יוסי חן
| לידה |
1936 (גיל: 88 בערך) לחווא, פולין (כיום בשטחה של בלארוס) |
|---|---|
| השתייכות |
 המוסד,  צבא הגנה לישראל |
יוסי חן (נולד ב-1936) הוא סוכן מוסד ומחבר ספרי מחקר היסטורי על מרדף המוסד אחר הנאצים וספר אוטוביוגרפי "האור בקצה היער".
ביוגרפיה
הוא נולד בשם יוסף חיניץ ב־1936 בעיירה לחווא, אז בפולין וכיום בבלארוס. אביו ברל־דב היה יערן' אמו חיה-שרה הייתה עקרת בית וגידלה את יוסף ואחיו הצעיר משה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, פלש הצבא האדום אל העיירה וסיפחה לברית המועצות. ב-1941 פלשו הנאצים לברית המועצות וכבשו בין השאר את העיירה. יום אחד לפני פלישת הגרמנים, ב-21 ביוני 1941, היה יוסי בן 5 וסבל מכאבי תופת בבטנו, שאילצו את משפחתו לאשפזו. זו אולי הסיבה לכך שהמשפחה לא נמלטה מזרחה לברית המועצות, כמו שעשו לא מעט יהודים באזורים שנכבשו בידי הנאצים. הרופאים אבחנו אצלו דלקת תוספתן, ניתחו אותו והצילו את חייו. חודשים אחדים לאחר כיבוש לחווא הקימו בה הנאצים גטו. זה היה גטו קטן של שני רחובות ו־45 בתים, שבו חיו יותר מ־2,000 יהודים, יהודי אחד על מטר רבוע. חלקם היו תושבי העיירה, והשאר הובאו מהעיירות ומהכפרים מסביב.
"חיי ניצלו בזכות אירוע אחד: המרד בגטו לחווא", כתב יוסי חן בספרו "האור בקצה היער" שפרסם ב־2011, שבו סיפר את זיכרונותיו. ב־3 בספטמבר 1942, כשהתברר לראשי היודנראט כי בהוראת הגרמנים חפרו איכרי הסביבה בקרבת העיירה בורות, הם הבינו את המשמעות והורו על התקוממות. למפקד המרד מונה יצחק רוחצ'ין, מפקד בית"ר בעיירה. ראשי היודנראט, דב לופטין וישראל דרבסקי, החלו להצית בתים. במקביל התנפל רוחצ'ין, כשבידו גרזן, על חייל גרמני וניפץ את גולגולתו. גטו לחווא היה ראשון הגטאות שמרדו ברוצחים הנאצים.
כ־650 יהודים הצליחו לברוח לאזורי הביצות והיערות כשגדר הגטו נפרצה, והיתר נרצחו או נלקחו אל הבורות החפורים ונורו שם. רוחצ'ין נורה ונהרג כשקפץ לתוך נהר. מרבית הבורחים התגלו והוצאו להורג. רק כ־100 הצליחו להצטרף לפרטיזנים שביערות, ושרדו את המלחמה[1]. עם הבורחים והשורדים היה גם יוסי בן ה־6, שבדיעבד הסתבר שהיה הילד הצעיר ביותר שניצל מהגטו.
במהומת הבריחה תחת אש איבד חן את משפחתו, אך לאחר כשעה כשהוא רץ לבדו באורח פלאי פגש את דודו הירש לייב, שהיה חייל בצבא הפולני, ולמחרת התאחד עם אביו. משתף פעולה בלארוסי רצח את הדוד. אמו ואחיו לא הצליחו לנוס על חייהם, נתפסו והוצאו להורג.
חן ואביו הסתתרו בערימות שחת וביערות, שתו מים מנהרות, אכלו מפירות היער ולבסוף הצטרפו לפרטיזנים. "היינו כמו ג'וקים שבורחים ממקום למקום", הוא תיאר את התקופה שבה שרדו את השואה. לחווא והאזור שמסביב לה שוחררו על ידי הצבא האדום ביולי 1944. אחד האירועים שנחרתו בזיכרונו של חן היה הוצאתו להורג בכיכר העיר בתלייה של משתף פעולה. "ראיתי נקמה זאת בשמחה. שמחתי על הנקמה שביצעו במשתף פעולה עם הגרמנים", כתב בזיכרונותיו.
עם סיום מלחמת העולם השנייה במאי 1945, החלו האב והבן את מסעם מערבה. הם עברו לפולין, משם המשיכו לאוסטריה וגרמניה, שבהן שהו במחנות עקורים ופליטים יהודים. משם, בעזרת ארגון הבריחה של ההגנה, הגיעו לנמל סט בצרפת, שם עלו על ספינת הנהרות האמריקאית "פריזדנט וורפילד", ששמה שונה לאקסודוס. יוסי, כמו גם יתר המעפילים, גורשו על ידי הבריטים לאירופה והורדו בכח בנמל המבורג שבגרמניה.
באוגוסט 1948 הפליגו שוב ברל ויוסי בן ה־12 בספינה "עצמאות" לנמל חיפה, והפעם לצמיתות. הם גרו בחולון, שבה גרה אחותו של האב שעלתה לישראל בשנות ה־30. חן הצעיר היה חבר בקן השומר הצעיר בעיר, ובגיל 16 עבר ללמוד בכיתה י"א בבית הספר היוקרתי של אותם ימים, "כדורי".
שירות צבאי וכתיבת היסטוריה
לאחר גמר לימודיו התגייס ב־1955 לנח"ל, הלך לקורס קצינים ופיקד על היאחזות הנח"ל בארותיים (כיום היישוב עזוז) שליד ניצנה בגבול מצרים.
במהלך שירותו הצבאי התוודע לאנשי יחידה 154 של אגף המודיעין (אמ"ן) בצה"ל, שמשימתם הייתה לגייס סוכנים בקרב הבדואים בנגב ובסיני. כך החל הרומן בן 30 השנים שלו עם עולם הריגול והמודיעין.
ההיכרות עם אנשי היחידה הובילה אותו כעבור כשנתיים להצטרף אליהם, לא לפני שלימד עצמו ערבית. כעבור שנתיים נוספות שלח אותו צה"ל ללמוד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. לאחר שקיבל את התואר הראשון שב ליחידה, שמוכרת יותר במספר 504. על עבודתו ותפקידיו ביחידה, שבה הגיע לתפקיד סגן מפקד בדרגת סגן-אלוף, הוא ממאן לדבר. "זו לא מטרת הראיון", הוא עונה קצרות. בין לבין הוא הספיק להינשא לנחמה, ולבני הזוג יש שלוש בנות ותשעה נכדים ונכדות.
ב־1972 הוא נשלח לשמש כנציג אמ"ן במוסד, וארבע שנים מאוחר יותר הוא הושאל מאמ"ן למוסד ובהמשך היה לעובד מן המניין בארגון ביון החוץ של ישראל. תרמו למעבר הרקע המודיעיני שלו וידיעת כמה שפות, ובהן רוסית, ספרדית, אנגלית, יידיש וערבית.
במוסד הוא שימש במגוון תפקידים, ובהם קצין איסוף (קצ"א) באגף "צומת", שתפקידו לאתר, לגייס ולהפעיל סוכנים. בהמשך עבר לאגף "ביצור" - שאחריותו הייתה העלאת יהודים ממדינות ערביות ומוסלמיות (גם יהודי אתיופיה שעלו דרך סודאן) שלא אפשרו להם לצאת וגם אחריות על ביטחון קהילות יהודיות בעולם. מ־1980 הוטלה על "ביצור" גם האחריות למרדף אחר הפושעים הנאצים, אף שחן לא עסק בכך.
לנושא הוא הגיע במקרה. זה החל בטפיחה על השכם במהלך טיסה מחוץ לישראל, לאחר שפרש ב־1992 לגמלאות והחל לעבוד בחברה שהעניקה ייעוץ ביטחוני לאותה מדינה. הטופח על שכמו היה ראש המוסד שבתי שביט. "אתה יודע ספרדית, ואני צריך אותך לכמה חודשים לאיזשהו תפקיד", הוא אמר לו. לאחר שחזר לישראל, התייצב חן במטה המוסד והחל בעבודה.
תוך הכנת מערכי עבודה והדרכה נכנס לנושא ההיסטוריה וכתב שלשה כרכים הסודיים שמתעדים את הפעילות החשאית של המוסד מ־1959 ועד 1991, שנועדה להשיג מידע, לאתר, להביא להסגרתם ולהעמדתם לדין וגם לחסל את המבוקשים הנאצים. ב־2007 הדפיסה מחלקת "תולדות" את שלושת הכרכים שכתב חן. הכתיבה ארכה כמה שנים. "כל הארכיונים וכל המסמכים של המוסד נפתחו בפניי", הוא מדגיש. הוא עבר על כל מסמך, על כל דין וחשבון של לוחמים שפעלו בשטח, שצילמו ושרטטו את היעדים לחיסול ומקומות מגוריהם, כמו גם את המסמכים שנאספו על ידי קציני המודיעין במטה, פקודות המבצעים ועוד. מה שלא נמצא בכתובים, הוא השלים בראיונות עם המשתתפים באותם מבצעים ועם ראשי המוסד לדורותיהם.
ב-2014 העביר המוסד את הכרכים ליד ושם, בתקווה שיפרסמו וינגישו אותם לציבור. זה קרה בטקס צנוע שהתקיים במטה המוסד בגלילות, בהשתתפות חן, מנהלי יד ושם, ראש המוסד תמיר פרדו וקודמו בתפקיד מאיר דגן, שבני משפחתו נרצחו בשואה והתעניין בנושא מאוד.
הספרים לא זכו לפרסום ומודעות, כל חייו חי יוסי חן במחתרת, באפלוליות של עולם הביון, ושמו מעולם לא הוזכר במרחב הציבורי. אך פרסומו ופרסומם בא לאחר פרסום כתבה ב"מעריב" אודותיו[2].
לקריאה נוספת
הערות שוליים
- ^ "האנציקלופדיה של הגטאות" בהוצאת יד ושם
- ^ "כניצול שואה, הייתי שמח יותר אם היינו מצליחים להרוג אותם"
31065834יוסי חן