עבד אל-מונעם ריאד
 | |
| לידה |
22 באוקטובר 1919 טנטא, מצרים |
|---|---|
| נהרג |
9 במרץ 1969 (בגיל 49) איסמעיליה שבמצרים |
| השתייכות | הכוחות המזוינים של מצרים |
| תקופת הפעילות | 1969–1937 |
| דרגה | גנרל |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד החזית הירדנית במלחמת ששת הימים | |
עבד אל-מונעם ריאד (בערבית: عبد المنعم رياض, תעתיק מדויק: עבד אלמנעם ריאצ'; 22 באוקטובר 1919 - 9 במרץ 1969) היה גנרל מצרי ומפקד הכוחות המזוינים של מצרים מ-1967 ועד 1969. נהרג במלחמת ההתשה. יום מותו נקבע במצרים כ"יום השהיד".
ריאד נחשב כמפקד אינטליגנטי שהחשיב במיוחד את נושאי ההשכלה והמקצועיות בהפעלת מערכות נשק בקרב חיילי וקציני הצבא המצרי וניסה לקדמם. הוא התנגד לתופעה, שרווחה בזמנו, שבה נושאים ושיקולים פוליטיים השפיעו על קבלת ההחלטות בצבא המצרי וניסה להילחם בתופעה זו. לאחר מלחמת ששת הימים סבר ריאד כי המהלך הערבי צריך להיות בעל שני שלבים. בשלב הראשון על צבאות ערב להשיג חופש פעולה בגבולותיהן הן, בעיקר על ידי תגבור מערך ההגנה האווירית. בשלב השני, על צבאות ערב לפעול בצורה משותפת על מנת להחזיר את השטחים עליהם השתלטה ישראל ב-1967.
תחילת הקריירה
נולד בטנטא שבדלתת הנילוס לאב שהיה קצין בצבא האנגלו-מצרי. את ילדותו בילה באל-עריש שם הוצב האב. ב-1930 שבה המשפחה לאלכסנדריה לאחר שהאב קיבל קידום ופיקד על גדוד. כשסיים לימודיו ב-1936, חפץ להתגייס לצבא אך בהשפעת אמו החל בלימודי רפואה בבית הספר לרפואה של בית החולים קסר אל-איני בקהיר. בהיותו סטודנט השתתף בהפגנות אנטי-בריטיות שהביאו, בין היתר, לפתיחת האקדמיה הצבאית המצרית למעמדות נמוכים. עוד ב-1936 שכנע את הוריו שיתירו לו להצטרף לאקדמיה המצרית והחל ללמוד בה. הוא סיים את האקדמיה ב-1938, כחניך מצטיין. יחד עמו סיים באותו מחזור גם אנואר סאדאת.
לאחר סיום האקדמיה לקצינים, הצטרף ריאד לחיל ההגנה האווירית המצרי שהוקם אך שנה לפני כן. במלחמת העולם השנייה הוצב באלכסנדריה ופיקד על יחידות שהגנו על עיר הנמל מפני התקפות אוויריות של הלופטוואפה ובתקופות מסוימות במלחמה שימש כמדריך בבית הספר לארטילריה בעבסיה שבקהיר. ב-1944 הצטרף למחזור הראשון של האקדמיה המצרית לפיקוד ומטה וסיים את לימודיו בסוף אותה שנה עם תואר מוסמך במדעי הצבא. הצטיינותו בלימודיו איפשרה לו לימודים צבאיים גם באנגליה וב-1945 למד בבית הספר לארטילריה שבדרום ויילס. לאחר פחות משנה, בפברואר 1946, סיים את לימודיו ושב למצרים. בעת הפלישה המצרית במלחמת העצמאות, היה ריאד קצין מטה במפקדות שבקהיר ועסק בסיוע לחיל המשלוח המצרי שנלחם בארץ ישראל. עומר טנטאווי, מפקד יחידות הארטילריה בחיל המשלוח המצרי ציין אותו לשבח כ"יחיד שהייתה לו יכולת חשיבה בחטיבת התכנון והמבצעים בקהיר. הוא הציל אותי ומעולם לא אכזב אותי במהלך המבצעים בפלסטין". בפברואר 1949 הוא עוטר ב"מדליית הציון לשבח" מזהב על עבודת המטה שלו.
בשנים 1952-1953 שימש כמפקד בית הספר לנ"מ ואז מונה למפקד חטיבת הנ"מ ה-1 שמוקמה במרחב אלכסנדריה. בתפקידו זה יזם פיתוחים טכנולוגיים בחיל כולל הכנסת מערכות אלקטרוניות ורדאר למערכות הנשק האנטי-אוויריות. במלחמת סיני ניסה ריאד להפעיל את כוחותיו כנגד הפצצות הכוח הבריטי-צרפתי ללא הועיל והוא חזה בהרס שנגרם לשדות התעופה המצריים ובחוסר היכולת של חיל האוויר המצרי להגיב להתקפות. לאחר המלחמה, לא הצטרף ריאד לרוממות הרוח שאחזה בנאצר ובעמאר לאחר הניצחון הפוליטי שנכפה על בריטניה, צרפת וישראל על ידי ברית המועצות וארצות הברית, אלא הבין שמבחינה צבאית ספגה מצרים כישלון וכי הלוחמה האווירית יכולה להשפיע בצורה מכרעת על שדה הקרב.
ב-1958 למד ריאד בבית הספר הסובייטי הצבאי אקדמיית פרונזה (M.V. Frunze Academy). לאחר שרכש בשנים שלפני כן את השפות אנגלית, צרפתית וגרמנית, למד בשנת השתלמותו גם רוסית. לאחר לימודיו כיהן כיועץ במטה הכללי בקהיר לענייני הגנה אווירית.
קצונה בכירה
על פי ספרו של אל-גאוואדי "השהיד עבד אל-מונעם ריאד - הדוגמה לצבא המצרי", שיצא לאור ב-1984, חזה ריאד במחצית הראשונה של שנות ה-60 בכל חולייו של הצבא המצרי: נפוטיזם, חוסר סדר ותאוות בצע של מפקדים שהזניחו את תפקידיהם ואת מטרות הצבא לטובת קידום עסקיהם. הוא החל לבקר את הנעשה בצבא והזהיר מפני תבוסה אם תפרוץ מלחמה. הוא אף איים בהתפטרות מתפקידו. בראותו כי ריאד הוא המומחה היחיד בצבא מצרים בתחום ההגנה האווירית, לא יכול היה הפיקוד הבכיר לקבל את התפטרותו. אך מאידך, לא יכול היה גם להמשיך ולשאת את הביקורת[1].
הפתרון לכך נמצא בפשרה שבה נשלח ריאד לירדן כחלק מהפיקוד הערבי המאוחד. במסגרת תפקידו בפיקוד הערבי המאוחד, ביקר ריאד במספר מדינות ערביות ונפגש עם מנהיגיהן ועם קצינים בכירים בצבאותיהן. הוא למד את תוכניותיהם של צבאות אלו ופיתח תוכנית ליצירת רשת של פיקודי הגנה אווירית ערביים. בין מרץ 1965 ויולי 1966 השתלם ריאד בקולג' הצבאי המצרי הגבוה. בסיום לימודיו הוא הועלה לדרגת לוטננט ג'נרל ושב לתפקידו בירדן.
בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, מונה ריאד למפקד הצבא הירדני כחלק מהתוכנית המצרית-ירדנית לאחד כוחות מול ישראל. בסוף מאי 1967 הגיע ריאד למסקנה כי ישראל תתקוף את מצרים וביקש לשחררו למען יוכל לשוב למצרים ויארגן את מערך ההגנה האווירית. בקשתו נדחתה והוא סקר יחד עם המלך חוסיין את כוחות צבא ירדן. ב-5 ביוני, כשעה לפני פרוץ המלחמה, קיבל ריאד ידיעות ממערך המודיעין הירדני על מבנה מטוסים ישראלים גדול הטס דרומה. הוא מיהר להעביר מסר אזהרה מוצפן, "עינב" (שמשמעותו הייתה שחיל האוויר הישראלי בדרך למצרים), לכוחות המצריים, אך המסר לא עבר כי המצרים החליפו את מילות ההצפנה יום קודם וטרם עדכנו את הירדנים, ובגלל שהקצין התורן במצרים לא ידע מה זה "עינב".
אין ידיעות לגבי מקום הימצאותו של ריאד במהלך מלחמת ששת הימים ולגבי השפעתו על מהלך הקרבות בחזית הירדנית. לאחר תבוסת המצרים ביוני 1967, התפטרות הנשיא נאצר ושובו לשלטון בלחץ הפגנות ההמונים במצרים, הודיע נאצר על מינויו של ריאד לראש המטה הכללי של צבא מצרים ועל מינויו של מוחמד פאוזי, הרמטכ"ל הקודם, כשר המלחמה ומחליפו של עבד אל-חכים עאמר שהתאבד.[2] ככל הנראה, הימצאותו של ריאד מחוץ למעגל הפיקוד הבכיר שספג את המפלה בחזית המצרית סייעה לקידומו לתפקיד הרם.
רמטכ"ל צבא מצרים
לאחר כניסתו לתפקיד בילה ריאד זמן רב בלימוד החזית החדשה בתעלת סואץ תוך ניסיון למצוא את הסיבות לכישלון הצבא המצרי במלחמה. מסקנותיו המרכזיות היו:
- למצרים חסרו מערכות פיקוד ושליטה יעילות.
- קצינים שנסו על נפשם ולא פיקדו על כוחותיהם.
- ניסיון להלחם מלחמה של המאה ה-20 עם חיילים חסרי השכלה בסיסית.
הצעדים בהם נקט, יחד עם פאוזי ועם אחמד איסמעיל עלי - מפקד חזית תעלת סואץ, היו:
- דגש בגיוס על חיילים וקצינים בעלי השכלה שיוכלו להפעיל מערכות נשק מתקדמות.
- רכש של ציוד מתקדם טכנולוגית בדגש על חימוש חיל הרגלים, שבו סברו כי למצרים יש יתרון, וחימוש ההגנה האווירית שלדעת ריאד הייתה הכרחית כדי למנוע מחיל האוויר הישראלי את יתרונו.
בחצי השנה הראשונה לכהונתו כרמטכ"ל נזקפו לזכות הצבא המצרי שתי הצלחות מבצעיות:
- קרב ראס אל-עיש שנערך בתחילת יולי 1967 על הגדה המזרחית של צפון תעלת סואץ. בקרב זה התעמתו כוחות שריון וחרמ"ש ישראלים עם חיל רגלים וכוחות מיוחדים של הצבא המצרי והכוח המצרי גילה יכולת עמידה מול הכוח הישראלי וגרם לו אבידות. תפיסתו את הקרב כמוצלח חיזקה אצל ריאד את התפיסה כי הדרך להתמודד עם תורת חיל השריון הישראלי של "תנועה ואש" היא באמצעות חיל רגלים החמוש בנשק נ"ט.
- טיבוע המשחתת אילת ב-21 באוקטובר 1967 על ידי טילי ים-ים מסוג סטיקס שנורו ממרחק רב. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הימית שכלי שיט טובע באמצעות טיל ים-ים.
בדצמבר 1968 החליט ריאד לבחון את יעילותן של סוללות טילי הקרקע-אוויר הסובייטיים, בהן הצטיידה מצרים. לטענת המצרים טילים אלו הפילו שלושה ממטוסי חיל האוויר הישראלי שטסו מעל מפרץ סואץ,[דרוש מקור] לטענה זו אין אישור משום מקור ישראלי. לאחר ניסיון זה החליט הצבא המצרי להקים מערך צפוף של הגנה אווירית שכונה בישראל לימים "מסך האש".
בתחילת 1969 השתתף ריאד בוועידה של רמטכ"לי צבאות ערב שנערכה בבגדד. באותה הזדמנות הוא טען כי השקעות בחילות הרגלים, השריון והאוויר הן חסרות תועלת אם אין הצבאות הערבים מסוגלים להבטיח את חופש התנועה של כוחותיהם בשטחיהן הן. הוא קרא להקמת מערכת הגנה אווירית משולבת שתורכב ממערכותיהן של מצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון ותכלול מרכזי פיקוד ושליטה אסטרטגיים. הוא אף חזה הקמת מערכת דומה לחיילות האוויר הערביים. בדרך זו, סבר, יהיה ניתן לרכז מאמץ מול הכוחות הישראלים וניתן יהיה למנוע, או לפחות להקטין, את עליונותו של חיל האוויר הישראלי, כפי שבאה לידי ביטוי במלחמת ששת הימים.
לאחר שובו למצרים, התחולל ב-8 במרץ יום קרב לאורך כל חזית תעלת סואץ בצורת דו-קרב ארטילרי. למחרת, בעת שריאד ופמלייתו בקרו בקו המצרי וסקרו את החזית, נפגע המוצב הקדמי בו שהה מרקטת זאב ישראלית שנורתה כניסוי[3]. העמדה נהרסה וריאד נהרג ביחד עם מספר מפקדים בכירים נוספים. בהלווייתו נכחו המונים רבים, והשבועון אל אהראם אף נקב במונח מיליונים[4]. בעקבות יום הקרב של ה-8 במרץ ומותו של ריאד ב-9 במרץ, עלתה רמת העימות בין ישראל ומצרים מדרגה ויש הרואים בתאריך זה את פתיחתה האמיתית של מלחמת ההתשה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Youssef Aboul-Enein, "Egyptian General Abdel-Moneim Riad: the creation of an adaptive military thinker", Infantry Magazine, March-April, 2004 [1]
- ^ ממשלת מצרים מתכנסת כדי ליזום "ועידת פסגה", מעריב, 12 ביוני 1967
- ^ "מצריפין יפת"ח הפתרון", אתר זרוע היבשה [2]
- ^ Al-Ahram Weekly, גיליון 462, ינואר 2000, 20th century Special issue, [3]
23064152עבד אל-מונעם ריאד