דתיים לאומיים

דתיים־לאומיים (בקיצור: דתיים) הוא שם כולל לקבוצה בחברה הישראלית, הרואה עצמה מחויבת לשמירת ההלכה והמסורת היהודית, ובמקביל תומכת בציונות ובהשתלבות אקטיבית בחברה הכללית במדינת ישראל.

קבוצה זו היא המשכה של הציונות הדתית, אשר שורשיה בסוף המאה ה־19. ציונים־דתיים הוא שם נרדף לדתיים־לאומיים. בעגה הישראלית קרויים לעיתים הדתיים לאומיים בשם "סרוגים" או בני "הכיפות הסרוגות", בשל סוג הכיפה שחובשים רוב אנשי הקבוצה.

הקבוצה השמרנית יותר בציבור זה מכונה "חרדים לאומיים" (או "תורניים לאומיים"). קבוצה זו מאופיינת בייחוס חשיבות רבה יותר ללימוד תורה ולהקפדה בקיום מצוות, ביחס מסויג יותר כלפי תרבות חילונית ובתפיסת עולם לאומית וימנית יותר.

לפי נתוני הלמ"ס משנת 2015 כ־11% מהתושבים היהודים בישראל מעל גיל 20 מגדירים את עצמם כדתיים.

היסטוריה

ערך מורחב – ציונות דתית

הופעת הציונות חידדה את ההבדלים שבין דתיים לאומיים לבין החרדים. עם זאת, את תופעת הדתיים המודרניים (או האורתודוקסיה המודרנית), שהבשילה מאוחר יותר לציונות הדתית, ניתן לראות כבר עם תחילת תנועת ההשכלה.

כאחת מהופעותיה הפוליטיות הראשונות של התארגנות דתית־לאומית ניתן לציין את תנועת הציונות הדתית, שנתארגנה כסיעה בתוך התנועה הציונית מיסודו של הרצל, ועוד קודם לכן, ובשמות אחרים, במסגרתה של תנועת חיבת ציון. בהמשך שינתה התנועה את שמה לתנועת "המזרחי", שנוסדה ב־1902 על ידי הרב יצחק יעקב ריינס.

בראש המנהיגים הרוחניים הידועים ביותר של היהדות הדתית־לאומית לדורותיה נמצא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שלהגותו השפעה מכרעת על עיצוב השקפת העולם של הזרם הדתי־לאומי. לאחר קום המדינה הובילו את הציבור הדתי־לאומי בנו־תלמידו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב משה צבי נריה, ממקימי תנועת הנוער "בני עקיבא", אשר חרתה על דגלה שילוב תורה ועבודה והשתלבות במערכות המדינה.

ב־1955 התאחדה מפלגת "המזרחי" עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל - מפלגה דתית לאומית. מפלגה זו הייתה נוכחת מאז בכל מושבי הכנסת. ראשיה הבולטים במהלך השנים היו ד"ר יוסף בורג, זרח ורהפטיג, חיים משה שפירא, זבולון המר, יצחק לוי, אפי איתם, זבולון אורלב.

לאחר מלחמת ששת הימים שינה המחנה הדתי לאומי כיוון ורבים מאנשיו פעלו בעוז, בהשפעת הרב צבי יהודה קוק, ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים, למען הקמת התנחלויות בגולן וביהודה שומרון ועזה. לאחר המהפך בבחירות 1977 הסתיימה השותפות ההיסטורית רבת שנים בין המפד"ל לבין מפא"י ומפלגת העבודה. בהשפעת צעירי המפד"ל החלה ברית חדשה בין הדתיים הלאומיים ומחנה הימין בישראל. המפד"ל והמפלגות שהמשיכו את דרכה תמכו ביישום הרעיון של התיישבות בארץ ישראל השלמה.

תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק הפכו לגורם מוביל גם בחינוך ובהובלת הציבור הציוני־דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, הקימו ישיבות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים, לעיתים קרובות על חשבונם של בוגרי המוסדות החרדים. הקמת ישיבות תיכוניות וישיבות קטנות, אולפנות, ישיבות ההסדר, ישיבות גבוהות והמכינות הקדם צבאיות השפיעה מאד על התנועה מבחינה דתית.

דתיים לאומיים כיום

כיפות סרוגות, אחד מסממני הלבוש המרכזיים של הדתיים הלאומיים

המחנה הדתי לאומי בישראל מחולק לזרמים רבים, הן דתית והן פוליטית. על פי מחקר שהתבצע באוניברסיטת בר-אילן בשנת 2008, מתוך הדתיים לאומיים, המונים כ־700,000 עד מיליון איש (כ־13%-18% מהיהודים בישראל, כ־10% מכלל האוכלוסייה), 28% מזהים עצמם כ'חרדים לאומיים' ותורניים־לאומיים, 45% כדתיים לאומיים, וכ־27% כדתיים לאומיים־ליברלים או דתיים מודרניים. כ־80% מהדתיים לאומיים מגדירים עצמם מבחינה פוליטית כאנשי ימין, בעוד כ־15-20% מזהים עצמם כאנשי מרכז ושמאל.

ייצוג פוליטי

ערכים מורחבים – מפד"ל, הבית היהודי

המפלגה הדתית לאומית העיקרית הייתה המפד"ל, שהייתה בשיא כוחה (כ־12 מנדטים) מהקמתה בשנת 1955 ועד שנת 1981. בשנת 1981, בעקבות ייסוד מפלגת תמ"י, ירד ייצוגה ל־6 מנדטים, ומאז המשיך כוחה לרדת עקב התפצלות קולות הציבור הדתי־לאומי בין המפלגות השונות. החל משנות ה־70 מיצבה את עצמה המפד"ל כמפלגת ימין מובהקת, כשלצדה נוצרו גופים בעלי זיקה דתית־לאומית, כגון תקומה והאיחוד הלאומי, שאף פנו לכיוון יותר נִצי. עם זאת קיים גם מיעוט דתי־לאומי משמעותי, אשר מסתייג מעמדה פוליטית זו ומההדגשה הבלעדית של ההתיישבות בארץ ישראל, כמו גם מחוסר הליברליות והשמרנות הדתית - גופים מעין אלו הם מפלגת מימד, תנועת ציונות דתית ריאלית ועוד. בדצמבר 2008 ניסתה המפד"ל לאחד את הציונות הדתית והציבור הימני על ידי איחוד עם מפלגות מולדת, תקומה ואח"י שרצו אז ביחד במסגרת האיחוד הלאומי. המסגרת המאוחדת נקראה הבית היהודי. האיחוד לא צלח ובבחירות לכנסת ה־18 הבית היהודי והאיחוד הלאומי רצו בנפרד, וזכו ב־3 ו־4 במנדטים בהתאמה. ב־2012 נבחר נפתלי בנט לראש מפלגת הבית היהודי והח"כ זבולון אורלב פרש מהחיים הפוליטיים. בבחירות לכנסת ה־19 התאחדו מפלגות הבית היהודי ותקומה לרשימה משותפת שזכתה להישג של 12 מנדטים, המשחזר את ימי השיא של מפד"ל ההיסטורית. בבחירות לכנסת ה־20 מפלגות הבית היהודי ותקומה המשיכו ברשימה משותפת וקיבלו 8 מנדטים.

• ראשי המפדל והבית היהודי
• 
  חיים משה שפירא
• 
  יוסף בורג
• 
  זבולון המר
• 
  הרב יצחק לוי
• 
  זבולון אורלב
• 
  נפתלי בנט

סוגיות במחלוקת בחברה הדתית לאומית

החברה הדתית לאומית חלוקה גם בשאלות מוסריות, פוליטיות, חברתיות והלכתיות עקרוניות. סוגיות מעין אלו הן היחס הראוי למדינת ישראל ולחברה החילונית; שילוב לימודי קודש ולימודי חול; מידת הדגשת סוגיית ארץ ישראל; הוראת תנ"ך - פולמוס תנ"ך בגובה העיניים, כיצד ללמוד וללמד את התנ"ך; חברה מעורבת או נפרדת, צניעות מעמד האישה; שמרנות מול חידוש בפסיקת הלכה; לימוד תורה בישיבה מול קריירה חיצונית ולימודים אקדמיים; התמודדות עם תופעת החילון של בני הנוער ועוד. נהוג לתלות את הסיבה להיווצרות מחלוקות אלו בדואליות הנורמטיבית המאפיינת את השקפת העולם הדתית־לאומית, הדוגלת בדת מחד ובערכים כלליים מאידך. ולא רק אלא רואה בהם ערכים שמשלימים אחד את השני. אך גם רואה צורך ליצור ביניהם שילוב ראוי, כל אחד על פי שיטתו.

עשהאל לובוצקי, מפקד בחטיבת גולני בזמן מלחמת לבנון השנייה, מתפלל ומניח תפילין. בעשורים האחרונים עולה מספרם של הדתיים הלאומיים ביחידות הקרביות והקצונה של צה"ל.

ניתן למצוא דיונים רבים בשאלות אלו בקרב הציבור הדתי־לאומי, המתבטאים בעשרות כנסים, ימי עיון ודיון מחשבתי בעיתונות וברשת האינטרנט.

מאז הקמת ההתנחלויות בשנות ה־70 של המאה ה־20 אירעו גם מספר מקרים של עימותים של דתיים לאומיים עם מדיניות השלטון על רקע ויכוחים אידאולוגיים־פוליטיים כדוגמת תוכנית ההתנתקות ופינוי מאחזים, שהגיעו לעימותים מילוליים קשים ואף פיזיים.

דתיים לאומיים וצה"ל

לאחר מלחמת יום הכיפורים החל זרם מוגבר של דתיים לאומיים להתגייס ליחידות קרביות בצה"ל. לצורך עידוד ההתנדבות וחיזוק הזהות הדתית של המתגייסים לשירות מלא הוקמו מכינות קדם־צבאיות תורניות. הראשונה שבהן הייתה בני דוד ביישוב עלי. במקביל, נפתחו ישיבות הסדר רבות, המשלבות שירות קרבי מקוצר עם לימוד תורני. עקב צעדים אלה, גדל אחוז החיילים הדתיים לאומיים המשרתים ביחידות הקרביות של צה"ל. השירות הצבאי הפך לרכיב מכונן בדמותו הרוחנית והחברתית של הצעיר הציוני הדתי.

חובשי כיפות סרוגות הם חלק ניכר בשדרת הפיקוד הזוטרה והבינונית של היחידות הקרביות בצה"ל, ויש להם נוכחות מוגברת ביחידות המובחרות. מנתונים שפורסמו בתחילת המאה ה־21 עולה כי מספרם של חובשי הכיפות בוגרי קורס קצינים עומד בין 20–31 אחוזים.

בציונות הדתית ראו בכך תופעה מבורכת המעידה על כך שהכיפות הסרוגות נטלו את מקומם של בני הקיבוצים בתפקיד המסורתי של "החלוץ שלפני המחנה" והעלית האכותית של המפעל הציוני, המוביל בהנהגה ובתרומה למדינה ולחברה. הם מקווים שדרך הקצונה והפיקוד בצה"ל הם יגיעו לתפקידים בכירים וישתלבו בהנהגת העתיד של מדינת ישראל.

היו חילוניים שהביעו חשש ממגמה זאת, בטענה שהשתלטותם של הדתיים לאומיים על תפקידי מפתח בצבא, יכולה להוביל לסכנה עתידית למדינה במקרה של התנגשות אידאולוגית בין פסיקות הלכה של רבנים לפקודות צבאיות, בפרט על רקע הוראתם של רבנים דתיים לאומיים בולטים כי על החיילים הדתיים לסרב פקודה לפנות יהודים מבתיהם בתוכנית ההתנתקות ובמקרים של פינוי מאחזים. הסוציולוג הצבאי־פוליטי ד"ר יגיל לוי אף התבטא בבטאון "במחנה" כי "זהו מסלול מסוכן, כי המשימה מקבלת את הכותרת של קידוש השם, דבר שמאפיין ארגוני טרור".

דמוגרפיה

בשנותיה הראשונות של המדינה, התגוררו רוב הדתיים לאומיים בשכונות מעורבות, בהן התגוררו חילונים לצד דתיים. עם זאת, בשנים אלו הוקמו גם שכונות מיוחדות לאנשי הציונות הדתית ובהן: כפר אברהם בפתח תקווה, שיכון המזרחי בבני ברק וקריית שמואל בחיפה. בנוסף, התגוררו חלקים של הציונות הדתית במושבים המשתייכים לאיגוד המושבים של הפועל המזרחי וקיבוצי הקיבוץ הדתי, בעיקר באזור עמק בית שאן, אשקלון וירושלים.

החל מסוף שנות ה־70 של המאה ה־20, החלה להתגבר המגמה של בניית שכונות ייחודיות לבני הציונות הדתית בעיקר על ידי חברת 'משה"ב'. בנוסף, עברו רבים להתנחלויות החדשות שקמו בכל חלקי יש"ע. כך הפכו אזורים שלמים למעוזים של הציונות הדתית, תופעה שגרמה לדלדול האוכלוסייה הדתית לאומית בחלקים גדולים בגוש דן ובחיפה. ב־2005 ביצעה ישראל את תוכנית ההתנתקות בה פונו כל יישובי מועצה אזורית חוף עזה ובפרט כל היישובים הקהילתיים בגוש קטיף, ומספר התנחלויות בצפון השומרון. שיקום המפונים ובניית יישובים חדשים עבורם לקחה למעלה מעשור וטרם נסתיימה.

בשלהי שנות ה־90 של המאה ה־20 החלה בניה מאסיבית של מתחמי מגורים לדתיים לאומיים בגבעת שמואל וברעננה לצד המשך הבנייה בפתח תקווה ובירושלים. במקביל החלה מגמה מסוימת של ניסיונות להגדיל את האוכלוסייה הדתית לאומית בערים בהן קיים רוב חילוני. מגמה זו נחלה הצלחה בעיקר בעיירות הפיתוח, שם קיימת אוכלוסייה מסורתית גדולה. הניסיונות להגדיל את האוכלוסייה הדתית לאומית בערים כגון תל אביב, רמת השרון וגבעתיים נחלו הצלחה מועטה יחסית.

גופים דתיים לאומיים

בניין ההנהלה הארצית של בני עקיבא לשעבר וסניף מרכז, ברחוב דובנוב 7 בתל אביב, אפריל 2008

ארגונים רבים מקדמים את ערכי היהדות הדתית־לאומית לגווניה. תנועת הנוער הדתית־לאומית העיקרית היא בני עקיבא, שנתמכת על ידי המפד"ל. מלבדה קיימות גם התנועות עזרא, אריאל והצופים הדתיים. קיימים גם מעט גופים דתיים לאומיים להחזרה בתשובה: ישיבת מכון מאיר ומכון אורה, וישיבת אש קודש, תנועת מעייני הישועה הפועלת בעיקר בהפצת מידע וראש יהודי הפועלת על ידי מרכזים ברחבי הארץ.

בתחום המפלגתי מייצגות את הציבור הדתי לאומי בהווה הבית היהודי ומפלגת תקומה. בעבר ייצגו אותו המזרחי, הפועל המזרחי, מפד"ל ומימד.

מוסדות החינוך המאפיינים את הציבור הדתי לאומי הם ישיבה תיכונית, ישיבה קטנה לאומית, אולפנה, ישיבת הסדר, ישיבה גבוהה ציונית, מכינה קדם צבאית ומדרשה תורנית לנשים וגרעין תורני.

ראו גם

• רשימה של רבנים דתיים־לאומיים
• רשימה של רבנים דתיים־לאומיים בישראל
• רשימה של אישים דתיים־לאומיים מרכזיים
• ציונות דתית
• חוק דתיים שלובים

קישורים חיצוניים

• עוז אלמוג, תמר אלמוג ודוד פז, ‏גבולות וממדי המגזר הדתי לאומי, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל"
• צופיה הירשפלד, בחן את עצמך: איזה דתי אתה?, באתר ynet, 19 במאי 2011‬