יחסי איטליה–ספרד
| יחסי איטליה–ספרד | |
|---|---|
|
|
| |
| איטליה | ספרד |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 301,340 | 505,370 |
| אוכלוסייה | |
| 59,276,540 | 47,903,594 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 2,254,851 | 1,580,695 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 38,040 | 32,997 |
| משטר | |
| רפובליקה | מונרכיה חוקתית |
יחסי איטליה–ספרד מתייחסים ליחסים הבינלאומיים בין איטליה לספרד. שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים לאחר איחוד איטליה. היחסים בין איטליה לספרד נותרו חזקים ואמינים במשך מאות שנים בגלל קשרים פוליטיים, תרבותיים והיסטוריים שונים בין שתי המדינות.
היסטוריה
העת העתיקה
בשנת 218 לפני הספירה פלשו הרומאים לחצי האי האיברי, שהפך לימים לפרובינציה הרומית היספניה. הרומאים הכניסו את השפה הלטינית, שהיא אב קדמון לספרדית המודרנית וגם לאיטלקית). חצי האי האיברי נשאר תחת שלטון רומאי במשך למעלה מ-600 שנה, עד לשקיעת האימפריה הרומית.
בתקופה המודרנית הקדומה, עד המאה ה-18, איטליה הדרומית והמבודדת הייתה בשליטה ספרדית, שהייתה קודם לכן תחום של כתר אראגון.
כינון יחסים דיפלומטיים
לאחר הכתרתו של ויטוריו אמנואלה השני כמלך איטליה בשנת 1861, ספרד לא הכירה בהתחלה במדינה, ובכל זאת ראתה את ויטוריו אמנואלה כ"מלך סרדיניה". [1] ההכרה נבלמה על ידי התנגדותה של המלכה איזבלה השנייה, שהושפעה מעמדתו של פיוס התשיעי. [2] לאחר שהתגבר ראש ממשלת ספרד לאופולדו אודונל על התנגדותה של המלכה, ספרד הכירה לבסוף בממלכת איטליה ב-15 ביולי 1865. [3] זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1870, לאחר הדחתה של איזבלה השנייה במהפכה המהוללת של 1868, בנו השני של ויטוריו אמנואלה השני, אמדאו, נבחר למלך ספרד, ומלך משנת 1871 עד להתפטרותו בשנת 1873.
תקופת המלחמה
למרות כמה ניסיונות התחלה לקדם הבנה נוספת בין המדינות, מיד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, היו עדיין סוגיות שבלמו את שיפור הקשר האיטלקי-ספרדי בספרד, כולל סוגיות של דעת קהל שגילתה סלידה מאיטליה (דוגמה בולטת לכך היא המלכה-האם מריה כריסטינה, שהייתה ממוצא אוסטרי). [4]
לאחר שהדיקטטורים בניטו מוסוליני (1922) ומיגל פרימו דה ריברה (1923) עלו לשלטון, התנאים ליחסים קרובים יותר הבשילו, כאשר הרעיון של התקרבות לאיטליה הפך לחיובי יותר בעיני ממשלת ספרד, במיוחד מבחינת הרווח שהיחסים המשופרים הללו יכלו להעניק לספרד בשאלת טנג'יר (כאשר צרפת הייתה מנוגדת לספרד בנושא זה).[4] מאידך עבור איטליה, הדיקטטורה בספרד היוותה פוטנציאל לשליטה תרבותית גדולה יותר על מדינה עם ממשלה המעורבת כעת ברפורמות רבות שבוצעו באיטליה.[5] היחסים הדיפלומטיים בין המדינות הסתבכו לעיתים קרובות בדיפלומטיה המשולשת הרחבה יותר שכללה גם את צרפת. בעודו מציג רצון לחברות והתקרבות, "חוזה הפיוס והבוררות" שנחתם באוגוסט 1926 בין המדינות היה בעל מהות מוגבלת מבחינה מעשית, בהשוואה לציפיות בנקודת המוצא של הדיקטטורה של דה ריברה.[6] עם זאת, "ירח הדבש" הדיפלומטי בין שני המשטרים גבר אחרי חתימת האמנה.[7]
מלחמת האזרחים הספרדית
בינתיים פרח הפשיזם בספרד, כולל מנהיגו הכריזמטי, חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, שהאמין שהפשיזם האיטלקי, כפי שהוגדר על ידי מוסוליני, היה המודל המושלם. לאחר הוצאתו להורג על ידי כוחות רפובליקנים ספרדיים בשנת 1936, פרנסיסקו פרנקו הפך למנהיג מפלגת הפלנחה, כמו גם לראש המדינה ומפקד הכוחות המזוינים. הוא לא היה מנהיג פשיסטי כריזמטי כדרכו של פרימו דה ריברה או מוסוליני, אך הוא אכן בא להגשים את משימת הפלנחה. פרנקו לא אפשר לפלנחה לשלוט במעשיו - אלא שלט בה עד מותו בשנת 1975. [8] בשנת 1936 התערב מוסוליני לצד פרנסיסקו פרנקו והלאומנים הספרדים במהלך מלחמת האזרחים בספרד, ועזר לפרנקו לנצח. כוח צבא המתנדבים, כוח משלוח פשיסטי מאיטליה, מנה כ-75,000 חיילים איטלקים, כולל כוחות לוחמים ותומכי לחימה.
מלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1939–1943, היו קשרי ספרד-איטליה קרובים, למרות שאיטליה נלחמה לצד גרמניה הנאצית וספרד נמנעה מכך. בפברואר 1941, התקיימה פגישה בין מוסוליני ופרנקו בבורדיגרה; במהלך הפגישה ביקש מוסוליני מפרנקו להצטרף למדינות הציר.[9] לאחר הדחת מוסוליני בשנת 1943, איטליה נקרעה לגזרים במלחמת האזרחים שלה, וספרד נותרה בדרכה; [10] משנת 1943 ואילך, הן ממלכת איטליה והן הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית ניסו לשמור על יחסים דיפלומטיים טובים עם ספרד; אולם ניסיונות ההתקרבות הללו נדחו על ידי ספרד על מנת להשיג את האיזון ביחסיה עם שתי המדינות כמו גם עם שאר המעצמות הלוחמות.[9]
חברות משותפת באיחוד האירופי
שתי המדינות חברות מלאות בנאט"ו, איחוד מדינות הים התיכון, האיחוד האירופי וגוש האירו.
יחסים דיפלומטיים
ספרד מחזיקה באיטליה שגרירות ברומא, ו-20 קונסוליות באלגרו, בארי, בולוניה, קליארי, קטאניה, קטנזארו, פירנצה, ג'נובה, ליוורנו, מילאנו, נאפולי, נוברה, פאלרמו, פרוג'ה, רוונה, טרנטו, טורינו, ונציה, ונטימיליה וורונה. מאידך, איטליה מחזיקה בספרד שגרירות במדריד, ו-19 קונסוליות בא קורוניה, אליקנטה, ברצלונה, בילבאו, בורגוס, קאסטיון דה לה פלאנה, סאוטה, ז'ירונה, איביזה, חרס דה לה פרונטרה, לאס פאלמס דה גראן קנריה, מלאגה, אוביידו, פלמה דה מיורקה, פמפלונה, סנטה קרוס דה טנריפה, סביליה, ולנסיה וסרגוסה.[10]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ López Vega & Martínez Neira 2011, p. 96.
- ^ López Vega & Martínez Neira 2011, pp. 96; 98.
- ^ López Vega & Martínez Neira 2011, p. 99.
- ^ 4.0 4.1 Sueiro Seoane 1987, pp. 185–186.
- ^ Domínguez Méndez 2013, p. 238.
- ^ Tusell & Sanz 1982, p. 443–445.
- ^ Tusell & Saz 1982, p. 444.
- ^ Stanley G. Payne, "Franco, the Spanish Falange and the Institutionalisation of Mission." Totalitarian Movements and Political Religions 7.2 (2006): 191-201.
- ^ Hierro Lecea 2015, p. 17.
- ^ אתר על יחסי מדינות
26267802יחסי איטליה–ספרד