודת המפנה של המלחמה. ממשלתו של הו הוכרה על ידי הממשלות הקומוניסטיות האחרות של סין וברית המועצות, וממשלת מאו נתנה לאחר מכן תנופה להתקפה לכוחותיו של הו, וכן אספקה נרחבת של כלי נשק. באוקטובר 1950, הצבא הצרפתי ספג את התבוסה הגדולה הראשונה שלו עם הקרב של כביש קולוניאלי 4. מאמצים מאוחרים יותר של הצבא הצרפתי הצליחו לשפר את מצבם רק בטווח הקצר. מדינת וייטנאם הוכיחה שיש בה ממשלה חלשה ולא יציבה. נורודום סיהאנוק, מלך קמבודיה, הכריז על עצמאותה בנובמבר 1953. הלחימה שנמשכה עד לחודש מאי 1954, כאשר וייט מין זכה בניצחון המוחץ נגד הכוחות הצרפתים בקרב דיין ביין פו.

הסכמי ז'נבה

ב־20 ביולי 1954, הכינו את הסכמי ז'נבה בין צפון וייטנאם לצרפת. ההנחיות כללו תמיכה בשלמותה הטריטוריאלית ובריבונותה של הודו-סין, המעניקות לה עצמאות מצרפת, הכרזה על הפסקת הלחימה ומעורבות זרה בעניינים הפנימיים של האזור. תיחום אזורי הצפון והדרום שאליהם ייסוגו הכוחות המתנגדים. בהסכמים התחייבו על איחוד האזורים על בסיס בחירות חופשיות בפיקוח בינלאומי, שיתקיימו ביולי 1956.[13]

בוועידה זו ויתרה צרפת על כל תביעה לטריטוריה בחצי האי ההודו-סיני. ארצות הברית ודרום וייטנאם דחו את הסכמי ז'נבה ולא חתמו. מנהיג דרום וייטנאם דחה את הרעיון של בחירות ארציות כפי שהוצע בהסכם, ואמר כי בחירות חופשיות בלתי אפשריות בצפון הקומוניסטי וכי ממשלתו אינה מחויבת להסכם ז'נבה, והמשטר בדרום וייטנאם זכה בתמיכה אמריקנית מלאה.

אירועי 1954 היו תחילתה של מעורבות רצינית של ארצות הברית בווייטנאם ומלחמת וייטנאם. לאוס וקמבודיה נעשו עצמאיות ב-1954, אך שתיהם נמשכו למלחמת וייטנאם.

היחסים לאחר עצמאות וייטנאם (1954-הווה)

צרפת הכירה בעצמאותה של וייטנאם הצפונית וכוננה עמה יחסים דיפלומטיים רשמיים ב-12 באפריל 1973.

ב-1990 היה פרנסואה מיטראן הנשיא הצרפתי הראשון לבקר בווייטנאם וזאת במטרה להגביר את שיתופי הפעולה שבין צרפת לקולוניה שלה לשעבר. מאז, צרפת ממשיכה לקיים יחסים קרובים עם וייטנאם, בעקבות הקשרים ההיסטוריים הקרובים ונוכחות וייטנאם בארגון לה פרנקופוני.

נציגויות דיפלומטיות

  • צרפת מיוצגת בווייטנאם בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בהאנוי, בירת המדינה.[14] צרפת מיוצגת בווייטנאם גם בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית שהיא מחזיקה בהו צ'י מין סיטי.[15]
  • וייטנאם מיוצגת בצרפת בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בפריז, בירת המדינה.[16]
  • שגרירות צרפת בהאנוי, בירת וייטנאם
    שגרירות צרפת בהאנוי, בירת וייטנאם

לקריאה נוספת

  • Bernard, Hervé. Amiral Henri Rieunier, ministre de la marine - La vie extraordinaire d'un grand marin (1833–1918). Biarritz autoédition (2005).
  • Brecher, Michael & Jonathan Wilkenfeld. A Study of Crisis. University of Michigan Press (1997). מסת"ב 978-0-472-10806-0.
  • Bühler, Konrad G. State Succession and Membership in International Organizations: Legal Theories Versus Political Pragmatism. Martinus Nijhoff Publishers (2001). מסת"ב 90-411-1553-6.
  • Chapuis, Oscar. A History of Vietnam: From Hong Bang to Tu Duc. Greenwood Publishing Group (1995). מסת"ב 978-0-313-29622-2.
  • Chapuis, Oscar. The Last Emperors of Vietnam: From Tu Duc to Bao Dai. Greenwood Publishing Group (2000). מסת"ב 978-0-313-31170-3.
  • Goldstein, Erik. Wars and Peace Treaties. Routledge (1992). מסת"ב 978-0-415-07822-1.
  • Honey, P.J. Genesis of a Tragedy: The Historical Background to the Vietnam War. Benn (1968). מסת"ב 978-0-510-27305-7.
  • Kamm, Henry. Dragon Ascending: Vietnam and the Vietnamese. Arcade Publishing (1996). מסת"ב 978-1-55970-306-2.
  • Les Missions Etrangères. Trois siecles et demi d'histoire et d'aventure en Asie Editions Perrin (2008). מסת"ב 978-2-262-02571-7.
  • McLeod, Mark W. The Vietnamese Response to French Intervention, 1862-1874. Greenwood Publishing Group (1991). מסת"ב 978-0-275-93562-7.
  • Randier, Jean. La Royale. Editions MDV (2006). מסת"ב 2-35261-022-2.
  • Sondhaus, Lawrence. Navies in Modern World History. Reaktion Books (2004). מסת"ב 978-1-86189-202-7.
  • Tạ, Văn Tài. The Vietnamese Tradition of Human Rights. Institute of East Asian Studies, University of California (1989). מסת"ב 978-1-55729-002-1.
  • Tran, Nhung Tuyet & Anthony Reid. Viet Nam: Borderless Histories. University of Wisconsin Press (2006). מסת"ב 978-0-299-21774-7.
  • Tucker, Spencer C. Vietnam. University Press of Kentucky (1999). מסת"ב 0-8131-0966-3.
  • Britto, Karl Ashoka (2004). Disorientation: France, Vietnam, and the ambivalence of interculturality. Hong Kong: Hong Kong University Press. מסת"ב 9622096506.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי וייטנאם–צרפת בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Kahin, George McTurnin; Lewis, John W. (1967). The United States in Vietnam: An analysis in depth of the history of America's involvement in Vietnam. Delta Books.
  2. ^ Norman G. Owen (2005). The Emergence Of Modern Southeast Asia: A New History – Vietnam 1700 – 1885. University of Hawaii Press. pp. 106
  3. ^ Tucker, Spencer C. (1999). Vietnam (Google Books). University Press of Kentucky. p. 29.
  4. ^ Chapuis, Oscar (1995). A History of Vietnam: From Hong Bang to Tu Duc (Google Books). Greenwood Publishing Group. p. 195
  5. ^ Oscar Chapuis (2000). The Last Emperors of Vietnam: From Tu Duc to Bao Dai. Greenwood Publishing Group. pp. 48
  6. ^ Barbara Wertheim Tuchman (1985). The march of folly: from Troy to Vietnam. Random House. p. 235.
  7. ^ Larry H. Addington (2000). America's war in Vietnam: a short narrative history. Indiana University Press. p. 30.
  8. ^ Peter Neville (2007). Britain in Vietnam: prelude to disaster, 1945–6. Psychology Press. p. 119.
  9. ^ Van Nguyen Duong (2008). The tragedy of the Vietnam War: a South Vietnamese officer's analysis. McFarland. p. 21
  10. ^ Stein Tønnesson (2010). Vietnam 1946: how the war began. University of California Press. p. 41
  11. ^ Elizabeth Jane Errington (1990). The Vietnam War as history: edited by Elizabeth Jane Errington and B.J.C. McKercher. Greenwood Publishing Group. p. 63. מסת"ב 0-275-93560-4. Retrieved 28 November 2010.
  12. ^ "The Vietnam War Seeds of Conflict 1945–1960". The History Place. 1999. Retrieved 28 December 2010.
  13. ^ Kahin, George McTurnin; Lewis, John W. (1967). The United States in Vietnam: An analysis in depth of the history of America's involvement in Vietnam. Delta Books.
  14. ^ EMBASSY OF FRANCE IN HANOI, VIETNAM
  15. ^ CONSULATE GENERAL OF FRANCE IN HO CHI MINH CITY, VIETNAM
  16. ^ EMBASSY OF VIETNAM IN PARIS, FRANCE
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29803582יחסי וייטנאם–צרפת

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יחסי_וייטנאם–צרפת&oldid=1688472"